קיצור תולדות האיילה: " פסל היופי והרז'אלה של טריפולי" ~*~ الحسناء والغزالة

• 29 במרץ 2021

"הרז'אלה של טריפולי נגנבה ועכשיו היא מתקלחת באיטליה"

כך בשרה אחת הכותרות שעוררו שימת לב סביב היעלמות "פסל האיילה"  הכרוך בזיכרונות בני העיר, 

יהודים מוסלמים ונוצרים שכולם הכירו את "האיילה והיופי" אותה מזרקה מוצנעת על טיילת "הלונגו מארה"

שהווה את סמלה של העיר טירפולי, לוב.

*

 חברתי, סילביה בובליל מרומא ואנוכי יצאנו ללמוד "מי ומה ועד כמה" הייתה הרז'אלה 

בזיכרון בני הקהילה ובכלל ומדוע ולמה נעלמה ומי אחראי לכך ?

למעלה: פסל האיילה נוקה והוברק על מנת להשיבו לוט במיסוך צפוף של מזרקות מים 

למטה: פסל האיילה על הטיילת של טריפולי,  ה"לונגו מארה"  בשעה רומנטית.

💙💚💛💝💜

 הכתבה פורסמה בגליון חג הפסח של ה"עאדא" [ניסן-סיון, תשפ"א] 

כאן (קליק)

~*~

"היופי והג' זאלה" של טריפולי 

סילביה בובליל (רומא) וניצה נסרין טוכמן 

בלילה שבין ה- 2 ל-3 נובמבר 2014 דיווח ה"קוריירה דלה סרה", העיתון האיטלקי הידוע, כי פסל ה"ג,זאלה והיפה" מטריפולי נעלם. מישהו עקר אותו ממקומו וזה לאחר שמספר שבועות קודם לכן קיצונים אסלמיים ירו ב"יופי"- דמות הנערה, רקטת RPG שפערה חלל בבטן שלה. 

האיילה והיופי פעורת הבטן- לאחר שנורתה כדי להשחיתה 

*

חובבי האומנות ונוספים בעיר טריפולי נרעשו, הופצה שמועה שהסעירה את רשתות התקשורת בלוב שמסרה כי: "הג'יהדיסטים הרסו את "הג,זאלה" ! טריפולי הפכה מרגע זה ל"אפגניסטן של עידן הטאליבאן". " 

 בקריאה נעשה שימוש בשני מטבעות לשון המהווים סמלים עבור אזרחי טריפולי, לוב. האחד הוא "הג,זאלה" מאחרוני סמליה של "טריפולי האיטלקית", שריד קולוניאלי הנושא משמעות של יופי, מתינות דתית ומודרניות והמטבע השני, המנוגד, הוא "אפגניסטן של הטאליבן". דימוי מאיומיו האחרונים של קד'אפי כשהוא נלחם על חייו והישרדותו של שלטון הדיקטטורה המושחת שלו באותו נאום ידוע בו איים כי ירדוף את מחוללי המהפיכה, "זאנגה-זאנגה בית-בית" רגע לפני שעשו בו לינץ' ברוטאלי. קד'אפי רצה לומר כי הוא, לוב, מהווה חומה שמגינה על לוב מפני האסלם הקיצוני כמו דעא"ש והטליבן האפגני ושבהיעדרו מן המפה הפוליטית האיזורית הם ישתלטו על לוב. עם זאת כשאמר  את הדברים כבר נדרסו נתיבי הברחה של המוני אומללים ומבקשי חיים דרך לוב בדרכם לאירופה כאשר אותם נתיבים  אפשרו תנועה וחדירת כוחות רשע האיסלמיסטיים ללוב שהעירו את מלחמת השבטים הפנימית.

ביקורת: איסלמיסט כאלטרנטיבה ל"יופי"

אחד מכיסויי המערומים 

 ובכן, שני אלו הכרוכים זה בזה בזעקתם הנואשת של תושבי טריפולי המפוחדים עד אימה מפני האיסלם הקיצוני אף ששנים לוב היא ארץ מוסלמית- דתית שרדפה אחרי ניצני חילוניות, עם זאת כנראה בכל זאת שררה שם גם מידה של מתינות לפחות בעיני עצמם. 

בכל אופן, בעשור האחרון כוחות מיליציות מבעירים בארץ אש וכל דאלים גבר, כולם מאיימים לגנוב ללובים את לוב. רבים כבר נמלטו מן המרחב החוצה למקומות שקטים יותר בעולם, לעבוד ולשרוד, לחיות אבל בעת הזאת ישנם גם כאלו השבים אל בתיהם. וישנם גם את אלו שנשארו לשמור על ביתם כל הזמן. ביחד הם מנסים לשקם את ההריסות ופה ושם ליצור שגרה נורמלית לחייהם, לבנות גשרים של שיח ידידות ושלום. 

 לכן, נראה שהשחתתו ועקירתו של פסל "האיילה" או בשמו המקורי " היופי והג,זאלה" שיבשו את הכוונות ומביכים את הטריפוליטאים, חולשתם נחשפת כלפי העולם. 

הפסל שהיה ממוקם בטיילת, בלב מזרקה צנועה, בכיכר קטנה מוקפת עדי דקל, פסיעות אחדות מן הים הווה צומת ממשית ותרבותית ב"לונגו מארה" , פני העיר הפונים אל הים. 

הפסל העשוי ברונזה מציג עלמה עירומה, ביד אחת אוחזת בכד וידה האחרת נוגעת, כמעט מלטפת, את צוואר האיילה, הג,זאלה- רז'אל. 

למעשה הפסל מציג תיאור רגע של חסד מתוך סיפור אכזרי מהמיתולוגיה היוונית- רומית. רגע של אהבה בין שני ציידים עזים, אלת-הצייד היווניה, ארטמיס או דיאנה בשמה הרומי, ואקטיון, גדול ציידי יוון.

על פי המיתולוגיה אקטיון יצא לצוד עם כלביו והגיע במקרה אל מעיין בו נהגה אלת הצייד, דיאנה, לרחוץ. כיוון שהייתה זאת שעת הרחצה, הכד ביד אחת. כיוון שראה את האלה במערומיה והיא הבחינה במבטו, בכל זאת מדובר בציידת שחושיה ערים, היא הייתה כל כך נבוכה ובכעסה התיזה עליו, עם הכד, ממימיי הרחצה.  כך הוא הפך לאיילה וזהו רגע החסד המתואר בפסל, ה"יופי", אותה אלת צייד מתפעלת מן השינוי, המטמורפוזה בה הצייד הפך גם הוא ליופי, "האיילה"- הג,זאלה. 

ברגע לאחר מכן, המיתולוגיה מתארת איך כלבי הצייד של אקטיון הצייד מזהים את האיילה- למעשה אדונם, כטרף ... ואין לסיפור הזה סוף טוב. 

אבל רגע החסד של האהבה והשלום בין אנשי הדמים הונצח לעד בפסל שעורר אהבה בעיני כולם.  

בשיחה עם ידידי "אור שלום" החיים כיום בטריפולי אני מבינה כי הטיילת כבר שונתה והיא הפכה לרחבה שהורחקה מחוף הים בכמאה מטר, כיכר של האיילה שעמדה באמצע צומת של דרך נעשתה כנראה מיותרת. 

