ממואר: אוגוסט 70 , סיפור קצר: טרצ'ינה
תרגום מאיטלקית : ניצה נסרין טוכמן
יום השנה ה- 55 לגירוש שארית הקהילה היהודית מלוב.
*
גִּיבְּלִי (ברברית): רוח מקומית בלוב. נושבת עד משך 4 ימים בעונות מעבר ומוצאה רמת קירניאיקה או הג'באל, דרום ודרום-מזרח, לכוון הים התיכון. רוח חמה ויבשה במהירות של כ-80 קמ"ש עד לטמפרטורה של כ- 50 מעלות צלזיוס. בחורף, הרוח חזקה, יבשה וקרה. בשנת 1922 נרשמה באל- עזיזיה, דרום לוב, טמפרטורה של 57.8 מעלות .
*
ממואר: אוגוסט 70 / לוציאנה קפרטי
GHIBLI (Milan: Rizzoli, 2003)
.
מחמוד הצליח, הוא שכנע את המשטרה כי החנות מגיעה לו, בצדק , הוא עבד בה עם אדונו האיטלקי לאורך שנים אז עכשיו הוא יושב בלב שקט בכיסאו.
נרגש מסיפוק, חיוך מרוח על שפתיו הדקות והוא מחכה לסוף הגִּיבְּלִי, לא ממהר, גִּיבְּלִי רבים עברו עליו עד היום הזה, יום השחרור, והוא יכול להרשות לעצמו להינות מהצלפות הרוח על קירותיה הלבנים של הסמטה שלו, זאנג'ת בֵּל-הֵר. חש את צליפות להט החום כמעט בהנאה. הנאתו של המחכה; זה שלא צריך עכשיו לזוז כדי לשרוד. רוח המדבר נשבה בחבטות עזות מתמיד במשרבייה, חודרת דרך חרירי העץ, מייבשת את הנשימה.
מחמוד התבונן בחול הפולש אל החדר, נערם ומתיישב בכל מקום, גובר על הסדר הלא-טבעי של הבית. נדמה היה כאילו החול גם הוא עושה מהפיכה משל עצמו, חונק את שרידיהם של שישים שנות פלישה.
ריח קוסקוס עלה מהחצר ואדי התבשיל שימנו את אויר חלל הבית, חדר חדר נמלא בריח שנספג בקירות, במחצלות ובשטיחים, חדר לנחיריו של מחמוד ועורר את הזיכרון- איך נדד בין בתי האיטלקים למכור להם את הסולת, הקוסקוס של אמו בתמורה לבגדים ישנים או כמה מטבעות קטנים.
*
GHIBLI ( 2004)
*
מֵמוּאָר (צרפתית): כתיבת זיכרונות בסגנון ספרותי מתוך האוטוביוגרפיה. אין מדובר בספר זיכרונות שלרוב עוסק בקטע מהחיים וגם לא על רצף כרונולוגי מהילדות ועד לבגרות. ממוארים עוסקים בדרך כלל בעניינים ציבוריים ולא אישיים, באחרים, ולעתים כוללים מעט מאוד מידע על הכותב עצמו.
Luciana Capretti
"אני אחת מאותם עשרים אלף, בזמנו, כשירדנו מספינת הקיטור, הקפיצו אותנו ממקום למקום: פיאצה קסטלו, פיאצה איטליה, קורפו סיצ'יליה ובכל המקומות היו המון אנשים שהגיעו לראות, להריע ולברך, תושבים לובים שבהו בנו כמו במשוגעים ואנחנו, אכן, היינו משוגעים בכך שהגענו לארץ שהיה בה רק חול ורוחות ודווקא בה רצינו להיות חקלאים."
"סיבוב הראווה" בעיר טריפולי נועד לשתי מטרות: האחת כדי להראות את השקעת המשאבים של המולדת "האם", איטליה, בפיתוח הארץ למען עידוד הגירה איטלקית ותרומה לעיצוב זהות איטלקית כעם צעיר יחסית. מטרה נוספת היא החצנת "הכיבוש הנאור" והצדקת סיפוח שטחה של לוב ל"מגף" האיטלקי כ"חוף הרביעי" כשלמעשה מתחת לפני השטח ננקטו דרכי מלחמה ברוטליות והפרדה מתוך השקפה גזעית.
