שומר פתאים
"בואי", קורא לי דוידה "רוצה לראות איפה אבא שלי מחביא את השומר פתאים שלו?"
ובלי להשאיר לי זמן להתנגד או להסכים, מיהר להתגנב אל חדרי הבית הפנימיים ואני בזריזות אחריו.
בחצר הפנימית של הבית בו גרו המשפחות שלנו היתמר עץ דקל תחתיו וסביבו התגודדו נשות המשפחה, כמו בכל יום, דפקו בסירים ופטפטו בקולניות. אף אחת לא עצרה אותנו מלהיכנס פנימה רק ריח הטיגון והתבלינים וקולותיהן המתגלגלים במהירות זחלו אחרינו פנימה אל תוך חלל הבית האפלולי.
דוידה התכופף והסיט וילון פרחוני מעל גומחה עמוקה בשיפולי הקיר הצהבהב. דחף פנימה את כף ידו ואמר "הנה, תיראי."
בעומק הקיר המחורר במשרבייה כלפי חוץ, עמדה הצנצנת הכי גדולה בעולם, עגולה כמו הבטן של אמא שלי וחתומה במכסה תכול. בתוכה נח השד של אבא של דוידה ... ה´שומה טעים´.
מין אצבע ענקית ושחורה כמו אגודלו הנורא של אבוסעדייה המג'נון אימת הילדים בשכונה.
"יא-מא! דוידה, השומר טעים שלכם מפחיד נורא."
"בשביל מה אבא שלך צריך את זה, גם אבא שלך מכשף?"
"מהבולה אחת, זה לא ג´ין, זה השומר פתאים,לא שומר טעים, זה בסך הכל פאקוס, מלפפון!"
" המלפפון שלכם ממש שחור." הגנבתי מבט אל ירכו של דוד במכנסיי המודרנה של תלמוד תורה, שתקתי ולא אמרתי כלום.
"תראי אותי, יא ניסריה" דוידה זחל פנימה אל בין אצבעות האור, ליפף את גופו בן השבע סביב הצנצנת הענקית. "את רואה, לא קורה לי כלום" אבל כן קרה לו. דוידה לא הרגיש בכלל אייך הראש שלו גדל כמו אבטיח ורק כשהוא יצא מן הצד השני הוא חזר להיות כמו שהיה. ראש רגיל קרח ובארט בסקו שחור ומרופט משוך עד אזניו.
שלחתי בחשש את כף ידי לגעת בצינצנת, אבל לא קרה כלום. כוח הצנצנת לא השפיע עלי.
אבל היובש בגרון הלך והציק. כבר יומיים שנאסרה עלינו שתיית מיים מהבאר הביתית, בגלל החלפת משמר המלאכים השומרים על המים אומרי כי בזמן הזה המים מלאים מזיקים. בצנצנת הגדולה הזאת יש המון מים והם נראים נקיים מסביב למזיק שישן שם בפנים.
ריחם העז של התבשילים המעורב באוויר המאובק של רוח העג'ג'יה מהסהרה מיבש ושורט עד כאב את הגרון ומרגישים כבר את הלב דופק בתוכו.
"מה אבא שלך יעשה בשומר טעים שלו?" שאלתי את דוידה
"אנחנו נאכל אותו היום בערב, כשישוב הביתה מהחנות."
"אנחנו?" שאלתי את דוידה "מחכים עד הערב?"
דוידה שובב גדול צוחק בקול של תחבולה "מה פתאום"
גם הגרון של דוידה יבש. הוא בקושי בולע את הרוק.
"כמה טעים השומר פתאים שלכם, דוידה".
עיניו של דוידה בורקות באפלולית של החדר ושרוולי הק'פטן שלו רטובים.
"דוידה, למה אתה בוכה?"
מלאך האביב שעל המים כרע בתוך שלולית,
ומים יורדים עכשיו מעיניו וזולגים מאפו
מלאך החורף השחור שניעור פתע עזב את אפלולית החדר, נמלט והלך
רך ונמס ומלא במים מתוקים נבלע הפתאים תוך דקה ...צינה נעימה הרגיעה את הגוף.
במטבח, הדודות המשיכו לפטפט בקולי קולות, רק שקשוק הצמידים על אמות ידיהן נשמע כדנדון פעמונים המבשר, אביב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
"חן המקום הוא על יושביו" ולכן ...תודה רבה על התגובה.