ה"לונגו מארה" שינה שם ל"אל- פתאח", דרך הכניסה לעיר. כביש בעל שישה נתיבי נסיעה, שלושה לכל כוון, המסתיים בטירה העות'מנית הסמוכה לנמל וכיכר השואדה – "הכיכר הירוקה". איזור שבימיה האיטלקיים והיפים של העיר היה מוקד חיי הלילה והבילויים של טריפולי . סמוך לקזינו, למועדוני הריקודים הסלוניים במלון אל-וודאן והגראנד-הוטל, תיאטרון "המיראמר", בית האופרה ובתי הקפה, טריפולי הקוסמופוליטית שמסוף שנות השישית הלכה ושקעה אל האסלם ואל דיקטטורת משטר קד'אפי שסגר עליה. 

כנראה שהיה זה רק עניין של זמן שכך נגזר גם על גורלה של הג,זאלה, להיעלם מעולם שהקיום בו תלוי על חוט השערה, יופי הוא חסד ששמור כנראה למציאות של שלום ושפע.

*

 

בזיכרונם של בני העיר: מוסלמים , נוצרים ויהודים, אף שבאסלם כמו ביהדות קיים איסור דתי ל"פסל ומסיכה" שמורה לג,זאלה פינה של חיבה יתרה. לצורך הכתבה נאספו מספר נקודות המלמדות על משמעות הפסל המהווה סמל לעיר: 

 

- הפסל מייצג את נשות העיר טריפולי שהן יפות, מודרניות ובטוחות בעצמן.

- העלמה בפסל נקראת גם: "כלת הים"- עָרוּס אל בְּחָר.

- יש המכנים את המזרקה: "מזרקת בתולת הים" או "האיילה והיפה" 

- שמו של המבצע לשחרור של העיר טריפולי באוגוסט 2011 להפלת משטר קד'אפי נקרא: 

"מבצע שחרור בת הים" 

- יוצר הפסל הוא Angiolo Vannetti בשנת 1932, תקופת איטליה- הפשיסטית בלוב. 

- בעיני האיטלקים הנערה ייצגה את איטליה ותפקידה החשוב בהפרחת המדבר 

        באמצעות מערכת המים שנבנתה על ידה, האיילה ייצגה את טריפוליטניה וקירניאיקה:

        שני חבלי הארץ שהתאחדו ב-1934 תחת השם מתקופת האימפריה הרומית: "לוב".

- בעשור האחרון המזרקה הייתה מטרה לביקורת מצד אינטגרליסטים, מוסלמים דתיים קיצוניים,

      שניסו להסתיר את מערומי הנערה על ידי כיסויה בסמרטוטי בד, פעם הולבשה בחזייה אדומה 

      מה ששעשע רבים ואיש לא העז לגעת כדי להסיר. לאחר מכן ניסו  לטשטש את קווי מתאר הגוף 

      על ידי הגדלת מספר זרנוקי המים שהותזו על הפסל.

*

לבסוף, בלילה של נובמבר 2014, יד נעלמה עקרה את הפסל ממושבו בהוראת "מוכתר העיר" של האיסלמיסטים, מהדי אל הרטי, שמסר כי הג,זאלה נשלחה "לתיקון בשל "נזקי העימותים" שהרסו את הפסל...

אבל כבר שש שנים חלפו מאז שנעלמו עקבות "היופי והאיילה" ולפני כמה זמן נעקרו גם עצי הדקל היפים שהקיפו והצלו על המזרקה . "הקערה", אגן המים בתוכו היה הפסל, שופץ והועבר לאיזו פינה צדדית ועכשיו מהווה מקור לבדיחות מצד בני העיר האומרים כי בהיעדר "היופי והרז'אלה":  "נראית כמו  אמבטיה מרוצפת חרסינה זולה" או כמו צלחת באזין ענקית - "הסעודה האחרונה שאלוהים נתן לבני העיר"...

אגן הפסל  ובו "הסעודה האחרונה" שראש העיר ו"טבחיה" עתידים להגיש לתושבים 

  קערת מגה 'באזין'- מאכל עממי לובי שבתמונה שופע ועשיר.[פוטושופ]

*

*

המזרקה תמיד הייתה מוקד משיכה למטיילים וכאמור בסביבתה נמצאו מקומות הבילוי הכי פופולאריים בשנות ה-50 וה-60.  בימי שבת וראשון הטיילת הייתה הומה אדם; משפחות, זוגות וקבוצות חברים שאהבו לנוח ולשבת סביבה. לצורך הכתבה סילביה בובליל אספה מספר זיכרונות מבני הקהילה החיים ברומא: 

ציון גואטה, שעזב את טריפולי בגיל 25, מספר בנוסטלגיה על ימי סוף השבוע בהם נהגונוצרים ויהודים לנהור לכיוון הטיילת והמזרקה, כולם לבושים במיטב מחלצותיהם על פי צווי האופנה האיטלקית. הוא וחבריו היו נהנים לחזר בדיסקרטיות אחרי בחורות יפות ונוהגים לנסוע בווספה הלוך חזור לאורך הטיילת במטרה לצוד את מבטן. כדי להגביר את הרושם נהגו לעשות ״חראקות״ ומדי פעם השיטה גם עבדה... 

בגב המזרקה היה מתחם של גינות מטופחות בו נהגו הורים להביא את ילדיהם לשחק, בין חבורות צעירים וזוגות מאוהבים. בקרבת המזרקה היה מועדון החברים האקסקלוסיבי ״צ׳ירקולו איטליה״ ואפשר היה להנות ממראה עשירי העיר האלגנטיים חולפים על פני המזרקה כשפניהם מועדות למועדון היוקרתי. מראה המזרקה בחושך היה מכשף ביופיו, אבל בערב אנשים העדיפו לטייל ולבלות במרכז העיר.

מרינה נחום, לעומת זאת, שעזבה את טריפולי בגיל 14 עם משפחתה, נזכרת במבט שובב וחולמני על ההרפתקאות והפלירטים שחוו היא ואחיותיה המעט בוגרות ממנה באזור המזרקה והגינה, תוך תרגילי התחמקות מהשגחתם הצמודה והמחמירה של הוריהן. 

בתחרות סיפורים קצרים Arabian Stories  בשנת 2015  מבין 160 משתתפים מארצות ערב זכה עלי לטיפה, סופר ממוצא לובי מוסלמי, במקום הראשון. בסיפורו תאר מחוויותיו הרומנטיות של נער מטריפולי שנפגש עם אהובתו בפארק הסמוך לפסל ושנקרא בשמו "היופי והג,זאלה" ׁ(הקלק) . לצורך הכתבה תורגמה פסקה בעבור קוראי הכתבה, הארוטיקה קצת הוצנעה, אבל גם במקור הסיפור עדין ויפה: 

"בשנות נעוריי נהגנו להסתובב בפארק הג,זאלה עם גיטרה ולשיר שירים שאת משמעותם לא הבנו אלא לאחר שנים. [...] בפארק הסמוך לפסל היופי והג,זאלה שנקרא על שמו ויצא לו מוניטין מפוקפק משך אליו "נערות עובדות", נרקומנים, סוטים ומשוטטים, מה שנקרא בשפה נקייה "עולם תחתון" של החברה. כולם חיפשו קצת אהבה שהחברה סביבם סרבה לקבל. גם אני פגשתי שם את חברתי הראשונה באותו פארק [...] זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי, בפארק שרנו יחד והקול שלה היה נהדר, היא נחשבה מופקרת אבל לי זה לא היה משנה. נהגתי לומר לה: "הגוף שלך הוא היופי והנשמה שלך היא הג,זאלה" כשאני חושב על כך היום אני צוחק, כמה נדוש היה משפט הפיתוי שלי. אבל היא צחקה ולחייה הסמיקו כאפרסק כמעט בשל ואני הייתי כמעט מעולף, מסונוור מנצנוץ עיני הלוז שלה, מיופיה שלמולו הייתי עלה נידף בשלכת." 

