אפשר לראות במה שהתרחש אמש אירוע קטן ולא משמעותי. מסוג התקריות שהבנאלייה מזמנת לכל אחד, ושאינה מוערכת ברגע ההתרחשות. אבל בתוך תוכך אתה יודע שלמרות הכל היא תצוץ ותצוף בהמשך חייך, ואפילו יום אחד אולי ההזכרות בה תמתח את שפתיך בחיוך של התרפקות.
אני אסווג אותה כ"תקרית של חסד נסתר".
סימה, אשת אחי שתחיה, הזמינה השנה לליל הסדר את המשפחה על פלגיה. כמו בכל שנה, גם אושפיזין של פסח מוזמנים אל השולחן כמאמר המצווה " כל דיכפין יתיי וייכול". כיוון שכך, כל בית אב קיבל על עצמו מספר מטלות, על מנת שלא תבוא מצווה בעבירה ולא תיפגם שמחת החג של המשפחה המארחת.
מנת חלקי השתתפות בהכנת סעודת החג: חרוסת לקערת הסדר, סלט, וארטישוק ממולא.
בדרך כלל אני מעדיפה מרחב פתוח לביטוי אישי, יחד עם זאת תמיד קיימת האפשרות למרוד. כבר קרה לא פעם ששניים ואף שלשה מרדו אותו מרד ממש והכינו את אותו תבשיל, מה שגרם לסכסוך משפחתי, כי גם במשפחות הכי טובות, לפעמים מעדיפים מנות לגופו של טבח. השנה אני לא נכנסת לפלונטרים כאלו יותר. מעולם לא מילאתי ארטישוקים ואני לא בטוחה בכלל מה שמו העברי – נדמה לי שקינרס∞. שם מוזר.
מדובר בקוץ.
תחילה חשדתי בגיסתי כי היא משלחת בי איזה רמז דוקרני אבל אחר כך החלטתי לבוא אל הקוץ והחג ברוורס, רק יד רגישה כמו שלי יכולה להפוך קוץ למעדן. נבחרתי ולכן אקיים.
כל האקדמה הארוכה עניינה לספר את הקורות אותי בדרך לקיום אותה מצוות אילוף, אילוף החיך.
(נכון, ההקדמה לא נחוצה להמשך הסיפור, אבל אני אוהבת אותה ולכן לא אמחק או אקצץ בה.)
ביום שני לפנות ערב חזרתי מלוויה§ אמא שלי אומרת שאסור לשוב מלוויה ישר הבייתה, צריך לשחרר את הג´נון שנדבקו אליך בבית העלמין. הכי הגון לשחרר אותם במקום ציבורי. הלוויה זאת נתמשכה הרבה זמן כך שבטח גדוד של ג´נונים הספיק לטפס עלי. אז חיפשתי היכן לעצור.
עברתי חורשה מרהיבה שפרחה בוורדרד ושמיים אימפרסיוניסטים, אבל להיות לבד בחורשה ותהיה יפה ככל שתהיה זה לא שונה בהרבה מאיפה שאך יצאתי.
אחר כך חלפתי על פני מרכז מסחרי כלשהו, אבל פקק התנועה שהשתרך ממנו שכנע אותי להמשיך.
משתלות ...נו, כאילו שחסרה לי עבודה?
כבר ממש קרובה הביתה והאמונות הטפלות הללו מכבידות על ראשי.
עוד רגע ונגמרת לי הבחירה. אבל גורל הוא גורל, בדיוק מול הכניסה לסופר שלי התפנתה חניה, דבר שהסיר כל ספק בנחיצות העצירה. שילבתי להילוך אחורי, שתי משיכות הגה, מעיכה קלה של הפגוש ואני בפנים.
ארטישוקים, בשר למילוי ושוקולד מריר לניחומים. אני יודעת בדיוק היכן נמצאים המצרכים, הכנסתים אל סל המתכת וניגשתי לקופה, מסלול מהיר.
לפניי רק איש אחד. העמדתי פני מתעניינת במעמד של המסטיקים, יש כל כך הרבה סוגים, וגם קצת ציטטתי: "שמעתי שיש עכשיו שני טייסים חבשים." אמר האיש שבתור אל הקופאית האתיופית עטורת הצמות שרק מהדקת חבילת תלושי חג באטב, ואומרת "אדוני, חסר לך 24 שקל ושבעים אגורות."
"אז מה, אני צריך לתת לך עוד תלוש ?" והוא משליך תלוש נוסף שעובר את מסלול העיין האלקטרונית מסיים והולך.
"כרטיס מועדון, גיברת? "
"לא"
"מה מספר זהות"
אני אומרת במהירות ובשקט את כל שמונה הספרות כולל ספרת ביקורת ומקווה שהיא תשגה בהקלדה. המצרכים שלי מתחילים לזוז על הסרט הנע. אוטומטים. ארבע שקיות של תחתיות ארטישוק קפואות גולשות במורד מסלול הנירוסטה וזהו.
"מה את הולכת לעשות עם זה?" הסתער המאבטח של הסופר ששמו דרור או אייל ותוך כדי כך כבש את תשומת ליבי. הוא הצביע על שקיות הארטישוקים המזיעות.
"הממממ הטילו עלי ..."
"את יודעת, זה דבר טוב מאוד"
"כן, טעמתי פעם. אבל הטילו עלי להכין לליל הסדר ארטישוקים ממולאים." מיהרתי לדחוק את המילים שלי. הקופאית הרימה את עיני האיילה המאופרות בורוד מרשמלו וחייכה אלי במאור. היה לה עגיל בלשון.
"תשמעי, צריך לבשל אותם קודם ואחר כך לטגן הפוך."
