לבושה בזדאד של סבתא זמרלדה ביום החינה שלי. הזדאד הוא יריעה מפוספסת הארוגה מחוטי משי עבים שאורכה כשלשה מטרים ורוחבה מטר וחצי. כאן בקשירה כפרית או ביתית. הנשים העירוניות בלוב, מה שהיתה סבתי החורגת זמרלדה, בת למשפחת רומני מבנגזי, נהגו לעטות על גופן את הזדאד אחרת. מהודק למתניהן באמצעות "חזאם" חגורת מתכת רחבה מעשה ידי צורף. בחלק העליון של גופן לבשו חולצת שיפון תפוחת שרוולים, חצי שקופה שנקראת מריול. ומעליה חזיית קטיפה רקומה במוטיבים של גפן בחוטי כסף או זהב שנקראת פרמלה. גם היא מעשה ידי צורף רקמות, הפרמלה הציצה מתוך הזדאז באופן חלקי תוך שהיא מצניעה את שיש להצניע .
כאן בתמונה שיחקנו באופן חלקי בתלבושת המסורתית, היה לנו רק זדאד, כמו בתחפושת מרושלת התאמנו עבר עם הווה פשוט. הצילום מאוגוסט 1984, חגיגה ישראלית- יהודית- לובית של בני המשפחה הקרובים ובעיקר ה"דודות" שלי שהצחיקה אותן העובדה ששיתפתי איתן פעולה באופן חריג. דודה שרה, פיה, ליזה, לידיה ורינה. כמו בכל החגיגיות המשפחתיות חבורת נשות החייל הזאת התגייסה לחינגת בישולים , שירים, ריקודים וצהלולים וגם ...קוסמטיקה מסורתית עד לסוף אותו יום במקווה אליו נכנסו כל הגברדיה הזאת יחד איתי ... עם משקה רוזאטה וחלה עגולה מתוקה אותה בצעו מעל לראשי.
אותו יום היה ערב עזיבתי את בית הוריי אל ביתי שלאחר החתונה, בית חדש בישראל, תל אביב, אותו הקמנו אישי ואני. למחרת אותו יום קיבלתי על עצמי שם משפחה חדש, בית חדש, מציאות חדשה של חיים שאני בחרתי מרצוני. יש שירים מסורתיים מאוד עצובים על עזיבת הבת את בית הוריה. אבל לי הייתה מכונית וביתי החדש נמצא במרחק של 10 דקות ...
ניצה נסרין טוכמן הוא שמי המלא ו"טוב שם משמן טוב" כך שינן אבי הטוב שצוחק ברקע וכוונתו כי השם הוא אוצר יקר שערכו מעבר לחומר, נתון לאחריותי ובחירותיי לעתיד לבוא.
בתמונה אנחנו שמחים וטובי לב מתחת לסוכת הגפנים בבית נעוריי שהיה גן עדן רב חושי. בוסתן רחב ידיים אותו טיפח בשקדנות אבא. ריחות וטעמי מעדנים פרי ידי אמא וצחוק של חמישה ילדים שובבים ושמחים, שחומי שמש ויחפי רגליים הרצים זה אחרי זה במרחבי הדמיון, חופשיים.
מאז שבחרתי לעסוק במורשת הלובית שלי, הוספתי את שם סבתי כשמי האמצעי, כדי להציג את הזהות המשולשת שעטיתי על עצמי בפרק זה של חיי.
אני ניצה כי נולדתי בישראל ושם זה בחרו הורי להעניק לי עם לידתי רגע לפני בוא האביב. יש הרבה "ניצות" בקהילה שלנו אולי בגלל הקרבה לשם "מיסה" או כמו אצלי. שמי הסמוי, נסרין (סוג של ורד) הוא בעקבות חלום אותו חלמה אימי, חלום מבשר לידת בת, חלום שהחריד את לילותיה וחדר שוב ושוב אודות סבתי נסריה שנספתה בפרעות בנגזי, סיוט שהתרחש לנגד עיניה כשהייתה בת חמש ועם השנים התתפרדו עלעליו והוא הלך ונחשף לפרשניותיו הבלתי נסבלות.
אני גם טוכמן כיוון שנישאתי לאישי שמוצא משפחתו מעולם יהודי- תרבותי אחר, רוסיה-פולין. שנינו דור שני להורים שהגיעו לכאן לאחר גלות בת אלפיים שנים משבעים גלויות וזהו שם משפחת ילדיי. כמו טלית בברכת כהנים ... כמנהג יהודי לוב מוזמנים להיכנס מתחת לכנפיה גם הרעיה, הבנות והבנים.
"לכל איש יש שם" שניתן לו מתוך מערך הקשרים המקבעים אותו אל סיפור חייו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
"חן המקום הוא על יושביו" ולכן ...תודה רבה על התגובה.