الحسناء والغزالة

~*~

התקווה: מישהו גנב את היופי והרז'אלה לאיטליה, מולדת הפסל, שופצו ומוצעים למכירה 

שם ישמרו . אבל מדובר בהעתק של הפסל המקורי. 

"הרז'אלה של טריפולי נגנבה ועכשיו היא מתקלחת באיטליה"

Farida Farhat

* 

אטלס יצירות אומנות בנושא "היופי והרז'אל"= דיאנה/ארטמיס ואקטיון 

כאן

דצמבר 2022 רגע לפני 2023 ...

 טריפולי עדיין מחכה לרז'אלה שמתמהמהת  ובינתיים בדצמבר 2022 סטודנט לאומנות מעלה הצעה 

כזאת שתניח דעתם של מי שראו ב"יופי" הפרעה, תכנית בתלת מימד של "היופי" ו"הרז'אלה" לבושה 

בחצאית וחולצה הדוקה ... כאן

בתגובות יש מי שמציע להעביר את המיצג וירטואלי לממש "כי טריפולי זקוקה לרז'אל שלה" 

ובלבד שיקבל סיוע ברכישה/השגה של חומרי יצירה. 

טריפולי עדיין מסוחררת מאירועי  ה"אביב הערבי" שלה - קיץ 2011  . 

al gazelle fountain statue ( reimagined ) 3D Work

إعادة تصوّر لتمثال " نافورة الغزالة " في طرابلس

تصميم: @ttm_salama

גִּיבְּלִי - סופה מהסהרה

 

  ממואר: אוגוסט 70 , סיפור קצר: טרצ'ינה 

תרגום מאיטלקית : ניצה נסרין טוכמן 

יום השנה ה- 55 לגירוש שארית הקהילה היהודית מלוב.

*

 גִּיבְּלִי (ברברית): רוח מקומית בלוב. נושבת עד משך 4 ימים בעונות מעבר ומוצאה רמת קירניאיקה או הג'באל, דרום ודרום-מזרח, לכוון הים התיכון. רוח חמה ויבשה במהירות של כ-80 קמ"ש עד לטמפרטורה של כ- 50 מעלות צלזיוס. בחורף, הרוח חזקה, יבשה וקרה. בשנת 1922 נרשמה באל- עזיזיה, דרום לוב, טמפרטורה של 57.8 מעלות .

* 

ממואר: אוגוסט 70 / לוציאנה קפרטי

 GHIBLI (Milan: Rizzoli, 2003)

. 

מחמוד הצליח, הוא שכנע את המשטרה כי החנות מגיעה לו, בצדק , הוא עבד בה עם אדונו האיטלקי לאורך שנים אז עכשיו הוא יושב בלב שקט בכיסאו. 

נרגש מסיפוק, חיוך מרוח על שפתיו הדקות והוא מחכה לסוף הגִּיבְּלִי, לא ממהר,  גִּיבְּלִי רבים עברו עליו עד היום הזה, יום השחרור, והוא יכול להרשות לעצמו להינות מהצלפות הרוח על קירותיה הלבנים של הסמטה שלו, זאנג'ת בֵּל-הֵר. חש את צליפות להט החום כמעט בהנאה. הנאתו של המחכה; זה שלא צריך עכשיו לזוז כדי לשרוד. רוח המדבר נשבה בחבטות עזות מתמיד במשרבייה, חודרת דרך חרירי העץ, מייבשת את הנשימה.

מחמוד התבונן בחול הפולש אל החדר, נערם ומתיישב בכל מקום, גובר על הסדר הלא-טבעי של הבית. נדמה היה כאילו החול גם הוא עושה מהפיכה משל עצמו, חונק את שרידיהם של שישים שנות פלישה. 

ריח קוסקוס עלה מהחצר ואדי התבשיל שימנו את אויר חלל הבית, חדר חדר נמלא בריח שנספג בקירות, במחצלות ובשטיחים, חדר לנחיריו של מחמוד ועורר את הזיכרון- איך נדד בין בתי האיטלקים למכור להם את הסולת, הקוסקוס של אמו בתמורה לבגדים ישנים או כמה מטבעות קטנים.

*

 GHIBLI  ( 2004)  

*

 מֵמוּאָר (צרפתית): כתיבת זיכרונות בסגנון ספרותי מתוך האוטוביוגרפיה. אין מדובר בספר זיכרונות שלרוב עוסק בקטע מהחיים וגם לא על רצף כרונולוגי מהילדות ועד לבגרות. ממוארים עוסקים בדרך כלל בעניינים ציבוריים ולא אישיים, באחרים, ולעתים כוללים מעט מאוד מידע על הכותב עצמו.

                                                                  Luciana Capretti

לוציאנה קפרטי : סופרת ממוצא איטלקי, בת למהגרי ה"עשרים אלף"-  Ventimila שהגיעו ללוב כמתיישבים חקלאים קולוניאליים בשנת 1938 כחלק ממפעלו של מוסוליני לספח את "החוף הרביעי" לאיטליה וגורשו  חזרה עם המהפכה הצבאית ועליית משטר קד'אפי בשנת 1970. GHIBLI הוא ספרה הראשון, נכתב בשפה האיטלקית כאוסף סיפורים מז'אנר/סוגת: "ממואר". הסיפורים מתארים את ימיה האחרונים של קהילת "האיטלקים" בלוב, נוצרים ויהודים, שגורשו וחולצו במבצע בזק באמצעות רכבת אוירית, חזרה לאיטליה מטריפולי שבלוב. 

"אני אחת מאותם עשרים אלף, בזמנו, כשירדנו מספינת הקיטור, הקפיצו אותנו ממקום למקום: פיאצה קסטלו, פיאצה איטליה, קורפו סיצ'יליה ובכל המקומות היו המון אנשים שהגיעו לראות, להריע ולברך, תושבים לובים שבהו בנו כמו במשוגעים ואנחנו, אכן, היינו משוגעים בכך שהגענו לארץ שהיה בה רק חול ורוחות ודווקא בה רצינו להיות חקלאים." 

 

"סיבוב הראווה" בעיר טריפולי נועד לשתי מטרות: האחת כדי להראות את השקעת המשאבים של המולדת "האם", איטליה, בפיתוח הארץ למען עידוד הגירה איטלקית ותרומה לעיצוב זהות איטלקית כעם צעיר יחסית. מטרה נוספת היא החצנת "הכיבוש הנאור" והצדקת סיפוח שטחה של לוב ל"מגף" האיטלקי כ"חוף הרביעי" כשלמעשה מתחת לפני השטח ננקטו דרכי מלחמה ברוטליות והפרדה מתוך השקפה גזעית. 

טרצ'ינה

סיפור - שהיה או לא היה ...

*

Terracina / Luciana Capretti 

 GHIBLI (Milan: Rizzoli, 2003)

.

"לא, זה יהיה בלתי אפשרי לעשות זאת בעזרת מטוס צבאי, מפקד הבסיס ביקש בפירוש להימנע מצרות אבל אני חושב שמצאתי פתרון, אמנם מסוכן, אבל המצב שלך - מסוכן." 

" ספר לי על זה."