טרצ'ינה
סיפור - שהיה או לא היה ...
*
Terracina / Luciana Capretti
GHIBLI (Milan: Rizzoli, 2003)
.
"לא, זה יהיה בלתי אפשרי לעשות זאת בעזרת מטוס צבאי, מפקד הבסיס ביקש בפירוש להימנע מצרות אבל אני חושב שמצאתי פתרון, אמנם מסוכן, אבל המצב שלך - מסוכן."
" ספר לי על זה."
לא הייתה בעיה להיכנס אל תוך הבסיס, החלק הקשה היה לצאת ממנו למרות שמאז הגיע לבסיס טרצ'ינה הרגיש הרבה יותר רגוע, כמו חיה שמצאה מסתור במאורתה. נושמת אבל לא שוכחת שבחוץ אורב האוייב, ממתין. מק'קיין הזקן הוכיח את נאמנותו, קיבל אותו וחימם עבורו מרק 'קמפבל' מפחית. כשסיפר לו את מה שעבר, מק'קיין הקשיב בריכוז ופניו היו נתונות בהבעה האמריקנית הזאת, של מציאות שפתע נסדקה מבעד למראה גילו והמדים המתוחים שלבש. הוא הציע לו שישן הלילה על הספה ולמחרת בבוקר ימצאו פתרון. אבל טרצ'ינה לא היה רגוע, הוא ביקש שיבטיח לו כי יוכל מיד עם המראת המטוס הראשון לצאת מהבסיס ומהארץ.
מק'קיין נתן מבט חטוף בשעון היד ונזכר שקבע עם חברים בבריכה, כוסית הוויסקי שמחכה לו והשיב: "הכל יהיה בסדר".
למחרת, ההבטחה הזאת לא בדיוק התיישבה עם הפרוטוקול של שרשרת הפיקוד וה"כן" הפך ל"אולי" ואז גם "סליחה, אין מטוס, אבל אולי יש רעיון אחר" טרצ'ינה התחיל להרגיש איך גורלו סוגר עליו. "זה באיזה אופן הממ...תכנית מורכבת, אבל היא תביא אותך לשם, והרי זה מה שחשוב, נכון?" מק'קיין מיקד את הדברים, כאילו בוחן את הלך רוחו של ידידו ואם מתאים להציג בפניו את התכנית החלופית. מק'קיין ידע שהתכנית אותה הציע מטורפת אבל הוא לא יכול היה לחשוב על רעיון טוב יותר, ועל טרצינה לעזוב מיד. ראשית משום שנוכחותו במקום יכולה להוות בעייה עם הלובים וגם משום שהוא כבר בעייה, עבורו. "אז תגיד לי מה עתיד להיות" טרצינה התעקש בקול שבור.
"המורה למוסיקה עזב עם מי שכבר שבו למולדת, אבל השאיר כאן את הכלים של הילדים כדי להעבירם בספינת המטען. הכל כבר ארוז, ומחר יעלו אותם במכולה של האנייה לנמל במלטה."
טרצ'ינה בהה במק'קיין כלא מאמין אבל מק'קיין המשיך לדבר בבטחון.
" אתה תוכל להכנס אל תוך תיק של צ'לו, זה גדול מספיק כדי שתוכל לעשות זאת. ומחרתיים תהיה במלטה, משם תוכל לעלות על מטוס ולפגוש את המשפחה שלך שנמצאים כבר באיטליה."
כשסיים התפרץ טרצ'ינה: " השתגעת! איך את יכול לחשוב שאני מסוגל לעשות את זה ?! איך אני אנשום? ומה יקרה שם ברציף, הם הרי פותחים את הכל, אם ימצאו אותי בתיק הם הרי ישאירו אותי שם להירקב!"
"ראה, אתה רוצה לצאת מטריפולי, אין לך דרכון, אין לך ויזה ואתה יהודי... האם יש לך רעיון אחר איך לעשות את זה? אם אתה מרגיש שאתה לא מסוגל אז אל תעשה את זה, אבל אני לא בטוח שתהיה הזדמנות טובה יותר. חבר שלי הולך עכשיו לאסוף את הכלים והוא מחכה לך. הוא יפתח את התיק, בלי שאף אחד יראה, ייתן לך דרכון מזוייף כדי שבמלטה תוכל לעלות על מטוס הביתה. אני כבר דיברתי איתו והוא מוכן אבל אם אתה לא רוצה, רק אודיע לו ונשכח מהכל."
