חולצת הגבר היפה / עווד אלשערי

תרגמה מערבית לובית : שרה בן אברהם 

 "זאת תמונת סיניור נסים עטון השם ינצור וישמור / טריפולי יגן עליה אלוקים" 

אמרה, כשהיא בודקת את חום המגהץ:

- החולצה הזו תעשה אותך יפה יותר.

אמר:

- זוהי הודאתך ביופיי, אם כן?

- אני לא צוחקת, אתה נראה הרבה יותר צעיר בתקופה האחרונה.

התחילה להעביר את המגהץ על החולצה בשקידה כשעיניה בודקות את פניו.

אמר:

- זה מפריע לך שאני נראה צעיר מגילי?

- לא, אבל אתה בכלל לא צעיר בין כה וכה, שכחת שבנותיך כבר הגיעו לפרקן? לולא עמדת על כך שהן תשלמנה את לימודיהן, היית כבר סבא.

-כן, את מתכוונת סבא צעיר מאין כמוהו.

- מה זה משנה? סב הכי צעיר, סב הכי זקן, מה שחשוב הוא שזה שלב שאינך מתלהב להגיע אליו.

- לאיזה שלב, יקירתי,  אינני רוצה להגיע, את יודעת כמה זמן עבר מאז נישאנו?

עשרים שנה בדיוק. והאמת היא שאנחנו עכשיו בעיצומו של השלב.

הניחה למגהץ ויצאה בעקבותיו כשעזב את החדר, ואמרה בנימת לגלוג:

אנחנו, חחחה, בעצם אני, אני לבדי, רק אני נכנסתי לשלב זה טרם זמני או בעצם עברתי את כל השלבים.

אתה זוכר כשנישאנו? הייתי בת שש-עשרה. ועכשיו, עכשיו אני נראית כגברת בת ששים, ואילו אתה, אתה צעיר ממש. תאר לך שבניך אומרים שחבריהם תארו אותך מבוגר בהרבה מגילך האמיתי.

חברה של בתנו הגדולה, ציירה לך תמונה מדמיונה, שהיית בה קרח ועיניך בולטות מאחורי זגוגיות משקפיים עבות, חחחה.

-         ומה מצחיק אותך, את מאמינה לזה?

-         לא, בכלל לא, אבל היא נחמדה.

- התמונה?

- לא, הנערה.

- למה? האם משום שהיא הגשימה את חלומך,  ולו גם על ניר?

- ומי אומר שאני חולמת לראות אותך בצורה כזו.

- צחוקך!

להיפך, להיפך יקירי, כי אני מאושרת היום.

-   ומה סיבת אושרך הייתי רוצה לדעת?

-    האם אינך מרגיש שכבר לא שוחחנו כך כבר זמן רב?

-   יתכן.

-   אני מבקשת ממך. דבר אלי, על כל דבר, דבר אלי כי אני זקוקה לשיחה אתך היום עוד יותר. דבר אלי, דבר אלי.

-   אחר-כך, אחר-כך, אני כבר מאחר, ואת לא מסיימת את גיהוץ החולצה.

-   החולצה, החולצה, יההה, שכחתי, נראה לי שהיא נשרפה, אתה לא מרגיש את הריח?

כן, היא נשרפה, החולצה נשרפה, החולצה שעושה אותך יפה יותר.

-   הביט בפניה מבואס, הבהילה אותו מבוכתה. הושיט ידו וליטף שערה. אימצה אל חזהו ברכות, הטביע נשיקה על מצחה ואז יצא אל הרחוב והוא נראה מאושר  ובעצם גם יותר יפה.

* 

מי ומה בסיפור 

 עאווצ' אלשאערי מגדולי הסופרים של לוב כיום,  מספר ומשורר, חבר באגודת העיתונאים, באגודות של אנשי תרבות וסופרים בארצו. מרצה באוניברסטאות בלוב בענייני ספרות, מכין תסכיתים לשידור. יצירותיו תורגמו לשבדית וצרפתית, ועכשיו גם לעברית.

 שרה בן אברהם ("צליל"), ילידת הארץ, בעברה מורה למוסיקה ולערבית, חיפאית במקורה ומשם באה הערבית. נפשי נקשרה בנפשה לאחר שקראתי את דבריה להם אני שותפה בכל ליבי: "מאמינה שאחינו בני ישראל היו מיטיבים לעשות למען עצמם ולמען האזור אם היו טורחים ללמוד את השפה והתרבות הערבית, על מעלותיה וכשליה. שנאמר – רצונך להכיר את אויבך, דבר אתו בשפתו, ואם נצליח להפוך אויב לאוהב, אדרבא."