לא הייתה בעיה להיכנס אל תוך הבסיס, החלק הקשה היה לצאת ממנו למרות שמאז הגיע לבסיס טרצ'ינה הרגיש הרבה יותר רגוע, כמו חיה שמצאה מסתור במאורתה. נושמת אבל לא שוכחת שבחוץ אורב האוייב, ממתין.  מק'קיין הזקן הוכיח את נאמנותו, קיבל אותו וחימם עבורו מרק 'קמפבל' מפחית. כשסיפר לו את מה שעבר, מק'קיין הקשיב בריכוז ופניו היו נתונות בהבעה האמריקנית הזאת, של מציאות שפתע נסדקה מבעד למראה גילו והמדים המתוחים שלבש. הוא הציע לו שישן הלילה על הספה ולמחרת בבוקר ימצאו פתרון. אבל טרצ'ינה לא היה רגוע, הוא ביקש שיבטיח לו כי יוכל מיד עם המראת המטוס הראשון לצאת מהבסיס ומהארץ. 

מק'קיין נתן מבט חטוף בשעון היד ונזכר שקבע עם חברים בבריכה, כוסית הוויסקי שמחכה לו והשיב: "הכל יהיה בסדר".

למחרת, ההבטחה הזאת לא בדיוק התיישבה עם הפרוטוקול של שרשרת הפיקוד וה"כן" הפך ל"אולי" ואז גם "סליחה, אין מטוס, אבל אולי יש רעיון אחר" טרצ'ינה התחיל להרגיש איך גורלו סוגר עליו.  "זה באיזה אופן הממ...תכנית מורכבת, אבל היא תביא אותך לשם, והרי זה מה שחשוב, נכון?" מק'קיין מיקד את הדברים, כאילו בוחן את הלך רוחו של ידידו ואם מתאים להציג בפניו את התכנית החלופית. מק'קיין ידע שהתכנית אותה הציע מטורפת אבל הוא לא יכול היה לחשוב על רעיון טוב יותר, ועל טרצינה לעזוב מיד. ראשית משום שנוכחותו במקום יכולה להוות בעייה עם הלובים וגם משום שהוא כבר בעייה, עבורו. "אז תגיד לי מה עתיד להיות" טרצינה התעקש בקול שבור.

"המורה למוסיקה עזב עם מי שכבר שבו למולדת, אבל השאיר כאן את הכלים של הילדים כדי להעבירם בספינת המטען. הכל כבר ארוז, ומחר יעלו אותם במכולה של האנייה לנמל במלטה."

טרצ'ינה בהה במק'קיין כלא מאמין אבל מק'קיין המשיך לדבר בבטחון.

" אתה תוכל להכנס אל תוך תיק של צ'לו, זה גדול מספיק כדי שתוכל לעשות זאת. ומחרתיים תהיה במלטה, משם תוכל לעלות על מטוס ולפגוש את המשפחה שלך שנמצאים כבר באיטליה."

כשסיים התפרץ טרצ'ינה: " השתגעת! איך את יכול לחשוב שאני מסוגל לעשות את זה ?! איך אני אנשום? ומה יקרה שם ברציף, הם הרי פותחים את הכל, אם ימצאו אותי בתיק הם הרי ישאירו אותי שם להירקב!" 

"ראה, אתה רוצה לצאת מטריפולי, אין לך דרכון, אין לך ויזה ואתה יהודי... האם יש לך רעיון אחר איך לעשות את זה? אם אתה מרגיש שאתה לא מסוגל אז אל תעשה את זה, אבל אני לא בטוח שתהיה הזדמנות טובה יותר. חבר שלי הולך עכשיו לאסוף את הכלים והוא מחכה לך. הוא יפתח את התיק, בלי שאף אחד יראה, ייתן לך דרכון מזוייף כדי שבמלטה תוכל לעלות על מטוס הביתה. אני כבר דיברתי איתו והוא מוכן אבל אם אתה לא רוצה, רק אודיע לו ונשכח מהכל."

 

מק'קיין כבר היה עצבני. הוא ידע כי טרצ'ינה בצרות והבין את חומרת המצב, הרבה לילות הם בילו יחד במשחקי קלפים והוא חשב שמצא בעבור חברו פתרון אפשרי. אבל, אם הוא לא אוהב את זה אז פשוט צריך יהיה לחשוב על משהו מתאים יותר. חייב להימצא נתיב בריחה ואי אפשר להשתהות.   

 

"לא נחכה." אמר טרצ'ינה כשחשב על משפחתו שהצליח להוציא מייד, בתחילת ספטמבר, רגע לפני שהמהפכה עלתה לכולם לראש. ברגע שהמשפחה יצאה הוא רק חשב על המזל שהיה לו ושכח את עצמו, לדאוג לביטחונו והנה עכשיו לא נשארה לו ברירה אלא מארז של צ'לו, צר מלהכיל אותו ואת פחדיו.

" אני יכול לפחות לראות את הכיסוי לפני שאחליט ?"

בפינת חדר המוסיקה נערמו הרבה כלים. מר ניקולסון עשה כנראה עבודה טובה בתזמורת שהקים, כמותם של כלי נשיפה ומיתר מעידה על כך, אפילו פסנתר כנף עמד שם. 

טרצ'ינה בהה בפסנתר ומק'קיין ניחש מיד מה עובר במוחו ומיהר לקטוע אותו. "נכון, זה באמת גדול אבל כדי להשתלב שם אייכשהו אצטרך לפרק את כל המנגנון הפנימי של הפטישים והמיתרים, ואין לי מושג איך עושים זאת." הוא הצביע על מארז הצ'לו שנבחר, בנפרד משאר הכלים. כנראה כבר נבדק, נמדד והוערך. 

היה מעט יותר מרווח משאר המארזים, אבל למרות מימדיו המצומצמים של טרצ'ינה קשה היה לו לדמיין עצמו נכנס פנימה. " נסה את זה. אני לא הצלחתי להכנס" אמר מק'קיין בחיוך מתנצל והצביע על כרס השתיין האירי שלו. חיוכו הרגוע וההומור שלו רק ליבו את זעמו של טרצ'ינה, הוא כעס על הטייס שחש עצמו בטוח מדי וזעם על הלובים שהביאו אותו למצב הזה, רתח על גורלו ועל טיפשותו. הלך אל הכיסוי בפינה, הביט בו ושתק, מתוסכל על העולם, הרים את התיק הכבד ושחרר בחבטה. הצ'לו שבפנים השמיע צליל שנשמע כמו כאב וטרצ'ינה חשב שבקרוב זה מה שיקרה לו וגם הוא, ככלי הזה, ירגיש אומלל.

אחר כך, קצת יותר בתשומת לב שלף את הצ'לו ונכנס פנימה אל תוך המארז שעמד זקוף מה שגרם לו להתנדנד ולהשמיע קולות פירוק. חלץ נעליו ושוב נכנס פנימה, דחק את רגליו בחלק הצר שידית מארז הצ'לו מחוברת אליו. כך, אם מישהו ישא את תיק הצ'לו בידית, הוא יהיה הפוך. הוא קם ויצא, העביר את גב כף ידו על מצחו לנגב את הזיעה שכבר החלה זוחלת אל תוך עיניו, הסיר את משקפיו כדי לנגבם ואמר, "בסדר, אבל אני חייב לקדוח כמה חורי אויר, אחרת אני אחנק." הרים ראש והביט בעיני חברו הוותיק שנראה לפתע מרוחק מאוד. מרחק שהלך ונפער בין שני אנשים שעוד רגע יפרדו דרכיהם ואחד מהם מכוון עצמו אל נתיב מסוכן מאוד. טרצ'ינה אפילו לא רצה לחשוב עד כמה מסוכן ורק שאל את מק'קיין: "עד כמה קרוב אליך החבר שלך שיאסוף אותי במלטה? אתה בטוח שהוא יעמוד במילה שלו?"

"אנחנו מכירים עוד מהאקדמיה הצבאית." 

