ירח ממואר

מה שראיתי מחלון השירותים בבית של סבא וסבתא לא ראה איש מעולם. איש גם לא האמין לי כשסיפרתי על כך. עם השנים האירוע או הסיפור, נשכח מלב כמעט. 

 סוף הקיץ אולי ראשיתו. פנים הבית חשוך, מחניק וחם למרות החלונות הפתוחים לרווחה. בחוץ אור ירח מלבין את הרחבה המרוצפת וזו- משליכה בוהק לבן אל חשכת בוסתן עצי הפרי, שבחצר האחורית. 

חלל החדר מלא בנחרות ונשימות כבדות. לחץ השלפוחית העיר אותי משנתי. 

"אמא.. אמא" לחשתי באין קול, אמא ודאי שקועה בעומק שנתה ולא שמעה כלום. עלטה סמיכה וחמה ולא רואים דבר, רק שומעים וממששים. הנה ידיי הקטנות מגששות את הדרך לשירותים, הקיר המחוספס אשר חום נעים עובר ממנו אל קצות אצבעותיי. כפות רגליי נוגעות ברצפת האבן הצוננת, אני פוסעת אט נזהרת לא להיפגע, אני יודעת הקיר רץ ישר עד לקצה. 

בקצה, דלת החדרון, מושב העץ שעל האסלה ולצידה קופסת קרטון ופיסות נייר הטואלט הגזורות בדיוק במידה שאינה מחללת שבת. מעל האסלה החלון הקטן פתוח. בדיוק בגובה שלי. מבעד לחלון אני רואה את הגינה האפלולית. גן עצים שסבך עלוותם גוש גדול ואפל הנשען בכבדות על רגלים קצרות ועבות בוהקות בלובן סיד, כמו מרבה רגליים אדיר ותפוח הנשען על קביים ותמוכות הבדים עמוסי הפרי כמשענות הנוטות ליפול. 

 בפינת החצר, מתנועעות זוג רגליים קטנות ורזות. לא רחוק מהן עוד זוג רגליים ארוכות. תנועת הרגליים זריזה ושקטה מתחת לעץ השזיף הזקן בגינה של סבא שלי. שם, בחדרון, עומדת ומביטה החוצה אני. ודאי שלא עפעפתי בעיניי, רק רציתי להימלט, לברוח או לצעוק אבל רגליי דבקו למקומן וגם הקול התכדר ואטם את הגרון. 

פתאום הרגליים החלו לפסוע לכיוון הבית, אליי. הגוף שעליהן יצא מן הסבך ונגלה. אישה. ראשה נטה בזוית ועליו- נח ברפיון שביס אפור. היא הייתה גבוהה ורזה. היה איתה גם ילד, אבל לא ראיתי אותו ממש, מבטי השתהה עליה, דמותה ריתקה והפחידה אותי. הרגשתי שהיא יודעת שאני צופה בה. אבל לא היה לה אכפת בכלל. התכופפה בתנועה איטית והרימה סל גדול מן האדמה. עמוס וכבד, מלא בפירות שקטפו. הצמידה אותו אל גופה ובידה השנייה אחזה בילד הרזה ושתי הדמויות האפורות הלכו ונעלמו בשביל היוצא מן החצר. 

 לא ראיתי אם עזבו כי את זה לא ניתן היה לראות מן החלון הצר של השירותים. הרגשתי שגם אני מאפירה כמותם. באחת נמס בי הקיפאון ושבתי במהירות אל מיטתי שבחדר השינה של סבא וסבתא והמתנתי לאור הבוקר. לא עצמתי עין, מהפחד שמא ארטיב את המיטה כי לא הספקתי לעשות. ידעתי שאם אירדם אז השלפוחית תשתחרר ואשכח את המראה שנגלה לי .

 * שנים לאחר מכן, האשה האפורה והסל תחזור לפקוד את לילותיי, בלי הילד. אני כבר לא אפחד ממנה, אעמיד פנים שהתרגלתי לפגישות הליליות איתה, לפעמים אפילו אחכה לה. במיוחד בארצות זרות ורחוקות מן הבית, היא תשתוק אליי בעיצבונה מתוך מראות של חדרי אמבט ארעיים ורק אני אדע, שבסלה היא נושאת פירות מתוקים.

טריפולי, חאראת אל יהוד, סביבות 1914