נסים עטון , בתמונה. את התצלום קיבלתי מפדהצור בנעטייה יו"ר "אור שלום" , כנראה מדובר בדמות שהשתייכה להנהגה הציונית בלוב בשנות ה 20-30 . איש רב חסדים האהוד על בני הקהילה. (הקלקה על התמונה תאפשר קריאה)

במסגרת לימודיי בנושא יהדות לוב השתדלתי גם ללמוד את הווית הארץ המוסלמית ובתוך כך התוודעתי להרבה מאוד הפתעות שעד אז לא הכרתי כמו הסיפור העדין שכאן המתאר מציאות שלמה של יחסים זוגיים ביתיים ואשר נשלח מטוברוק, לוב, בשנת 2007 זמן שליטתו של קד'אפי בלוב.

השולח הציג עצמו כסופר לובי צעיר (26) בשם עַווַצ´ awad)). ושלח את הטקסט מתוך ידיעה שאני ישראלית, יחד עם הסיפור הנ"ל  נשלח סיפור נוסף כתוב בערבית, עם בקשה לתרגם גם אותו לעברית. הסיפור השני נראה הרבה יותר מעניין, אבל במעבר בתנאי אותם שנים הוא הגיע במייל כאשר השורות והמילים התבלבלו מה שלא אפשר תרגום, לכן המתרגמת שלחה אלי רק את הסיפור הזה. וזמן קצר לאחר מכן הקשר ניתק עם הסופר ועוד קצת זמן גם עם המתרגמת.

*

עם פתיחת רשת האינטרנט בלוב ופעילותן של חברות בינלאומיות בעיקר של חברות הנפט, נוצרה תקשורת ראשונית בין אנשים מלוב לאנשים בישראל. רשת החשמל ואינטרנט בלוב מאוד חלשה אבל מאז ומתמיד הייתה פתוחה ובחינם, לאנשים לא היו מחשבים בבתיהם אבל צעירים רבים, בעיקר סטודנטים או מוריהם, בילו שעות על שעות מול המסכים  במה שהיה מקובל באותו זמן בעולם כולו "בית קפה אינטרנט".

בארץ דתית מאוד הנשלטת בידי דיקטטור כמו לוב בימי קד'אפי אופציות הבילוי היו  אסורות כמעט לגמרי. המקסימום היה דוכן גלידה או ישיבה מול הים, בילוי משפחתי על החוף  או "סיבוב" בכיכר העיר, "כיכר השואדה", שמלבד אורות לא היה היה בה כלום. אין מסיבות ואין ביטויי רומנטיקה או חיזור פומביים, ועל מסעדות וישיבה בבתי קפה אין מה לדבר.

המסעדות שהיו בה וכך בערך גם היום דומות למה שמכירים מהארץ כ"מסעדות פועלים" ואף פחות מכך ...רק גברים אוכלים משהו חטוף והולכים ובתי הקפה/תה הם מחוזות גבריים. אסור אלכוהול, אסור משחקי קוביה ... נרגילה בסדר....

למעמיקים: מוזמנים לקרוא בסיפור נוסף מתורגם על ידי "הנהר" בבלוג זה המתאר את הווית בית קפה בלוב של אז. 

אז מה הפלא שהאינטרנט הפך להיות מציאות חלופית ממגנטת. גברברים רבים היו להוטים ליצור קשרים עם "העולם החיצון", בדרך כלל עם נשים מערביות ומשוחררות ...היו גם מעט בלוגים של בנות עירוניות בדרך כלל "סמויות" (חדיג'ה). 

רק היום 2020 לאחר ה"אביב הערבי" ולמרות מצב המלחמה בה לוב שרוייה מסתמנים בקיעים של שינוי, אנשים לקחו הבייתה מחשבים, סמרטפונים [רוב הלובים שמשוחחים עם ישראל חיים במערב, ברחו מן המלחמה שהרסה כמעט כל חלקה טובה]. המאפשרים מפלט כלשהו מן המציאות העגמומית .

הצורך בתקשורת הגלובלית. כנראה לא רק רע, הוא הטריף והקריס את שלטון הראיסים במדינות ערב וחשף את המבנה החברתי המפורד של החברות הללו.  אמשיך ואעסוק בכך בפוסטים נוספים, גם על קשרים מרגשים עם בני משפחה של יהודיות שהתאסלמו שם בלוב ויצרו איתי קשר דרך הפייסבוק, לא רק איתי אלא גם עם פעילים נוספים מ"מרכז אור שלום " איתו אני עובדת ופעילה בעשור האחרון. בימים האחרונים קשרים בין לוב- איטליה- ישראל הפכו ישירים  באמצעות הווטסאפ... פלטפורמה נפלאה וחופשית לשיח, נטול גבולות.  קשר כמעט נורמלי בין  אנשים שהשורשים שלהם נטועים באותו מרחב.

המעוניינים להגיב על הכתבה מוזמים לשלוח מייל אלי , ניצה נסרין טוכמן . 2nisnas@gmail.com 

תגובות נבחרות יפורסמו בבלוג , כמובן באישור השולח.