אביב 1970, התרחשו אז בעת ובעונה אחת צרור אירועים שהייתי בהם שחקנית משנה ועם זאת גם מין מרים בעבור השחקנים הראשיים.
אחי הבכור היה בר מצווה ובבוקר יום חמישי, ערב שבת החתן והעלייה לתורה, אמא כרעה ללדת וקיבלה צירים, עמדה ללדת את אחי מספר ארבע, מתוך חמשת ילדי המשפחה.
כיוון שאותם ימים התקשורת לא הייתה זמינה כמו בימינו ואי אפשר היה להזעיק את אבא מעבודתו ב"קול אטום" והיא נלקחה בידי ניסים השכן, שהייתה לו מכונית "פנוי להובלות"- משאית קטנה, למחלקת היולדות בבית החולים השרון.
מחלון ביתם של משפחת צברי, שם הושארתי עם אחותי הפעוטה עקבתי בדאגה אחר אמא, מהדסת לאיטה, נתמכת בידי אחת השכנות המסייעת לה לטפס אל המושב הגבוה, נושכת שפתיה מרוב כאב וצער על שנאלצה לעצור את תנופת תכניותיה ולהיעדר מהרגע הגדול וההכנות שטרם הושלמו.
בגדי השבת הנאים כבר נקנו ונתלו על קולבים, איש איש ומנת חלקו, גם תיק הטלית הונח במקומו עם ראשי התיבות: ש.ב. שאחי קיבלם ודאי מסבא וסבתא, כמסורת המשפחה.
אבל תבשילי השבת לסעודה החגיגית נעצרו באמצע קילוף החצילים, המון חצילים- אולי ארגז. דודתי פיה כרגיל היחידה שידעה להמשיך מהנקודה בה אמא הפסיקה ולהתביית על ההמשך כראוי, נחלצה לעזרה וגם מיהרה ורצה לבית החולים עם חומר ניקוי להלבין את כפות ידי אמא שידיה השחירו בעת המלאכה שהביאה עליה את שיבוש התכניות, קילוף חצילים.
עוד תנא מסייע הייתה סבתא דינה, אמא של אבא, שממילא התכוונה להגיע לחגיגה ותפקידה המרכזי היה להשכין אורך רוח ברגעי משבר כגון זה המתרחש, שהרי ידועה הייתה סבתי ברוח ה'עאקאל' השקולה והנעימה שלעולם אינה יוצאת מגדרה.
כיוון שאני הייתי קטנה לא נקראתי לעזרה אלא רק לפוגג עצמי ולא להסתובב בין הרגליים ולהפריע אז "דווארתי" להנאתי בין בתי השכנים בשכונה הדי סגורה או פעלתי בללטוש מבטים.
ראיתי איך אבא בונה חמורים מעץ כדי להשעין עליהם דלתות לשולחנות ארוכים, את אחי מסדר את הגינה ועורג ערוגות נאות לעצי הפרי, דודתי המטגנת את המתאבנים ומבשלת על הפרימוס דוודים של סירים מהבילים, שישו ושמחו ובלי עין הרע ובן פורת יוסף גם יחד, בר מצווה וגם ברית מילה.
יחד עם סבתא הגיע גם סבא אליהו, אבא הביא אותם בפיאט שש מאות הקטנה מראשון לציון.
התכנית הייתה שישהו בביתנו שמונה ימים לפחות, מערב בר המצווה ועד אחרי ברית המילה, אף שגם את זה לא ידעו אז מראש כמו היום אבל לא לקח הרבה זמן והנה נודע שבן בא לנו.
כהלכות הכבוד במחוזותינו סבא וסבתא שוכנו בחדר השינה של ההורים וכולנו, כולל דודה פיה, הצטופפנו בסלון.
אותה שנה, בקיץ, היינו עתידים לעבור דירה, הבית היפה אך הקטן בן שני חדרי השינה כבר נעשה עבורנו צר מלהכילנו וכבר אבא רכש עבורנו בית מידות נחמד, קצת נידח, וילה אדומת גג , כך קראו לבית הבודד בלב פרדסים ושדות.
אבל עוד חזון למועד ועד שנגיע לשם נעבור לא מעט משברים ותהפוכות.
*
שמונה ימים חלפו מאז שבת חתן הבר מצווה ובבוקר יום שישי שלאחריה, נערכה ברית המילה של אח-מספר ארבע.
שוב התכנסו אותם אורחים שנכחו שבוע קודם בבר המצווה לסעודה של מה שנשאר מחגיגת אשתקד. במוצאי אותה שבת, סבא אליהו שהשכונה בינתיים הכתירה כ"חכם באשי" מקומי ושאליו עלו לרגל להתייעצות בענייני ריפוי דקודשא, ערך הבדלה חגיגית, ונפרד מכולם בנועם הליכותיו.
