המלחמה הראשונה שלי
תוקע כף ידו בידי, נוטל את שקיק האוכל התלוי על לוח הווים שבכניסה לגן ומזרז אותי "יאללה בואי, יש מלחמה, באו מהצבא לקחת את אבא, אם נרוץ מהר נספיק להגיד לו שלום." אני שמחה, מעולם קודם לכן לא בא לקחת אותי מהגן. יד ביד. אחי הגדול ואני. מלחמה- איזו מילה משמחת.
בכל יום אחר, אני חוזרת בעצמי דרך השדה ואחר כך מבעד לפרצה שבגדר לבד, עד השכונה. בחורף חלזונות וחמציצים ובקיץ, צרצרים מתפקעים בנפץ והרבה קוצים לפעמים נחש חוצה את שביל החול. אחר כך חיכיון אפלולי עד שאמא חוזרת מן העבודה.
אבל עכשיו יד ביד אפילו שממהרים וכמעט אין לי אויר מההליכה המואצת, זה נעים, הלוואי והמלחמה הזאת תמשך כל הזמן.
בקצה הרחוב המוליך אל הבית שלנו אבא של נאווה עומד במדיו החדשים, הוא רק התגייס למשטרה, שורק במשרוקית ומזרז את האנשים לשוב אל בתיהם. הוא מביט אלינו ומזרז ´קדימה קדימה´ הוא אומר במבטא הזה שלו. בפינת הצומת, עומד ג´יפ ירוק שחסר לו החלק עליון, אנחנו מאטים כדי להביט במתרחש, משהו חשוב עומד לקרות .
"קדימה קדימה, ילדים, מהר הביתה. " אבא של נאווה זועף ועוד קצת "קדימה" אני אתעלף כי כבר אין לי אויר לנשום.
"זה רק אבא של נאווה." אני מסבה את תשומת ליבו של אחי אולי יאט, אולי הוא לא מצליח לזהות את השכן מתחת לכובע המצחייה שלו. אמא אומרת שאבא של נאווה הוא טמבל ושרק במשטרה הוא יכול היה לקבל עבודה אבל אני יודעת שהוא איש טוב.
לאחי צעדים גדולים משלי והוא מושך אותי בכוח אחריו. "נו ..זוזי כבר הג´יפ הזה מחכה לאבא, הוא ילך ואת לא תספיקי ובגללך אני גם אפסיד אותו." אני מבינה את המילים ובכל זאת שום דבר לא ברור.
בבית, אמא ואבא מדביקים על הזגוגיות שתי וערב של נייר דבק חום.
דווקא הכל נראה רגוע ונעים, אמא היפה שלי עם הבטן הגדולה שיש בתוכה תינוק, אבא מגיש לה רצועות נייר דבק רטובות, היא מותחת ומצמידה אל הזגוגית. בשאר הבית אפלולית כי תריסי העץ שתמיד פתוחים עכשיו מוגפים. הכל נראה אחר.
אמא נראית לי קצת עצובה זה בגלל הבטן הכבדה שלה שמציקה לה.
בימים שיבואו לאחר מכן היא תקשיב לרדיו ורוב הזמן תבכה.
פתאום יללה ארוכה ונוראה ממלאת את האוויר. אזעקה.
חיבוק, הנפה ונשיקה דוקרת אבא שלי רץ אל הג´יפ שבקצה הרחוב, הוא רץ מצחיק, אף פעם לא ראיתי אותו רץ. אנחנו ממהרים אל חצר השכנים ממול. משפחת צברי, יורדים אל תוך בור ארוך וצר, חם וקצת מחניק, מלא בריח אדמה מתוק. כולם צפופים ומגע קיר האדמה על השורשים שמבצבצים ממנו מוזר אבל גם נעים, נעים לי מאוד.
אני אוהבת את השכנים שלנו. כולם ביחד.
אני נרדמת די מהר.
*
מישהו ממלמל בחושך ואני לא רואה אותו, רק מרגישה את רכות החיק של אמא שעל ירכיה אני מניחה את הראש. אי אפשר לצאת ולחזור הבית לישון היא אומרת בלחש, מלבד המלמול הקבוע אף אחד לא מדבר, אני נרדמת שוב.
