אררט – ירושלים
1.לסבתא שלי, דינה, כמו לכל סבתא, היו שני מטבחים. אררט וירושלים. הראשון, תקרתו נמוכה ומפויחת והוא נטול חלונות ורק דלת ברזל הנפתחת אל בוסתן הבית ואל הספסל הנשען אל הקיר ברחבה האחורית. ספסל עליו ישבו היא וסבא בשמש בוקר כשהוא מקריא באזניה מספר האגדה של ביאליק. סבתא לא ידעה קרוא וכתוב אבל הייתה רעיה קשובה ובאררט שלה היא שלטה ביד רמה. כלים הענקיים בהם רקחה ריבות בעבור עשרת בניה, כלי נחושת אדומה וקדירות ברזל מפוייחות מרוב חמין ואושפלאו של שבתות. כלי כלי וגומחתו הכרויה בקיר. אררט זה נראה יותר כמו נפחיה מאשר מטבח ומעולם לא ראיתי את סבתא מבשלת בו אבל תדיר עמד בו כבד ריח של תבלינים ונפט. אני יודעת כי במט-בח הזה, כמו שהיא כינתה אותו בהפרידה את ההברות, היא בשלה פעם את הבישולים שלה ´משם´.
בין שני המטבחים הפריד משקוף שמקורתו העליונה השתלשלה מחרוזת חרוזים כחולים המושחלים בשרוך אדום ופקעת עפצים מעוצה שסבתא קוראת לה ע´פסַה תלויה גם היא, מלאה מזיקין לכודין של בין השמשות ערב שבת, אלו שנולדו בשעה הכי יפה ומקודשת של השבוע.
גם מטבחה השני, ירושלים, לא דמה למטבח רגיל. תקרתו המסוידת הייתה גבוהה מאוד וממנה ירדו חלונות שמבעדם נראו שמיים מעוננים ואפרוריים תדיר. חציו העליון של הקיר היה לבן וחצי תחתון אפור שגווניו השתנו בכל שנה. גם הארונות בהם אוחסנו כלי האוכל בהם "אין שניים אותו צבע", החליפו בכל שנה לקראת פסח את גונם ומדפיהם כוסו בנייר שעווה פרחוני. גם בזה עמד ריח נפט, אבל בירושלים ריחו של הנפט הועם בריחם החם של התבשילים, מרק חמוסטה וזבּיבּייָה ומאלפוף ויבראק אלף גווני טעם' יופי וחן. סירי ענק שביעבעו בשביעות רצון מעל פתילייה שהונחה על השייש, נר התמיד של הבית.
בשנותיה האחרונות בביתה ובכלל, לפני שסבתא מכרה את הבית לקראת מעברה אל בית הורים "חמדת אבות", כבר לא עמדו הריחות במטבחים, הם עזבו עוד לפני עקרת הבית. באררט כבר לא בושל דבר ובירושלים עוד בבקרים של שבת וחג, אפשר היה להתעורר מריחו של חלב ציפורים מתובל בהל וקינמון שטעמו נישא בכל שכונת הבוכרים. הטעם בא לו מידייה היפות של סבתא, ארוכות האצבעות שעורן רפוי עליהן והוא דק מן הדק, עורקים והצפרניים הגזוזות, בלי תכשיטים, קב ונקי.
כשהייתי מקיצה אצלה בשבתות תמיד מיהרתי בהתרגשות לפגוש אותה רוכנת על השולחן הזעיר שבקושי הכיל אותה ואותי משני עבריו, כדי להתבונן בה במלאכת הקודש בה קילפה במיוחד בשבילי אגסים פגומים, רכים וצוננים שטעמם כטעם המן.
כל כולה התכנסה בכוונה בהסירה את קליפתם, עוקציהם ואותם חלקים שאינם ראויים למאכל, מושיטה אלי אגס מפוסל פרי יצירתה.
ואין בי רצון לסרב למתנות אהבתה החומלת, המתבלת ברוב כוונה את פרי עץ הדעת שהיא מגישה אלי בחן כל כך מתוק.
אותו זיכרון של בוקר שבת ופשטותה הזקופה של סבתי, העברית הנאה והמתנגנת מעט הם הם מראה האהבה,
דמותה האנושית של "שבת המלכה", בואי שבת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
"חן המקום הוא על יושביו" ולכן ...תודה רבה על התגובה.