מול הנול יושבת סבאייה, בתולה ברה, חולמת על הארג עליו תשטח תפילתה. שטיחים יפים יפים היא טווה, שתי וערב של משאלת לב וברכה. הנה צבי נתון בסבך עלים רענן והנה רחלה עקודה כקרבן, הנה גמל מהדס כהרה פורייה, מטעים מניבים ומקשה דשנה. גם עיניים פעורות לרווחה היא נותנת בקילים שלה ורוקמת כפות ידיים, שיהיה, מזל וברכה.
מול מאסאדת החוטים העירומה סבאייה בוהה ובידה הסירה, אותה תשיט על נהר חייה ועימה תפליג אל עתידה. משחר עד ערב בין זריחה לשקיעה יושבת לה הבתולה ובוטשת במסגרת העץ והעיצה.
כאן ומכאן, הטו לבכם והסכיתו נא.
לעת ערב אחד ומיוחד חמקו אל האוהל נחש ונחשה, פיתלו גופם בתאווה חסרת בושה, רדפו זה את זו אל מאחורי תיבת הנדוניה שעמדה בפאה הנסתרת והאפילה. סאנדוק משובץ צדף ושן מעשה דמשק מושחר בשמן הזמאלט סגורה ומסוגרת, התיבה, עד שיבוא החתן רכוב על עוועים לנוח בנווה המדבר שלה.
חמקו חמקו ולא תדע האדמה כי באו השניים אל קרבה.
אותו לילה נדדה שנתה של סבאיה ובחלומה באה אל חלומה נחשה יפה, ירוקה ירוקה, עיניה אזמרגד. לחשה אל אזנה: "סססבאיה – סססבאיה ססססקוטי ! ביני ובינך, אם ישמר הסססוד תקבלי פרסססס עסצסצסום וקסססום."
למחרת, כשעלה אור ראשון, פתחה סבאיה את סאנדוק בזהירות לראות אם משהו ניזוק, הוציאה בעדינות את רדיד הזדאד האדום מדם, שמלת כלולותיה, את חזיית הקטיפה המרוקמת כסף טהור ואת מצעי המשי הורדרד שסירות מעוקלות חרטום משייטות עליו. את הג´ריד הרך לחמום רגליי המיועד, מצמר טלאים פועים לבן ורך. דבר לא קרה ודבר לא נמצא חדש. חלום הוא חלום, עוד אחד שנדד מספרד.
הוציאה הנערה גם את תיבת תכשיטיה: עכסים, עגילים וצמידים, חזאם רחב להצר מותניה. הו כמה יפה ... מתי כבר יבוא המתמהמה... נמלטה אנחה קטנה מבין שפתיה וכדורון קטן וכבד מאוד התגלגל אל החול שלמרגלותיה. כדור זעיר של זהב, ג´ולה, ביצת נחש חמימה אותה אספה ביד רכה.
הווו זו הוכחה שכל החלומות הולכים אחרי הפה שלך.
מיהרה להשיב את כל היופי למקומו, אל התיבה הנהדרת של הבטחה ובין כל החמדה הטמינה את דבר הסוד. שתיקה שווה זהב. עוד לא חלף יום ושוב נכנסו השניים, אחת ירוקה ואחד ארוך ושחור, התפתלו אל משכנם.
למחרת הצטרף אל הסוד בתיבה סוד נוסף, כבד כפליים.
כך בכל יום. נפשה הסעורה קרעה את החוטים בנול שלה, השתבשה התמונה בשטיח שלה, הסירה לא הפליגה ורק המסגרת והדוושה חבטו נקישה אחר נקישה. הנול טווה את קורי הזמן.
יום אחד יצא השחור הגדול מן האוהל ולאחר זמן נכנס אחר זריז וקטן. אל אותו המקום מאחורי תיבת הנדוניה הנאה. ירוקה שם לבד וסבאייה שותקה. מילאה פיה חול. חיים ומוות ביד הלשון. שהו שם השניים עד שבין ערביים הקטן עזב וזמן לא רב, הגדול שב.
שום דבר באוהל לא זז, רק חום כבד ומעיק עמד שם ובלם את נשמתה של הצעירה התמימה.
למחרת בבוקר כמו כרגיל, ביצה, אתנן שתיקה.
זה בלתי נסבל בכתה, חאלאס, לא רוצה, למה לי אוצר שאין בו ממש. אוצר שבוי בקופסא. נרקב כמו רוחי הנטמאת כאן ועכשיו.
המתינה סבאייה לבוא שרף הערב, הלילה יבוא הסוף על כל זה ומחר בבוקר תשוב לאומנותה, מתת האל מהיום יהיה חלקה. כך היה.
בלילה נשמעה נקישה פתאומית ולאחריה נפילה רכה. השחור חמק מן האוהל אל הסחרה הרחבה.
בחלום הופיע נשל ירוק, עיניו ריקות וכל כולו שרוע קרוע " מה עשית, יא סבאייה?" יצתה בת קול.
" מה עשית, את ?!" צעקה הנערה בקול מסוייט.
" אחי. זה היה אחוי הקטן. יום יבוא תראי וגם את תהיי שם ..."
בבוקר, סבאייה הרגישה הקלה במידת מה, הטוב בנחשים רוצץ ראשו, כך אמר החכם ומיהרה לסאנדו לאסוף ולמכור את שללה, היא פתחה את המכסה המפואר ובתיבה לא היה שום דבר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
"חן המקום הוא על יושביו" ולכן ...תודה רבה על התגובה.