*
אבא שלי בחיל רגלים וזה דווקא חבל. למה דווקא הוא מכל האבות בשכונה חייב להיות בחיל שכזה שאין בו שום דבר מיוחד. הלוואי והיה תותחן, לפחות טנק. אני לא מגלה את זה לאף אחד שלא ידעו שאבא שלי חייל פשוט כל כך. בחלומות אני מדמיינת איך אבא שלי הולך במלחמה ומחפש, הולך ומחפש, הולך בלי סוף שם בשדות.
*
מוישיק אומר שאבא שלו בחיל תובלה והוא נהג במשאית.
ככה הוא פקיד בקופת חולים, ראיתי אותו שם.
אני אוהבת את מוישיק יש לו עיניים חומות וטובות.
מוישיק לא יודע שאבא שלו נהרג מיד עם תחילת הקרבות.
*
כולם כבר יודעים על אבא של מוישיק אבל אסור לגלות
כבר כמה ימים שהוא נמצא אצל השכנים כי אל הבית שלהם באים הרבה אנשים. אמא שלי אומרת שהם באים לנחם את המשפחה.
מי ינחם את מוישיק ואיך הוא ידע את מה שקרה?
*
מוישיק כבר יודע.
*
מוישיק כבר יודע.
דפס המטומטם גילה את הסוד.
הוא התעצבן על מוישיק שהכניס לו את המקל של הדודס ונפתחה לו הגבה. הוא נפצע ואיבד המון דם היה צריך לקחת אותו למגן דוד אדום כדי לתפור את החתך אז הוא צרח כמו משוגע " יא בן זונה, מגיע לך שאבא שלך מת." ושייקה הבן של השכנה שהכי התאפק מכולם לא לגלות למוישיק את הסוד, בכה. כי מישהו עקף אותו וגילה את מה ששמר כל כך.
אחרי כן מוישיק רץ ישר הבייתה שלו, לא אל הבית של שייקה, לא אל הבית של אף אחד. הדמעות של מוישיק ירדו בלי קול והוא כל כך כעס שאפילו לא עצר כדי להכניס לדפס מכות, סתם הלך הביתה כמו כולם.
*
אף אחד לא משחק בשכונה. כולם מחכים.
*
מוישיק לא יוצא מן הבית כבר כמה ימים.
אף אחד לא משחק עם שייקה.
אף אחד לא משחק גם עם דפס.
אף אחד לא משחק בכלל.
*
כשמוישיק ואני נהיה גדולים, נתחתן.
*
כבר כמה ימים שאין יותר אזעקות וגם כבר לא כל כך נכנסים יותר לשוחות. חבל.
*
"מטוס נפל בשדות , השדות של כפר-סירקין עולים באש."
טלי שצורחת ורועדת איך שהיא שומעת מטוס חולף, רצה מיד להסתתר מתחת למיטה. אחי הגדול הביא מן המחסן את הסולם של אבא כדי שנוכל לטפס אל הגג ומשם נוכל לראות את המטוס שהתרסק, אולי נראה את השדות של סירקין בוערים.
אני לא רואה כלום, אפילו לא סימן של עשן, רק שדות מצהיבים לאינסוף ושמיים כחולים עד האופק.
*
אמא של מוישיק לובשת בגדים שחורים ומטפחת שקופה שמכסה לה את הפנים. כשהיא עוברת בשכונה כולם שותקים יש כאלו שאומרים לה שלום שקט כדי לא לפגוע בעצב שלה. מוישיק משחק איתי אבל לא אני לא מדברת איתו על אבא שלו אני נזהרת לא להזכיר את המילה ´אבא´ לידו.
*
אבא שלי חזר.
לא אכפת לי אפילו שהוא חיל רגיל.
*
עוד שני חופשים גדולים יחלפו ואנחנו נעבור דירה מהשכונה.
Carlos Amorales
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
"חן המקום הוא על יושביו" ולכן ...תודה רבה על התגובה.