"מה... לעזאזל !?" קרא מעמיס הכלים אל תוך המכולה וכמעט תלש את הידית ממארז הצ'לו. למרבה המזל החליט להניח על הקרקע ולגרור עד לארגז המטען, הוא הונח אחרון ושמע את חבטת הסגירה של הארגז כדי להעבירו להעמסה בידי הסבלים. לקח להם זמן, עד שסוף סוף העמיסו את הארגז על המשאית שהסיעה את המטען לרציף, נעשה מאוחר וחם והסבלים תשושים עד שהם לא שמו לב שעל הארגז, מה שהיה כתוב "למעלה" הונח כלפי מטה, והחלק התחתון כלפי מעלה. גם סוף היום של פקחי ההעמסה מנע תשומת לב אל הארגז, הם התחבטו שעות להחליט מה יעלה על הספינה היוצאת. בינתיים השמש להטה על המטען וכשהספינה יצאה לבסוף, טרצ'ינה כבר לא הרגיש טוב. 

הוא היה תקוע בתחתית הארגז, וחורי האויר שקדח בכיסוי הצ'לו נחסמו. הוא לא הכיר את תחושת הקלסטרופוביה קודם ועכשיו בא לו לצרוח, בשלב מסויים גם צרח אבל מה שיצא מגרונו היה מעין חריקה עמומה מרוב פחד. הוא ניסה להגיע אל הכיסוי הדק שהסווה את חורי האיורור כדי לתלוש ולפתוח אותו אבל עד שמצא את החורים הוא לא הצליח לדחוף את הבד. פאניקה החלה להשתלט עליו והוא חשב שהנה הוא נקבר בעודו בחיים. נואשות ניסה לצאת מהתיק, נע וזז בתוכו עד כמה שאפשר במנח הארוז והמפותל בו הוא נמצא, כמה שדחף עצמו לא עזר, המצב נשאר ללא השפעה. הוא הזיע, ומשקפיו החליקו מעל אפו ונתקעו בקצה, בגדיו היו ספוגי זיעה, הוא היה כאחוז טירוף. שתן החל זולג לאורך רגלו ונספג בחלקו הרחב של המארז, גולש ומרטיב את זרועו ומעט החלל הפך חם ומסריח עד שלאט לאט הצטנן.

חשב שהוא חייב להרגע, לנשום רגיל כדי לאפשר זרימת אויר מספקת. המעבר בים ארך זמן רב וכשהספינה הגיעה לרציף כבר היה לילה. איש לא חיכה לו בצד השני וגם המטען הושאר בבטן האניה.

למחרת, יום ראשון, פישר חזר לרציף מוקדם בוקר, יום קודם הוא הגיע אחר הצהריים במועד המתוכנן, אבל הודיעו שהספינה מתעכבת ושיחזור למחרת. בימים הללו תנועת הנמל עמוסה ומשלוחים רבים הגיעו מטריפולי וחיכו למיון על הרציף. סבלנות עובדי הנמל הייתה מועטה במיוחד כלפי מישהו שברר לגבי משלוח כלי נגינה. בבוקר למחרת ראה פישר שיש פחות אנשים מיום קודם ואלו שהיו, היו עסוקים מאוד. הספינה שהגיעה מטריפולי עגנה והפקודה לגביה הייתה; לפרוק את מטענה רק ביום שני מכיוון ששום דבר דחוף לא היה על סיפונה, זה מה שמסרו עובדי המזח בעודם מטפלים בפירוק מטען אחר. 

פישר דאג והחליט לחפש מוצא אחר מהמתוכנן. הוא היה אדם שומר חוק, חייל ממושמע, למרות שכבר עזב את הצבא אבל כבוד לחוק ולכללים הוטבעו עמוק באופיו. אפילו לא העלה בדעתו לשחד את אחד מעובדי הנמל או למצוא מוצא "יצירתי". הוא רק חשב על האיש שבנרתיק הצ'לו ורצה לשלוף אותו משם ולא ידע איך לעשות זאת אלא על פי הסדר המקובל של שרשרת הפיקוד. לפיכך הלך לחפש אחר רב החובל של הספינה, הוא יאמר לו שהוא זקוק לכלי הנגינה כי יש קונצרט שעתיד להתקיים באותו ערב- "שקר לבן" שעלה במוחו לאחר מחשבה מרובה- כך, חשב, יקבל אישור לפרוק את ארגז המטען. פישר מצא את הסולם אל גשר הפיקוד וטיפס מעלה.

"הקפטן יצא לעיר והוא ישוב בלילה." 

בשלב הזה טרצ'ינה כבר היה חסר נשימה. שעות חלפו ואיש לא בא לשחרר אותו. הספינה עוגנת כבר זמן רב, הוא מתקשה לנשום, חושב שאולי הוא שומע מישהו קורא: טרצ'ינה... אבל שום צעד לא קרה. השקט הפך לעינוי הוא לא דמיין שכך יהיה מותו, הרגיש איך נוזל חם זורם, הפעם מעיניו, גולש ומרטיב את כתפו ומטפטף על מארז הצ'לו. דמעות ויבבות חרישיות. טרצ'ינה בכה מרוב פחד ורחמים על עצמו וגורלו. הוא מונח שם ספוג שתן, זיעה וקיא שנפלט ממנו בטלטלת ההפלגה. אפילו לא יכול היה לנגב את זויות פיו שיבשו עם כל הסחי, שלח לשון בתקווה לקלוט מעט מדמעותיו כדי להפיג את הצמאון הנורא שחש אבל הדמעות זלגו לכוון הרקה, לבסוף ויתר, נרדם מותש או שאיבד הכרתו, או גם וגם. 

"מהר, אבל בזהירות." אמר פישר, נסער, מדלג בין הרציפים עד שהצליח למצוא את הארגז בשעה מאוחרת של הערב. כשנמצא הארגז, ניסו למצוא דרך לפתוח אותו, סביב סביב עם פנס וצבת. הקפטן חזר בתשע בלילה: נינוח מיום החופש הספונטני שלו במלטה, הוא מצא על הספינה את פישר, עצבני וחסר סבלנות. הוא לא הבין איך בשעת ערב מאוחרת כל כך אפשר לקיים קונצרט אבל הוא הסכים, אולי משום שהבין כי בעבור פישר מדובר בעניין של חיים או מוות. 

אכן, זה מה שהיה. טרצ'ינה, התעורר מההמולה והחבטות, התחיל לזוז ולקרוא בקול. הוא לא יכול לחשוב על כלום מלבד לרצות לצאת מכלאו, עם זה כמה שניסה קולו היה עמום בתוך כל הארגזים וטבע ברעש העבודה בנמל וקולותיהם של עובדי הרציף שהיו פורקים מלמעלה את מה שהיה אמור להיות חלקו התחתון של המטען. "כינורות, כנורות וקרנות ...אתה בטוח שיש כאן גם צ'לו?" 

כשהגיעו אל תחתית הערימה הבחינו בכתם רטוב שנספג בקרשים.  הם לא היו צריכים לחשוב או לנחש משום שנשמע בכי ברור שעורר את חשדם. רגע הביטו זה בזה לפני שמשכו את הצ'לו ופישר קרא להם לעצור; עד לאותו רגע פישר ששתק התמודד בהשבת השליטה העצמית שלו לעצמו ותכנן איך הוא נפטר מכל האנשים שבמקום ברגע הנכון. "בסדר. תודה. מפה אני כבר אטפל בעניינים." פקד על עובדי הנמל, אבל הם לא זזו. הוציא וחילק קצת כסף ועשה להם סימן שיתחפפו. הם התרחקו ונראה שעשו זאת, אבל הסתתרו כדי לראות מי הבוכה. ראו איש שיוצא מתיק הצ'לו, הם לא היו בטוחים אם באמת מדובר באיש, הוא היה כל כך מעוך ושפוף כערימת סמרטוטים. 