"רגע , רגע, תסביר לי שלב שלב , למה לבשל לפני כן? "
"ככה!" השיב בנחרצות "אני, אל תראי אותי ככה, אני יודע מה זה דברים טובים. "
כאן כבר ויתרתי לו, ידעתי, רע זה כבר לא יכול להיות.
"נו, תסביר מסודר, שלב שלב".
"אולי גם אני אכין את זה לליל הסדר? " אמרה הקופאית לא ידעתי אם היא מתבדחת.
"הרווחנו." אני אומרת לה במתק של קנוניה.
"תראי" הוא אמר והפקיר את הכניסה למפגעים זדוניים.
"את צריכה לבשל את התחתיות ואחר כך למלא בבשר, כמו קציצות, אני אוהב הרבה פטרוזיליה, אשתי לעתיד לא נותנת לי לבשל, כי כששנינו במטבח זו מלחמת עולם. אחר כך תטבלי בקמח וביצה ותטגני הפוך, מן הצד של הבשר, הבנת?"
"כן. אבל זה פסח, אפשר להחליף לקמח מצה?"
"החברה שלי דתייה, גרושה ויש לה בנות גדולות, אני קורא להן פרימדונות, היא רוצה לשמור שבת, פלטה, מייחם, בהתחלה זה היה לי קצת מוזר אבל עכשיו אין לי בעיה עם זה, התרגלתי וטוב לי. אם הבנות שלה היו יוצאות מן הבית היה לנו יותר טוב."
הכניסה המופקרת לסופר ממש הטרידה אותי, בזמן שדרור או אייל המשיך לספר את קורות חייו. בחנתי את האנשים הנכנסים, כדי שלא תתרחש איזו תנועה חשודה מבלי שאיש ישגיח. שדרור יוכל לספר מבלי מפריע, והוא באמת הרגיש חופשי להמשיך.
כבר עזבנו את הקופאית והנה המכונית שלי במרחק מספר פסיעות, מול הפתח.
"אחר כך תסדרי יפה בסיר רחב. אני משתמש בקופסה קטנה של רסק עגבניות, ערבבי עם קצת פלפל ומלח, לפי הטעם, אני לא יודע אייך הטעם שלך, אבל אני ואשתי לעתיד יש לנו אותו טעם. היא מבינה אותי."
נעלבתי קצת כי גם אני הרגשתי שאני מבינה אותו.
"כן, אני מכירה את צורת הבישול הזאת, אתה יודע מה זה מפרום?" הירהרתי אם הוא יכול להיכלל במפעל התיעוד שלי. לא, מה פתאום. צעיר מדי, לחינם אני מחפשת צידוק להקשבה הזאת. למה את מתנשאת מעליו? כך ביני לבין עצמי. הבטתי בצווארון הנקי והמעומלן, בפנים המגולחים בקפידה, בשיער המסורק בשביל לצד. בתנועות הגוף המתנועע בעקבות הדיבור, הוא אינו מביט בי בכלל.
"לא, אני לא מהעדות האלו, אני תימני וגם החברה שלי, אבל אני מבשל בכל מיני סגנונות, היא, זה לא נראה לה. לא מעריכה את זה. אני חייתי לבד, היו לי המון חברות, כל הסוגים, אפילו דוגמניות. אני יודע לגהץ, לשטוף, להדיח כלים, אני לא עושה עניין ומקפל גם כביסה. אבל היא לא נותנת לי. היא לא מעריכה."
הוא מנצל אותי, זה ברור אבל אני לא מתנגדת. בתוכי גואה איזו חיבה אבל אשתו לעתיד מתחילה לטפס לי על העצבים, אישה מטומטמת ופרימיטיבית. אני מכירה את הנשים הללו שמקלקלות את הגברים הטובים.
דחקתי את ידי אל תוך הכיס ושלפתי את המפתחות, שיחקתי עם הצרור, כדי שיירמז, הזמן שלו הולך ואוזל.
מישהו שהחזיר עגלה הביט בי במבט משתאה, הרגשתי קצת נבוכה על שאני מתירה למאבטח להשתמש בי כך בפרהסיה, לחלוק איתי את הפרטים האינטימיים מתוך קורות חייו. יש משהו לא נעים במבטים של העוברים סביב.
האיש עם העגלה נעץ בעיני מבט ארוך ובוחן "אם את ממהרת, את צריכה לומר לו, הוא בחור טוב ויש לו הרבה מה לספר." אחר טפח לדרור או אייל על הכתף והסתלק.
"בשבוע הבא אנחנו הולכים לבחור יחד טבעות נישואין, ככה היא רוצה. היא גם רוצה חתונה ממש עם שמלה והכל." הוא חייך וברור לי שהוא איש טוב לב.
"זה רומנטי ונחמד, לא?" אני אומרת לא משוכנעת אם צריך להציל את האיש מעצמו או מן האישה שלו שמבינה אותו אבל לא מעריכה.
"כן זה נחמד." הוא משיב
"מה, מה שמך?" הוא רוכן לעברי ומושיט את יד ללחיצה.
אני אומרת ולוחצת בחיבה ובהקלה את ידו הרכה וכבר אני בקצה המדרכה.
"תבואי עוד? ברור, הרי יש כל הזמן מבצעים."
"אבוא" הבטחתי ונכנסתי למכונית.
מכונית שצבעה זהוב המתינה שאצא כדי לתפוס את מקומי.
*
לחג אבשל את הארטישוקים כמו שהוא הדריך אותי.
הם יהיו נפלאים זה ברור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
"חן המקום הוא על יושביו" ולכן ...תודה רבה על התגובה.