מק'קיין כבר היה עצבני. הוא ידע כי טרצ'ינה בצרות והבין את חומרת המצב, הרבה לילות הם בילו יחד במשחקי קלפים והוא חשב שמצא בעבור חברו פתרון אפשרי. אבל, אם הוא לא אוהב את זה אז פשוט צריך יהיה לחשוב על משהו מתאים יותר. חייב להימצא נתיב בריחה ואי אפשר להשתהות.
"לא נחכה." אמר טרצ'ינה כשחשב על משפחתו שהצליח להוציא מייד, בתחילת ספטמבר, רגע לפני שהמהפכה עלתה לכולם לראש. ברגע שהמשפחה יצאה הוא רק חשב על המזל שהיה לו ושכח את עצמו, לדאוג לביטחונו והנה עכשיו לא נשארה לו ברירה אלא מארז של צ'לו, צר מלהכיל אותו ואת פחדיו.
" אני יכול לפחות לראות את הכיסוי לפני שאחליט ?"
בפינת חדר המוסיקה נערמו הרבה כלים. מר ניקולסון עשה כנראה עבודה טובה בתזמורת שהקים, כמותם של כלי נשיפה ומיתר מעידה על כך, אפילו פסנתר כנף עמד שם.
טרצ'ינה בהה בפסנתר ומק'קיין ניחש מיד מה עובר במוחו ומיהר לקטוע אותו. "נכון, זה באמת גדול אבל כדי להשתלב שם אייכשהו אצטרך לפרק את כל המנגנון הפנימי של הפטישים והמיתרים, ואין לי מושג איך עושים זאת." הוא הצביע על מארז הצ'לו שנבחר, בנפרד משאר הכלים. כנראה כבר נבדק, נמדד והוערך.
היה מעט יותר מרווח משאר המארזים, אבל למרות מימדיו המצומצמים של טרצ'ינה קשה היה לו לדמיין עצמו נכנס פנימה. " נסה את זה. אני לא הצלחתי להכנס" אמר מק'קיין בחיוך מתנצל והצביע על כרס השתיין האירי שלו. חיוכו הרגוע וההומור שלו רק ליבו את זעמו של טרצ'ינה, הוא כעס על הטייס שחש עצמו בטוח מדי וזעם על הלובים שהביאו אותו למצב הזה, רתח על גורלו ועל טיפשותו. הלך אל הכיסוי בפינה, הביט בו ושתק, מתוסכל על העולם, הרים את התיק הכבד ושחרר בחבטה. הצ'לו שבפנים השמיע צליל שנשמע כמו כאב וטרצ'ינה חשב שבקרוב זה מה שיקרה לו וגם הוא, ככלי הזה, ירגיש אומלל.
אחר כך, קצת יותר בתשומת לב שלף את הצ'לו ונכנס פנימה אל תוך המארז שעמד זקוף מה שגרם לו להתנדנד ולהשמיע קולות פירוק. חלץ נעליו ושוב נכנס פנימה, דחק את רגליו בחלק הצר שידית מארז הצ'לו מחוברת אליו. כך, אם מישהו ישא את תיק הצ'לו בידית, הוא יהיה הפוך. הוא קם ויצא, העביר את גב כף ידו על מצחו לנגב את הזיעה שכבר החלה זוחלת אל תוך עיניו, הסיר את משקפיו כדי לנגבם ואמר, "בסדר, אבל אני חייב לקדוח כמה חורי אויר, אחרת אני אחנק." הרים ראש והביט בעיני חברו הוותיק שנראה לפתע מרוחק מאוד. מרחק שהלך ונפער בין שני אנשים שעוד רגע יפרדו דרכיהם ואחד מהם מכוון עצמו אל נתיב מסוכן מאוד. טרצ'ינה אפילו לא רצה לחשוב עד כמה מסוכן ורק שאל את מק'קיין: "עד כמה קרוב אליך החבר שלך שיאסוף אותי במלטה? אתה בטוח שהוא יעמוד במילה שלו?"
"אנחנו מכירים עוד מהאקדמיה הצבאית."