פישר כרך זרועו סביב כתפיו של טרצ'ינה כדי לתמוך בו ולעזור לו ללכת אבל טרצ'ינה היה כל כך המום שלא היה מסוגל לזוז, או לעשות איזה צעד. פישר פשוט הרים אותו על ידיו כדי למהר ולצאת מהמתחם. עובדי הנמל שנרעשו ממה שראו מיהרו אל הפאב המקומי כדי לפרוק את מטענם, סיפור שלא יאמן. 

"אני חי" נשמע קול ברור ונוקב.  הוא לא אמר "אני דויד" או "אני במלטה"  אלא רק את שתי המילים "אני חי" כמו נאחז בהן בשארית כוחותיו. זה היה הדבר היחיד שחשוב, אסימון ההכרה ירד, הוא שרד. פתאום נדלק אור בחושך האינסופי בתוכו שהה יותר מדי זמן. עצם את שתי עיניו ופקחן שוב, פער שפתיו ופיו לנשימות עמוקות של אויר חופשי. הוא חזר ואמר כלא מאמין: "אני חי, אני חי". שום דבר אחר לא עלה על דעתו.

לאחר שנרגע מעט מן ההלם הראשוני ביקש להתקשר לאישתו אבל בקושי יכול היה להוציא מילה. מצידה השני של השיחה לקח לזוגתו קצת זמן להבין מה קורה ואיפה הוא נמצא. היא שאלה אותו מתי הוא מתכוון להצטרף אל המשפחה ואיך הגיע למלטה מטריפולי. עשרה ימים לא שמעו ממנו, דאגו לו במיוחד כשהשכנים סיפרו על חיילים, ארבעה עם כלי נשק, שלקחו אותו מהבית ואיך שהם בכו מרוב דאגה אבל עכשיו היא מבינה שהוא בסדר- "אתה בסדר, לא?"

הוא הקשיב לה אילם אבל מאושר, הדאגה בקולה שנשמע אפילו מעט עצבני, כל כך נעים, כל כך מנחם, כל כך מלא אהבה ולא כמתוך הרגל או זוגיותם ארוכת השנים. אבל הוא רק אמר לה " בלילה אני אספר לך הכל. אל תדאגי. אני אעלה על הטיסה הראשונה." ואחר ביקש לשמוע גם את בתו. הוא הקשיב רגע לקול האהוב ורגע לפני שהתנתקה השיחה עוד הספיק לומר: " כמה נפלא לשמוע את הקול שלך" ואז הטלפון נדם. לאחר השיחה הבין שהוא לא יכול להישאר כמות שהוא, חייב להתנקות ולהחליף את בגדיו המצחינים משתן וקיא, לשטוף את עצמו, הוא חיפש שירותים, בדרך ניסה לשחזר את האירועים שעברו עליו לעשות סדר בבוקה מבולקה הסוערת בו. 

פישר, איאן פישר, היה כל כך טוב אליו שהוא חייב למצוא דרך כדי להודות לו. הוא ליווה אותו כל הדרך למלון, שכר בעבורו חדר ועם כל הסירחון השכיב אותו במיטה, תשוש מהתרחשויות הוא נפל ונרדם מיד. כשהתעורר ניסה להבין איפה הוא נמצא, מלון שרתון, חדר נעים. טרצ'ינה הסיט את הוילון וראה שהמלון נמצא באמצע העיר. הוא נכנס למקלחת ואחר התקשר להזמין ארוחת בוקר ועיתון.

 כמה נעים לשוב לחיים חשב טרצ'ינה כשעמד ובהה בחלון הפתוח אל הנוף העירוני.

 

"נוסע סמוי חי נמצא בתוך צ'לו" הכותרת הראשית בלטה בעיתון המקומי, הכתב הצעיר שדווח על מה שראה במקרה בלילה בנמל הביט בסיפוק על פרי פועלו. הוא בכלל תכנן לספר על חייהם הקשים של עובדי הנמל ויצא לו סקופ. העיתונאי בהה בכותרת בתחושת סיפוק עמוקה, שמח על האינסטינקטים הטובים שלו אף שהוא רק בראשית דרכו. הוא האמין כי אושרו של כתב טמון בפרסום ידיעה בעמוד הראשון של עיתון. 

ממש קלי קלות, שני בחורים מפטפטים על כמה בירות ואוזן כרויה להקשיב לדבריהם, ודאי שהבטיח להם ששמותיהם יופיעו בעיתון, והם בתאוות גילוי סיפרו על רוח רפאים שהגיחה מתוך ארגז כלים. הוא הבין מיד שיש כאן סיפור ושעליו לרוץ למשרד העורך כדי להספיק להשחיל את המידע לעמוד הראשון בטרם יודפסו העיתונים של מחר. ממעט הפרטים אפשר היה להניף את הכותרת אבל שאר הסיפור יכול להגיע גם למחרת ועכשיו עליו להשיג את מה שקרה. "זכור אסוולד" פקד עליו העורך שהזכיר לו, ככתב צעיר, את חמשת המ"מים של דווח: מי, מה, מאיפה, מתי ומדוע והכל צריך להגיע "עד שש". 

"אסוולד מיסלי: נוסע סמוי חי, מלטה." שורת הכותרת הזאת עשתה לו את זה והוא קיפל את העיתון באופן שהשורה תציץ משולי כיס מעילו כשהלך ברחובות מלטה לחפש את הסיפור השלם. 

הסוד שלו הפך גלוי. הנה הוא מונח לצד הקפה של ארוחת הבוקר האנגלית במלון היוקרתי אחרי יומיים שלא נכנס דבר מאכל לפיו. טרצ'ינה הזמין לעצמו ביצים מטוגנות ובייקון, עגבניות צלויות, לחם, ריבה, חמאה ומיץ תפוזים. בצע חתיכת לחם ועוד לפני שמזג את הקפה לספל, כשפיסת הלחם מתלעלעת בפיו ומחכה ללגימה ראשונה של קפה, קלט את העמוד הראשון. השתהה רגע על האותיות ופניו נפלו. הניח את כוס הקפה ומיהר לבלוע את הלחם:  "נוסע סמוי חי נמצא בתוך צ'לו" הוא קרא מילה מילה בקול, בקושי בלע את שבפיו, הסוד שלו היה עכשיו גלוי לכל דכפין.  מה אני עושה עכשיו? אמנם לא כתוב את שמי אבל אפשר למצוא אותי בקלות, כל מה שצריך הוא פשוט לעבור ממלון למלון באיזור הנמל, סך הכל אי קטן ולדבר עם השוערים. מישהו ודאי הבחין בי אתמול בלילה, אדם מסריח ומבולבל ונישא על ידיים.

 

אני חייב לעוף מכאן ומיד, חשב במהירות, המצב עלול להסתבך, להיות לי בעיה עם השלטונות באי. הייתי צריך לבקש מיד מקלט מדיני, הם לא יאמינו לי עכשיו, במיוחד עם המסמכים המזוייפים שבידי.

 הוא חשב על אשתו, השיחה בה הבטיח לה שבלילה יפגשו בבית, על הבכי שלה והבטחתה להכין ארוחת ערב, אהבתה, אהבה שלובתה מחדש מתוך דאגה. מעולם לא הביעו רגשות בגלוי, בתם הצעירה שצריכה לעבור את כל הסיפור הזה. המחשבות על אשתו ובתו המחכות לשובו, כל הבלבול שמסחרר את ראשו עכשיו, הוא שם ולבש במהירות את בגדיו המלוכלכים לאחר שניערם היטב, יצא מבלי להתבלט, מחיש צעדיו ישר אל נמל הדייגים הקטן, בצידו השני של האי. 

