בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:
מדי יום מאז תחילת שנת הקורונה מתקבלת אצלי במייל חוכמה קטנה מפרקי אבות,
מעין "קפסולת גבהות" נוחה לבליעה להתרוממות יומית. הרגל יומי שאומץ באהבה.
בשלישי, יום הפעמיים כי טוב, התקבל המסר הבא שהזכיר לי את משחק הילדות "חבילה עוברת"
שבעבורי היה מין משחק מייסר- מענג שמעולם לא הבנתי את מהותו, דחיית הכייף.
מה גם ש"הכייף" בסופו הפתיע כמו כל הסיומים המתמשכים:
כמו אותו מלך עוץ סתמי, כמו דאוס אקס מאכינה שהיא מפלט קל לפתרון עניינים מסובכים,
כמו בועת סבון שהשתדלת בעדינות ושמתנפצת בפרצוף.
אבל... ברבות הדרכים (הכייפיות) לומדים שהסוף הוא, סוף.
מעבר לו לפעמים אין שום דבר מי יודע מה, אולי הדרדרות, אז עדיף לדחות ולהינות מן הקליפות והניצוצות
שבין לבין ...אין כמו הזמן וצלקותיו להבנת משמעות "הדרך" - הט'או, טאריקה ...
והדינמיקה של נפילה והתרוממות.
(שוב, ביאור על דרך הפשט - ללא מקורות. פה משחקים ... )
איך נקשר הדבר למדרש בפרקי אבות ?
ריבוי העטיפות
"בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַ הֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת"
למה עשר? בעבור מי נוצרו העטיפות הללו סביב המתנה שנקראת "עולם"?
עשר הן הספרות: 1.2.3.4.5.6.7.8.9. והספרה הכי אחרת, המצאת האדם (האמנם?) => 0 אפס.
באמצעות עשר ספרות אלו ניתן להרכיב את כל המידות, הכמויות והמספרים שרוצים.
ובעבור מי נבראו עשר המעטפות ?
בעבורי ושכמותי, חסרי הסבלנות אנשי הדם הרותח בקלות.
המעטפות הן מדרגות החסד, השהיית ההתדרדרות של הממהרים למימוש הסוף.
כל עטיפה משהה, מאפשרת רגע להדליק את הראש, אולי להכניס חרטה ולאפשר תיקון .
אין מדובר ב"תשובה", חזרה בתשובה, אלו סיבוב חוזר של הסאגה, משום כך נקראת "חזרה",
"חזרה בתשובה" היא אופרה אחרת להבנתי.
* * העטיפות נשאו אסוציאטיבית אל מחוזות ה"גילוי וכסוי"=> "מכסה טפח וחושף טפחיים"
"שבעת הצעיפים" ולמעמיקים: יופי וכיעור בתשוקתה של סאלומה- מאמר +תמונות (קליק)
מעטפות של דחיה ופיתוי בריקוד שבעת הצעיפים של שלומית, בתו החורגת של המלך הורדוס,
המפתה אותו לקנוניה פוליטית שאמה והיא רוקמות.
אפשר לחפש לפי הצירוף: Salome: Dance of the seven veils
(לא הצלחתי למצוא משהו כלבבי, אשמח לצרף באם ימצא)
הבאתי ריקוד צעיפים אחר גם בו יש מימד "מדליק ומעורר" בעיני :
כל זה הקדמה לשיעור הנוכחי:
לֹא יִבְצַע פְּרוּסָה קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּצַר עַיִן.
וְלֹא פְּרוּסָה יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה כְּרַעַבְתָן.
וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכֵל לְבַדּוֹ.
אֲבָל אִם אוֹכֵל עִם הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם וְצָרִיךְ לִתֵּן מִן הַפְּרוּסָה לְכָל אֶחָד כַּזַּיִת, מֻתָּר לִבְצוֹעַ כְּפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ.
וּבְשַׁבָּת אֲפִלּוּ אִם אוֹכֵל לְבַדּוֹ, מֻתָּר לִבְצוֹעַ כְּפִי מַה שֶׁצָּרִיךְ לְכָל הַסְּעוּדָּה,
מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, לְהַרְאוֹת חֲבִיבַת סְעוּדַּת שַׁבָּת שֶׁחָפֵץ לֶאֱכֹל בָּהּ הַרְבֵּה.
יֵשׁ לֶאֱכֹל אֶת הַפְּרוּסָה שֶׁבָּצַע עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל פַּת אַחֶרֶת,
וְהוּא מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה, כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ עָלֶיהָ.
*
לחם, ואיך ניגשים ל"לחם", פרקטיקה, הלכה למעשה.