"מה... לעזאזל !?" קרא מעמיס הכלים אל תוך המכולה וכמעט תלש את הידית ממארז הצ'לו. למרבה המזל החליט להניח על הקרקע ולגרור עד לארגז המטען, הוא הונח אחרון ושמע את חבטת הסגירה של הארגז כדי להעבירו להעמסה בידי הסבלים. לקח להם זמן, עד שסוף סוף העמיסו את הארגז על המשאית שהסיעה את המטען לרציף, נעשה מאוחר וחם והסבלים תשושים עד שהם לא שמו לב שעל הארגז, מה שהיה כתוב "למעלה" הונח כלפי מטה, והחלק התחתון כלפי מעלה. גם סוף היום של פקחי ההעמסה מנע תשומת לב אל הארגז, הם התחבטו שעות להחליט מה יעלה על הספינה היוצאת. בינתיים השמש להטה על המטען וכשהספינה יצאה לבסוף, טרצ'ינה כבר לא הרגיש טוב.
הוא היה תקוע בתחתית הארגז, וחורי האויר שקדח בכיסוי הצ'לו נחסמו. הוא לא הכיר את תחושת הקלסטרופוביה קודם ועכשיו בא לו לצרוח, בשלב מסויים גם צרח אבל מה שיצא מגרונו היה מעין חריקה עמומה מרוב פחד. הוא ניסה להגיע אל הכיסוי הדק שהסווה את חורי האיורור כדי לתלוש ולפתוח אותו אבל עד שמצא את החורים הוא לא הצליח לדחוף את הבד. פאניקה החלה להשתלט עליו והוא חשב שהנה הוא נקבר בעודו בחיים. נואשות ניסה לצאת מהתיק, נע וזז בתוכו עד כמה שאפשר במנח הארוז והמפותל בו הוא נמצא, כמה שדחף עצמו לא עזר, המצב נשאר ללא השפעה. הוא הזיע, ומשקפיו החליקו מעל אפו ונתקעו בקצה, בגדיו היו ספוגי זיעה, הוא היה כאחוז טירוף. שתן החל זולג לאורך רגלו ונספג בחלקו הרחב של המארז, גולש ומרטיב את זרועו ומעט החלל הפך חם ומסריח עד שלאט לאט הצטנן.
חשב שהוא חייב להרגע, לנשום רגיל כדי לאפשר זרימת אויר מספקת. המעבר בים ארך זמן רב וכשהספינה הגיעה לרציף כבר היה לילה. איש לא חיכה לו בצד השני וגם המטען הושאר בבטן האניה.
למחרת, יום ראשון, פישר חזר לרציף מוקדם בוקר, יום קודם הוא הגיע אחר הצהריים במועד המתוכנן, אבל הודיעו שהספינה מתעכבת ושיחזור למחרת. בימים הללו תנועת הנמל עמוסה ומשלוחים רבים הגיעו מטריפולי וחיכו למיון על הרציף. סבלנות עובדי הנמל הייתה מועטה במיוחד כלפי מישהו שברר לגבי משלוח כלי נגינה. בבוקר למחרת ראה פישר שיש פחות אנשים מיום קודם ואלו שהיו, היו עסוקים מאוד. הספינה שהגיעה מטריפולי עגנה והפקודה לגביה הייתה; לפרוק את מטענה רק ביום שני מכיוון ששום דבר דחוף לא היה על סיפונה, זה מה שמסרו עובדי המזח בעודם מטפלים בפירוק מטען אחר.
פישר דאג והחליט לחפש מוצא אחר מהמתוכנן. הוא היה אדם שומר חוק, חייל ממושמע, למרות שכבר עזב את הצבא אבל כבוד לחוק ולכללים הוטבעו עמוק באופיו. אפילו לא העלה בדעתו לשחד את אחד מעובדי הנמל או למצוא מוצא "יצירתי". הוא רק חשב על האיש שבנרתיק הצ'לו ורצה לשלוף אותו משם ולא ידע איך לעשות זאת אלא על פי הסדר המקובל של שרשרת הפיקוד. לפיכך הלך לחפש אחר רב החובל של הספינה, הוא יאמר לו שהוא זקוק לכלי הנגינה כי יש קונצרט שעתיד להתקיים באותו ערב- "שקר לבן" שעלה במוחו לאחר מחשבה מרובה- כך, חשב, יקבל אישור לפרוק את ארגז המטען. פישר מצא את הסולם אל גשר הפיקוד וטיפס מעלה.