דייג, מסירקוזה לפי האיטלקית שפיו, הסכים לקחת אותו, בלי שאלות, מאותם דייגים עתירי נסיון באי- שאלות. הספיקה לו הבעת הטירוף בעיניו של האיש המבקש סיוע מיידי. החווה כלפיו סימן בתנועת ראש מהירה לכוון תא סירת הדייגים והנוסע הבין שהוא צריך שוב להתכנס במסתור, קצת יותר נוח מהקודם. בזמן הזה הדייג אסף בחיפזון את רשתות הדייג והעמיסן על הסירה, לעס את שארית הסיגריה הלחה שבפיו וירק למיים. כל האחרים ביום ראשון ורק הוא בכובע המרופט שלראשו, זקן מדי למשחקי קוביה ולנשים. מבוגר להכל ושבור-לב לאהבות וצרות, יום יום, גם שבת וחג על הסירה, רק כדי לא להיות לבד והנה אלוהים שלח לו עכשיו את הנוסע הזה לחברה, גם אם בשתיקה, נחבא ומפוחד, אבל יהיה עם מי לסעוד את סעודת יום ראשון שהוא יכין לשניהם בזמן שיפליגו בין מלטה לסיציליה.  לאיטליה.   

  

*

עובדות

- סיפורו של ולטר ארביב: כשעובדי סוכנות אלאיטליה בטריפולי הצילו את עובדיהם היהודים מפני פוגרום: 

- סיועה ההרואי של חברת הטיסה "אלאיטליה" בטריפולי, הגירוש מלוב בצל הפרעות כלפי היהודים בעקבות מלחמת ששת הימים, קליטת בתהליך איזרוח מהיר באיטליה והאסימילציה [היטמעות] בקרב יהדות איטליה.  

   בלוג: " נקודת האל חזור" של קהילות ארצות האסלם  [המקרה של לוב ועוד]

אגדה - ממואר

הספרים של סבא על מפה רקומה של אמא

אביב 1970, התרחשו אז בעת ובעונה אחת צרור אירועים שהייתי בהם שחקנית משנה ועם זאת גם מין מרים בעבור השחקנים הראשיים. 

אחי הבכור היה בר מצווה ובבוקר יום חמישי, ערב שבת החתן והעלייה לתורה, אמא כרעה ללדת וקיבלה צירים, עמדה ללדת את אחי מספר ארבע, מתוך חמשת ילדי המשפחה. 

כיוון שאותם ימים התקשורת לא הייתה זמינה כמו בימינו ואי אפשר היה להזעיק את אבא מעבודתו ב"קול אטום" והיא נלקחה בידי ניסים השכן, שהייתה לו מכונית "פנוי להובלות"-  משאית קטנה, למחלקת היולדות בבית החולים השרון.

 מחלון ביתם של משפחת צברי, שם הושארתי עם אחותי הפעוטה עקבתי בדאגה אחר אמא, מהדסת לאיטה, נתמכת בידי אחת השכנות המסייעת לה לטפס אל המושב הגבוה, נושכת שפתיה מרוב כאב וצער על שנאלצה לעצור את תנופת תכניותיה ולהיעדר מהרגע הגדול וההכנות שטרם הושלמו. 

בגדי השבת הנאים כבר נקנו ונתלו על קולבים, איש איש ומנת חלקו, גם תיק הטלית הונח במקומו עם ראשי התיבות: ש.ב. שאחי קיבלם ודאי מסבא וסבתא, כמסורת המשפחה.

 אבל תבשילי השבת לסעודה החגיגית נעצרו באמצע קילוף החצילים, המון חצילים- אולי ארגז. דודתי פיה כרגיל היחידה שידעה להמשיך מהנקודה בה אמא הפסיקה ולהתביית על ההמשך כראוי, נחלצה לעזרה וגם מיהרה ורצה  לבית החולים עם חומר ניקוי להלבין את כפות ידי אמא שידיה השחירו בעת המלאכה שהביאה עליה את שיבוש התכניות, קילוף חצילים.

עוד תנא מסייע הייתה סבתא דינה, אמא של אבא, שממילא התכוונה להגיע לחגיגה ותפקידה המרכזי היה להשכין אורך רוח ברגעי משבר כגון זה המתרחש, שהרי ידועה הייתה סבתי  ברוח ה'עאקאל' השקולה והנעימה שלעולם אינה יוצאת  מגדרה. 

כיוון שאני הייתי קטנה לא נקראתי לעזרה אלא רק לפוגג עצמי ולא להסתובב בין הרגליים ולהפריע אז "דווארתי" להנאתי בין בתי השכנים בשכונה הדי סגורה או פעלתי בללטוש מבטים. 

ראיתי איך אבא בונה חמורים מעץ כדי להשעין עליהם דלתות לשולחנות ארוכים, את אחי מסדר את הגינה ועורג ערוגות נאות לעצי הפרי, דודתי המטגנת את המתאבנים ומבשלת על הפרימוס דוודים של סירים מהבילים, שישו ושמחו ובלי עין הרע ובן פורת יוסף גם יחד, בר מצווה וגם ברית מילה.

יחד עם סבתא הגיע גם סבא אליהו, אבא הביא אותם בפיאט שש מאות הקטנה מראשון לציון. 

התכנית הייתה שישהו בביתנו שמונה ימים לפחות, מערב בר המצווה ועד אחרי ברית המילה, אף שגם את זה לא ידעו אז מראש כמו היום אבל לא לקח הרבה זמן והנה נודע שבן בא לנו. 

כהלכות הכבוד במחוזותינו סבא וסבתא שוכנו בחדר השינה של ההורים וכולנו, כולל דודה פיה, הצטופפנו בסלון. 

אותה שנה, בקיץ, היינו עתידים לעבור דירה, הבית היפה אך הקטן בן שני חדרי השינה כבר נעשה עבורנו צר מלהכילנו וכבר אבא רכש עבורנו בית מידות נחמד, קצת נידח, וילה אדומת גג , כך קראו לבית הבודד בלב פרדסים ושדות. 

אבל עוד חזון למועד ועד שנגיע לשם נעבור לא מעט משברים ותהפוכות. 

*

שמונה ימים חלפו מאז שבת חתן הבר מצווה ובבוקר יום שישי שלאחריה, נערכה ברית המילה של אח-מספר ארבע.

 שוב התכנסו אותם אורחים שנכחו שבוע קודם בבר המצווה לסעודה של מה שנשאר מחגיגת אשתקד. במוצאי אותה שבת, סבא אליהו שהשכונה בינתיים הכתירה כ"חכם באשי" מקומי ושאליו עלו לרגל להתייעצות בענייני ריפוי דקודשא, ערך הבדלה חגיגית, ונפרד מכולם בנועם הליכותיו. 

צרורותיהם של סבא וסבתא  כבר נארזו והם ביקשו מאבא לשוב לביתם שליד החולות בראשון לציון. 

זאת הייתה נסיעה ארוכה ועוד בלילה אבל כיבוד רצון הורים עולה על כל מכשלה. אבא העמיס את חפציהם ואת המתנות שאמא הרעיפה בהכרת תודתה ובאהבתה אותם. אנחנו הנכדים ניגשנו לנשקם ולקבל ברכה מכף יד נרעדת שעל הראש הונחה. 

הם נכנסו אל המכונית הקטנה והפליגו לדרכם. 