צרורותיהם של סבא וסבתא כבר נארזו והם ביקשו מאבא לשוב לביתם שליד החולות בראשון לציון.
זאת הייתה נסיעה ארוכה ועוד בלילה אבל כיבוד רצון הורים עולה על כל מכשלה. אבא העמיס את חפציהם ואת המתנות שאמא הרעיפה בהכרת תודתה ובאהבתה אותם. אנחנו הנכדים ניגשנו לנשקם ולקבל ברכה מכף יד נרעדת שעל הראש הונחה.
הם נכנסו אל המכונית הקטנה והפליגו לדרכם.
אבא כנראה אחר לשוב כי לא ראיתיהו.
אבל משהו התרוקן מן הבית בלכתם, נטלו עימם את החגיגיות שהלכה עימם, גם הקדושה פינתה עצמה לחול שאמור היה להתחיל רק למחרת ומאז מוצאי שבתות התנחלו בלב כולנו בטעם של ברזל וגם עמם אורם.
*
בוקר יום ראשון התעוררנו לקול בכי קולני של אמא, איני יודעת איך הגיעה אליה השמועה שהייתה לזריקת אבן הראשונה, ואולי השנייה, שהקריסה באפקט דומינו את רוחה עד שהובלה לדיכאון שלא הכרנו ולא ידענו לזהות אלא שנים רבות, ולמזלינו בדיעבד.
מותו של סבא כאירוע שלישי לאחר שני אירועי שמחה נתפס כפגיעתה של עין הרע שריחפה כסימן שאלה מטריד על גורל המשפחה לעתיד לבוא. עד שהקללה הומרה לגזירת כאוס במגירת הסכו"ם ולדורי דורות.
*
סבא אליהו נפטר.
לאחר שאבא שב מימי האבל, עצוב ועטור זקן סמיך ושחור מדיף ריח עז של זיעה, הוא סיפר לאמא שבאותו מוצאי שבת שלאחר השמחות שלנו, הוא חש ליאות גדולה וביקש מסבתא שתיתן לו את תכריכיו, רצה לישון כשהוא לבוש איתם. היא שאלה אותו "מה לך ולמה דווקא עכשיו?" רק להזכיר, כי אחי הבכור, הוא הנכד האחד מתוך עשרות נכדים במשפחה שהורשה להיקרא על שם הבן הנעדר של סבי וסבתי.
תכריכיו של סבא שכבר הוכנו שנים קודם חיכו ליומם שהגיע, מוכנים בארון כמו גם חלקות הקבר בהר הזיתים בירושלים, סמוך לקבר האחים של הבן שהוא רק אבן ואין בו דבר. סבא נכנס למיטתו ונרדם לעולם, באותו לילה מסר את נשמתו בכניעה, לבוראו. חלקו בעולם הזה הושלם. אמא אמרה שהוא מת בנשיקה.
*
בבית בוקה מבולקה, מתחילים לארוז לקראת המעבר את מה שלא נחוץ ליום יום כדי להעביר לאחסון עד למעבר ממש. יש עוד כמה חודשים לסיום שנת הלימודים ובינתיים אורזים שכיות חמדה וחפצים שבירים בנייר עיתון ושמים בארגזי עץ שניסים השכן – "פנוי להובלה", הביא לנו.
ניסים ונפלאות.
*
זה היה ערב.
אני נכנסת לשירותים, משהו קטן או משהו גדול כבר לא זוכרת, יש ערימת עיתונים שהצטברו מעיתוני השבת בשביל האריזות, מונחים ליד ארון הכביסה, בין לבין מציצים אלי שני ספרים גדולים, עטופים בנייר מודעה שכתוב עליו דבר מה.
אני יודעת לקרוא, כיתה ד', נוטלת לידי את אחד הספרים כמנהג אחי ואבי, רגע פרטי אני וספר וצרכי גופי – זה המקום.
פותחת את הכריכה הנה כתוב "ספר האגדה" – איזו הבטחה, נראה שמלאה כל טוב, אני אוהבת אגדות על נסיכות ודרקונים ומכשפות והספר, כל כך גדול ...
מילא הכתב זעיר ולא רציף וגם לא נוח, הדפים מחולקים בצורה משונה והשפה מאובקת, התוכן אחר ממה שאני מכירה. בקיצור – לא מעניין.
אני מנסה מזלי בכרך האחר שהוא אפילו עוד פחות מעניין. אגדה שהיא הגדה, כמו זאת של פסח כנראה.
אבל מה זה?
יש בליטה בין הדפים, אני מעבירה קווצות קווצות של דפי הספר הגדולים כדי לאתר את סיבת המהמורה, נמצא שהיא דבוקה לדופן הפנימית מתחת לעטיפה כפולה.
לא זוכרת אבל יש לשער כי כבר קמתי והסתדרתי כדי לטפל בספר, לפתוח בעדינות את העטיפה ולגלות מה שנסתר.