"הקפטן יצא לעיר והוא ישוב בלילה."
בשלב הזה טרצ'ינה כבר היה חסר נשימה. שעות חלפו ואיש לא בא לשחרר אותו. הספינה עוגנת כבר זמן רב, הוא מתקשה לנשום, חושב שאולי הוא שומע מישהו קורא: טרצ'ינה... אבל שום צעד לא קרה. השקט הפך לעינוי הוא לא דמיין שכך יהיה מותו, הרגיש איך נוזל חם זורם, הפעם מעיניו, גולש ומרטיב את כתפו ומטפטף על מארז הצ'לו. דמעות ויבבות חרישיות. טרצ'ינה בכה מרוב פחד ורחמים על עצמו וגורלו. הוא מונח שם ספוג שתן, זיעה וקיא שנפלט ממנו בטלטלת ההפלגה. אפילו לא יכול היה לנגב את זויות פיו שיבשו עם כל הסחי, שלח לשון בתקווה לקלוט מעט מדמעותיו כדי להפיג את הצמאון הנורא שחש אבל הדמעות זלגו לכוון הרקה, לבסוף ויתר, נרדם מותש או שאיבד הכרתו, או גם וגם.
"מהר, אבל בזהירות." אמר פישר, נסער, מדלג בין הרציפים עד שהצליח למצוא את הארגז בשעה מאוחרת של הערב. כשנמצא הארגז, ניסו למצוא דרך לפתוח אותו, סביב סביב עם פנס וצבת. הקפטן חזר בתשע בלילה: נינוח מיום החופש הספונטני שלו במלטה, הוא מצא על הספינה את פישר, עצבני וחסר סבלנות. הוא לא הבין איך בשעת ערב מאוחרת כל כך אפשר לקיים קונצרט אבל הוא הסכים, אולי משום שהבין כי בעבור פישר מדובר בעניין של חיים או מוות.
אכן, זה מה שהיה. טרצ'ינה, התעורר מההמולה והחבטות, התחיל לזוז ולקרוא בקול. הוא לא יכול לחשוב על כלום מלבד לרצות לצאת מכלאו, עם זה כמה שניסה קולו היה עמום בתוך כל הארגזים וטבע ברעש העבודה בנמל וקולותיהם של עובדי הרציף שהיו פורקים מלמעלה את מה שהיה אמור להיות חלקו התחתון של המטען. "כינורות, כנורות וקרנות ...אתה בטוח שיש כאן גם צ'לו?"
כשהגיעו אל תחתית הערימה הבחינו בכתם רטוב שנספג בקרשים. הם לא היו צריכים לחשוב או לנחש משום שנשמע בכי ברור שעורר את חשדם. רגע הביטו זה בזה לפני שמשכו את הצ'לו ופישר קרא להם לעצור; עד לאותו רגע פישר ששתק התמודד בהשבת השליטה העצמית שלו לעצמו ותכנן איך הוא נפטר מכל האנשים שבמקום ברגע הנכון. "בסדר. תודה. מפה אני כבר אטפל בעניינים." פקד על עובדי הנמל, אבל הם לא זזו. הוציא וחילק קצת כסף ועשה להם סימן שיתחפפו. הם התרחקו ונראה שעשו זאת, אבל הסתתרו כדי לראות מי הבוכה. ראו איש שיוצא מתיק הצ'לו, הם לא היו בטוחים אם באמת מדובר באיש, הוא היה כל כך מעוך ושפוף כערימת סמרטוטים.
פישר כרך זרועו סביב כתפיו של טרצ'ינה כדי לתמוך בו ולעזור לו ללכת אבל טרצ'ינה היה כל כך המום שלא היה מסוגל לזוז, או לעשות איזה צעד. פישר פשוט הרים אותו על ידיו כדי למהר ולצאת מהמתחם. עובדי הנמל שנרעשו ממה שראו מיהרו אל הפאב המקומי כדי לפרוק את מטענם, סיפור שלא יאמן.