לֹא יִבְצַע פְּרוּסָה קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּצַר עַיִן.
וְלֹא פְּרוּסָה יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, לְפִי שֶׁנִּרְאֶה כְּרַעַבְתָן.
וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכֵל לְבַדּוֹ.
לנהוג בשום שכל, על פי מידה. אולי מישהו/י צופה וגם מראית העיין חשובה.
כל דבר מעיד על האדם, מלמד על פנימיותו, כרוך זה בזה, גם בחישת ה"כוס התה" שלו/ה ...
לא מעט מדי, פרוסה של קמצנים ... של חלשים.
לא בבולמוס, פרוסה של מורעבים ... פילים בחנות פורצלן סיני...
ובמיוחד כשאוכלים לבד. למה ? כי ב"לבד" בונים/סודקים הרגלים.
[ כשבחרתי להיות מחנכת ומורה בישראל, קודם כל החלטתי להפסיק לקלל,
עשיתי זאת באופן גורף כדי שלא יתפלק לי בטעות, אבל התפלק ... ולא פעם.]
"מראית עין" היא שיתוף פעולה עם הקוד הנורמטיבי של ההתנהגות ה"נכונה".
לא להכשיל אחרים שמוצאים בי מורה לדרך וגם לשמור על כבוד זולתי, ולפני כולם המשפחה שלי,
אלו המסובים איתי לשולחן הביתי. לשמור על כבודם ולדרוש מהעולם לכבד אותם, למשל "כיבוד הורים".
אם אני לא אכבד את מחוז "ממלכתי", הורי, למה שאחרים יכבדו וכיצד אני אתפס בעיני זולתי, כך או כך.
"מראית עין" - הוא מה שאני מראה לעיניים המביטות בי, בוחנות אותי ואת גבולותיי.
הארה
וְדַוְקָא כְּשֶׁאוֹכֵל לְבַדּוֹ.
אם הוא "לבדו" אז לשם מה ה"דווקא" ?
ואולי בכל זאת אין הוא "לבדו"...
[קל וחומר אם מקבל את אלו החוקים].
אֲבָל אִם אוֹכֵל עִם הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם וְצָרִיךְ לִתֵּן מִן הַפְּרוּסָה לְכָל אֶחָד כַּזַּיִת, מֻתָּר לִבְצוֹעַ כְּפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ.
מחלקים שווה בשווה את הלחם, מעט לכל אחד כדי שיספיק. אם רוצים יותר ויש אז ...קדימה.
:
וּבְשַׁבָּת אֲפִלּוּ אִם אוֹכֵל לְבַדּוֹ, מֻתָּר לִבְצוֹעַ כְּפִי מַה שֶׁצָּרִיךְ לְכָל הַסְּעוּדָּה,
מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, לְהַרְאוֹת חֲבִיבַת סְעוּדַּת שַׁבָּת שֶׁחָפֵץ לֶאֱכֹל בָּהּ הַרְבֵּה.
אבל בשבת ... השפע הוא חלק מהכבוד, כבוד מלכות היום, שבת המלכה.
ה"הרבה" הוא החסד, " קרן השפע" כדי לפאר ולרומם את "שבת המלכה"
:
יֵשׁ לֶאֱכֹל אֶת הַפְּרוּסָה שֶׁבָּצַע עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל פַּת אַחֶרֶת,
וְהוּא מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה, כֵּיוָן שֶׁבֵּרַךְ עָלֶיהָ.
אין להשתהות בין אמירת הברכה לבין קיום המצווה. הולכות יחד.
*
*
בבית הוריי תמיד הוכנו לשבת שבעה מאכלים לפחות.
פעם אמרתי לאימי , שאין צורך לטרוח כל כך על האוכל
ואין טעם בכמויות הללו שנאכלים במהלך השבוע עד שנמאס
והרוב בכלל נזרק. בקשנו, אני ואחיי , שביום שישי, בקידוש,
"די בשני תבשילים! הרי האוכל לא מה שחשוב! העיקר המפגש."
כך אמרנו שוב ושוב ובתמורה חטפנו מקלחת על בורותינו.
כי התבשילים אותם הכינה אמא נועדו קודם כל בעבור כבוד השבת.
גם כשלא היו בה כוחות, השבת היא שהרימה אותה על הרגליים
כדי לפאר את השולחן עליו נקדש את השבת.
"כי השבת היא מקור הברכה".
שבת שלום , ותודה על שיעור שעשה אצלי סדר וכרך "הא" ב"הא" .
שבת שלום יקרה,
השבמחקאת מרגשת ומפליאה בכתיבתך.
תודה רבה, נהנת מכל תג ותג. ה' שומרך
תודה שוש, שבת שלום :-)
מחק