אני יודעת לפרק דברים יפה, עד אז כבר עשיתי זאת ולא פעם למנורות הלילה ולשקעי החשמל, שום דבר סגור, שאיתרתי, לא עמד בפני סקרנותי ...
והנה סיבת עובייה של הכריכה, צרור שטרות מגוהצים במגוון צבעים, אחזתי בידי כמוצאת שלל ועוז קראתי "אבא – אמא תראו מה מצאתי ... "
מופרעים באמצע שיחה הם הסתובבו אלי לראות מה קרה, הם נראו לי מבוהלים כשראו מה אני אוחזת בכף ידי הקטנה: "איפה ? מאיפה זה? מנין הבאת את כל זה?" אבא שאל בתדהמה.
באותו רגע הרגשתי חזקה. "מצאתי! זה היה בספר" אמרתי והצבעתי על הספר המקולף.
אבא שתק וגם אמא, אבא תמיד שותק בהצפות של רגש. אז לא ידעתי שכך.
"זה הספר של סבא" – אחרי כמה דקות הסביר "למה בכלל הוא בשירותים?"
נטל מידי את השטרות וספר, כנראה אמר לאמא את הסכום, אני כבר איבדתי עניין בדבר, אמא, יש להניח, שוב בכתה אבל הפעם על הנס שקרה ורק שמעתי שאמרה "הבת הזאת נביאה" ו"איזה מזל שלא נזרק עם כל העיתונים שלא צריך אותם כבר" והתכוונה לספר הקדוש של סבא אבל אולי גם לכסף שאותו סבא חסך ודאי מפרוטה לפרוטה לרווחת של סבתא שנותרה עכשיו באלמנותה.
לא שתפו אותי אבל אני מכירה את הנפשות בסיפור , אבא ודאי ניגש להשיב את מה ששייך לסבתא והיא ודאי אמרה לאבא שלעולם סבא לא היה עוזב את ספריו בלי כוונה מאחוריו שהרי את שאר הספרים הוא כן אסף ולקח אל ביתם באותו מוצאי שבת ושזאת כנראה מתנת סיוע לרכישת הבית החדש ולכן מה שנמצא הוא בשבילם.
סבא וסבתא היו אדוקים באמונתם וסמכו על השגחה בידי שמיים ולא פחדו מעניות כי נחלצו ממנה לא פעם בעברם. החיים למדו אותם שיש חוסר גדול יותר ושגם איתו חיים איך שלא יהיה...
*
לאחר שנים ספרה לי אמא כי כשיצאתי מהשירותים עם הצרור בידי הורי שוחחו ביניהם על הכסף שחסר להם להשלמת קניית הבית החדש, התייעצו ממי ראוי לבקש הלוואה, אז אנשים הלוו זה לזה וזה היה בדיוק הסכום החסר ושנחוץ היה כמו אויר לנשימה.
סבא שידע מה שדובר בקול ומה שדובר בשתיקה נחלץ לעזרתם.
*
ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי שאותו כרך סבי לשני חלקים ואולי כך קנה מלכתחילה נישא איתו לכל מקום, אולי משום שהיה בעבורו כספת ובנק ואולי משום שיקר בעיניו. בספרים הללו הוא קרא ומתוכם ברר צימוקים בעבור סבתא, שלא ידעה לקרוא ולכתוב.
מדי יום בשעת קפה ועוגה אולי או ארוחת מנחה קלה אחרת או סתם ישיבה על ספסל בחצר ביתם הוא הקריא באזניה והסביר במיוחד בשבילה כדי להנעים יומה, לתת לזמן ערך, גם אם נרדמה ברוב עייפות במהלך השיעור.
כל ימיו זכר סבא לסבתא את חסד נעוריה ועשרת ילדיהם שגידלה בתנאים של נדודים ומצור ומחסור ואת טוב ליבה כלפי בנו מנשואיו הראשונים שהיה רק במעט שנים צעיר ממנה. סבתא מעולם לא קראה לסבא בשמו אלא 'דניאל', כמנהג המקומיים על שם הבן הבכור.
*
את שני ספרי האגדה של סבא קיבלתי לביתי כשביקשתי למרות שהורי לא חיבבו הוצאת ספרים מספריית הבית שברבות הזמן התפרקה וחולקה בינינו, ילדיהם, לפי תחומי העניין.
היום אם יש בהם סימניות הם אלו שאני טמנתי לדורות הבאים אחרי.
בצילום רואים כתם שסבא הותיר, של קפה או יין או ריבה מעשי ידיה של סבתתי.
*
בהמשך אולי יוספו :
[* פיצול המשפחה ]
[* גירוש]
[* פיצול הבית החדש בין שתי משפחות והקסם העות'מני ]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
"חן המקום הוא על יושביו" ולכן ...תודה רבה על התגובה.