"אני חי" נשמע קול ברור ונוקב. הוא לא אמר "אני דויד" או "אני במלטה" אלא רק את שתי המילים "אני חי" כמו נאחז בהן בשארית כוחותיו. זה היה הדבר היחיד שחשוב, אסימון ההכרה ירד, הוא שרד. פתאום נדלק אור בחושך האינסופי בתוכו שהה יותר מדי זמן. עצם את שתי עיניו ופקחן שוב, פער שפתיו ופיו לנשימות עמוקות של אויר חופשי. הוא חזר ואמר כלא מאמין: "אני חי, אני חי". שום דבר אחר לא עלה על דעתו.
לאחר שנרגע מעט מן ההלם הראשוני ביקש להתקשר לאישתו אבל בקושי יכול היה להוציא מילה. מצידה השני של השיחה לקח לזוגתו קצת זמן להבין מה קורה ואיפה הוא נמצא. היא שאלה אותו מתי הוא מתכוון להצטרף אל המשפחה ואיך הגיע למלטה מטריפולי. עשרה ימים לא שמעו ממנו, דאגו לו במיוחד כשהשכנים סיפרו על חיילים, ארבעה עם כלי נשק, שלקחו אותו מהבית ואיך שהם בכו מרוב דאגה אבל עכשיו היא מבינה שהוא בסדר- "אתה בסדר, לא?"
הוא הקשיב לה אילם אבל מאושר, הדאגה בקולה שנשמע אפילו מעט עצבני, כל כך נעים, כל כך מנחם, כל כך מלא אהבה ולא כמתוך הרגל או זוגיותם ארוכת השנים. אבל הוא רק אמר לה " בלילה אני אספר לך הכל. אל תדאגי. אני אעלה על הטיסה הראשונה." ואחר ביקש לשמוע גם את בתו. הוא הקשיב רגע לקול האהוב ורגע לפני שהתנתקה השיחה עוד הספיק לומר: " כמה נפלא לשמוע את הקול שלך" ואז הטלפון נדם. לאחר השיחה הבין שהוא לא יכול להישאר כמות שהוא, חייב להתנקות ולהחליף את בגדיו המצחינים משתן וקיא, לשטוף את עצמו, הוא חיפש שירותים, בדרך ניסה לשחזר את האירועים שעברו עליו לעשות סדר בבוקה מבולקה הסוערת בו.
פישר, איאן פישר, היה כל כך טוב אליו שהוא חייב למצוא דרך כדי להודות לו. הוא ליווה אותו כל הדרך למלון, שכר בעבורו חדר ועם כל הסירחון השכיב אותו במיטה, תשוש מהתרחשויות הוא נפל ונרדם מיד. כשהתעורר ניסה להבין איפה הוא נמצא, מלון שרתון, חדר נעים. טרצ'ינה הסיט את הוילון וראה שהמלון נמצא באמצע העיר. הוא נכנס למקלחת ואחר התקשר להזמין ארוחת בוקר ועיתון.
כמה נעים לשוב לחיים חשב טרצ'ינה כשעמד ובהה בחלון הפתוח אל הנוף העירוני.
"נוסע סמוי חי נמצא בתוך צ'לו" הכותרת הראשית בלטה בעיתון המקומי, הכתב הצעיר שדווח על מה שראה במקרה בלילה בנמל הביט בסיפוק על פרי פועלו. הוא בכלל תכנן לספר על חייהם הקשים של עובדי הנמל ויצא לו סקופ. העיתונאי בהה בכותרת בתחושת סיפוק עמוקה, שמח על האינסטינקטים הטובים שלו אף שהוא רק בראשית דרכו. הוא האמין כי אושרו של כתב טמון בפרסום ידיעה בעמוד הראשון של עיתון.
ממש קלי קלות, שני בחורים מפטפטים על כמה בירות ואוזן כרויה להקשיב לדבריהם, ודאי שהבטיח להם ששמותיהם יופיעו בעיתון, והם בתאוות גילוי סיפרו על רוח רפאים שהגיחה מתוך ארגז כלים. הוא הבין מיד שיש כאן סיפור ושעליו לרוץ למשרד העורך כדי להספיק להשחיל את המידע לעמוד הראשון בטרם יודפסו העיתונים של מחר. ממעט הפרטים אפשר היה להניף את הכותרת אבל שאר הסיפור יכול להגיע גם למחרת ועכשיו עליו להשיג את מה שקרה. "זכור אסוולד" פקד עליו העורך שהזכיר לו, ככתב צעיר, את חמשת המ"מים של דווח: מי, מה, מאיפה, מתי ומדוע והכל צריך להגיע "עד שש".
"אסוולד מיסלי: נוסע סמוי חי, מלטה." שורת הכותרת הזאת עשתה לו את זה והוא קיפל את העיתון באופן שהשורה תציץ משולי כיס מעילו כשהלך ברחובות מלטה לחפש את הסיפור השלם.
הסוד שלו הפך גלוי. הנה הוא מונח לצד הקפה של ארוחת הבוקר האנגלית במלון היוקרתי אחרי יומיים שלא נכנס דבר מאכל לפיו. טרצ'ינה הזמין לעצמו ביצים מטוגנות ובייקון, עגבניות צלויות, לחם, ריבה, חמאה ומיץ תפוזים. בצע חתיכת לחם ועוד לפני שמזג את הקפה לספל, כשפיסת הלחם מתלעלעת בפיו ומחכה ללגימה ראשונה של קפה, קלט את העמוד הראשון. השתהה רגע על האותיות ופניו נפלו. הניח את כוס הקפה ומיהר לבלוע את הלחם: "נוסע סמוי חי נמצא בתוך צ'לו" הוא קרא מילה מילה בקול, בקושי בלע את שבפיו, הסוד שלו היה עכשיו גלוי לכל דכפין. מה אני עושה עכשיו? אמנם לא כתוב את שמי אבל אפשר למצוא אותי בקלות, כל מה שצריך הוא פשוט לעבור ממלון למלון באיזור הנמל, סך הכל אי קטן ולדבר עם השוערים. מישהו ודאי הבחין בי אתמול בלילה, אדם מסריח ומבולבל ונישא על ידיים.
אני חייב לעוף מכאן ומיד, חשב במהירות, המצב עלול להסתבך, להיות לי בעיה עם השלטונות באי. הייתי צריך לבקש מיד מקלט מדיני, הם לא יאמינו לי עכשיו, במיוחד עם המסמכים המזוייפים שבידי.
הוא חשב על אשתו, השיחה בה הבטיח לה שבלילה יפגשו בבית, על הבכי שלה והבטחתה להכין ארוחת ערב, אהבתה, אהבה שלובתה מחדש מתוך דאגה. מעולם לא הביעו רגשות בגלוי, בתם הצעירה שצריכה לעבור את כל הסיפור הזה. המחשבות על אשתו ובתו המחכות לשובו, כל הבלבול שמסחרר את ראשו עכשיו, הוא שם ולבש במהירות את בגדיו המלוכלכים לאחר שניערם היטב, יצא מבלי להתבלט, מחיש צעדיו ישר אל נמל הדייגים הקטן, בצידו השני של האי.
דייג, מסירקוזה לפי האיטלקית שפיו, הסכים לקחת אותו, בלי שאלות, מאותם דייגים עתירי נסיון באי- שאלות. הספיקה לו הבעת הטירוף בעיניו של האיש המבקש סיוע מיידי. החווה כלפיו סימן בתנועת ראש מהירה לכוון תא סירת הדייגים והנוסע הבין שהוא צריך שוב להתכנס במסתור, קצת יותר נוח מהקודם. בזמן הזה הדייג אסף בחיפזון את רשתות הדייג והעמיסן על הסירה, לעס את שארית הסיגריה הלחה שבפיו וירק למיים. כל האחרים ביום ראשון ורק הוא בכובע המרופט שלראשו, זקן מדי למשחקי קוביה ולנשים. מבוגר להכל ושבור-לב לאהבות וצרות, יום יום, גם שבת וחג על הסירה, רק כדי לא להיות לבד והנה אלוהים שלח לו עכשיו את הנוסע הזה לחברה, גם אם בשתיקה, נחבא ומפוחד, אבל יהיה עם מי לסעוד את סעודת יום ראשון שהוא יכין לשניהם בזמן שיפליגו בין מלטה לסיציליה. לאיטליה.
*
עובדות
בלוג: " נקודת האל חזור" של קהילות ארצות האסלם [המקרה של לוב ועוד]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
"חן המקום הוא על יושביו" ולכן ...תודה רבה על התגובה.