אבא כנראה אחר לשוב כי לא ראיתיהו.  

אבל משהו התרוקן  מן הבית בלכתם, נטלו עימם את החגיגיות שהלכה עימם, גם הקדושה פינתה עצמה לחול שאמור היה להתחיל רק למחרת ומאז מוצאי שבתות התנחלו בלב כולנו בטעם של ברזל וגם עמם אורם.

*

בוקר יום ראשון התעוררנו לקול בכי קולני של אמא, איני יודעת איך הגיעה אליה השמועה שהייתה לזריקת אבן הראשונה, ואולי השנייה, שהקריסה באפקט דומינו את רוחה עד שהובלה לדיכאון שלא הכרנו ולא ידענו לזהות אלא שנים רבות, ולמזלינו בדיעבד.  

מותו של סבא כאירוע שלישי  לאחר שני אירועי שמחה נתפס כפגיעתה של עין הרע  שריחפה כסימן שאלה מטריד על גורל המשפחה לעתיד לבוא. עד שהקללה הומרה לגזירת כאוס במגירת הסכו"ם ולדורי דורות.  

*

סבא אליהו נפטר.

לאחר שאבא שב מימי האבל, עצוב ועטור זקן סמיך ושחור מדיף ריח עז של זיעה, הוא סיפר לאמא שבאותו מוצאי שבת שלאחר השמחות שלנו, הוא חש ליאות גדולה וביקש מסבתא שתיתן לו את תכריכיו, רצה לישון כשהוא לבוש איתם. היא שאלה אותו "מה לך ולמה דווקא עכשיו?"  רק להזכיר, כי אחי הבכור, הוא הנכד האחד מתוך עשרות נכדים במשפחה שהורשה להיקרא על שם הבן הנעדר של סבי וסבתי. 

תכריכיו של סבא שכבר  הוכנו שנים קודם  חיכו ליומם שהגיע,  מוכנים בארון כמו גם חלקות הקבר בהר הזיתים בירושלים, סמוך לקבר האחים של הבן שהוא רק אבן ואין בו דבר. סבא נכנס למיטתו ונרדם לעולם, באותו לילה מסר את נשמתו בכניעה, לבוראו. חלקו בעולם הזה הושלם. אמא אמרה שהוא מת בנשיקה. 

*

בבית בוקה מבולקה, מתחילים לארוז לקראת המעבר את מה שלא נחוץ ליום יום כדי להעביר לאחסון עד למעבר ממש. יש עוד כמה חודשים לסיום שנת הלימודים ובינתיים אורזים שכיות חמדה וחפצים שבירים בנייר עיתון ושמים בארגזי עץ שניסים השכן – "פנוי להובלה", הביא לנו. 

ניסים ונפלאות. 

*

זה היה ערב.

אני נכנסת לשירותים, משהו קטן או משהו גדול  כבר לא זוכרת, יש ערימת עיתונים שהצטברו מעיתוני השבת בשביל האריזות, מונחים  ליד ארון הכביסה, בין לבין מציצים אלי שני ספרים גדולים, עטופים בנייר מודעה שכתוב עליו דבר מה. 

אני יודעת לקרוא, כיתה ד',  נוטלת לידי את אחד הספרים כמנהג אחי ואבי, רגע פרטי  אני וספר וצרכי גופי – זה המקום. 

פותחת את הכריכה הנה כתוב "ספר האגדה" – איזו הבטחה, נראה שמלאה כל טוב,  אני אוהבת אגדות על נסיכות ודרקונים ומכשפות והספר, כל כך גדול ...

מילא הכתב זעיר ולא רציף וגם לא נוח, הדפים מחולקים בצורה משונה והשפה מאובקת, התוכן אחר ממה שאני מכירה. בקיצור – לא מעניין. 

אני מנסה מזלי בכרך האחר שהוא אפילו עוד פחות מעניין. אגדה שהיא הגדה, כמו זאת של פסח כנראה.  

אבל מה זה?

 יש בליטה בין הדפים, אני מעבירה קווצות קווצות של דפי הספר הגדולים כדי לאתר את סיבת המהמורה, נמצא שהיא דבוקה לדופן הפנימית מתחת לעטיפה כפולה. 

לא זוכרת אבל יש לשער כי כבר קמתי והסתדרתי  כדי לטפל בספר, לפתוח בעדינות את העטיפה ולגלות מה שנסתר. 

אני יודעת לפרק דברים יפה, עד אז כבר עשיתי זאת ולא פעם למנורות הלילה ולשקעי החשמל, שום דבר סגור, שאיתרתי, לא עמד בפני סקרנותי ...  

והנה סיבת עובייה של הכריכה, צרור שטרות מגוהצים במגוון צבעים, אחזתי בידי כמוצאת שלל ועוז קראתי "אבא – אמא תראו מה מצאתי ... "

מופרעים באמצע שיחה הם הסתובבו אלי לראות מה קרה,  הם נראו לי מבוהלים כשראו מה אני אוחזת בכף ידי הקטנה: "איפה ? מאיפה זה? מנין הבאת את כל זה?" אבא שאל בתדהמה.

באותו רגע הרגשתי חזקה. "מצאתי! זה היה בספר" אמרתי והצבעתי על הספר המקולף. 

אבא שתק וגם אמא, אבא תמיד שותק בהצפות של רגש. אז לא ידעתי שכך. 

"זה הספר של סבא" – אחרי כמה דקות הסביר "למה בכלל הוא בשירותים?" 

נטל מידי את השטרות וספר, כנראה אמר לאמא את הסכום, אני כבר איבדתי עניין בדבר, אמא, יש להניח, שוב בכתה אבל הפעם על הנס שקרה ורק שמעתי שאמרה "הבת הזאת נביאה" ו"איזה מזל שלא נזרק עם כל העיתונים שלא צריך אותם כבר" והתכוונה לספר הקדוש של סבא אבל אולי גם לכסף שאותו סבא חסך ודאי מפרוטה לפרוטה לרווחת של סבתא שנותרה עכשיו באלמנותה.

*

לא שתפו אותי אבל אני מכירה את הנפשות בסיפור , אבא ודאי ניגש להשיב את מה ששייך לסבתא והיא ודאי אמרה לאבא שלעולם סבא לא היה עוזב את ספריו בלי כוונה מאחוריו שהרי את שאר הספרים הוא כן אסף ולקח אל ביתם באותו מוצאי שבת ושזאת כנראה מתנת סיוע לרכישת הבית החדש ולכן מה שנמצא הוא בשבילם.

סבא וסבתא היו אדוקים באמונתם וסמכו על השגחה בידי שמיים ולא פחדו מעניות כי נחלצו ממנה לא פעם בעברם. החיים למדו אותם שיש חוסר גדול יותר ושגם איתו חיים איך שלא יהיה... 

*

לאחר שנים ספרה לי אמא כי כשיצאתי מהשירותים עם הצרור בידי הורי שוחחו ביניהם על הכסף שחסר להם להשלמת קניית הבית החדש, התייעצו ממי ראוי לבקש הלוואה, אז אנשים הלוו זה לזה וזה היה בדיוק הסכום החסר ושנחוץ היה כמו אויר לנשימה. 

סבא שידע מה שדובר בקול ומה שדובר בשתיקה נחלץ לעזרתם.  

*

ספר האגדה של ביאליק ורבניצקי שאותו כרך סבי לשני חלקים ואולי כך קנה מלכתחילה נישא איתו לכל מקום, אולי משום שהיה בעבורו כספת ובנק ואולי משום שיקר בעיניו. בספרים הללו הוא קרא ומתוכם ברר צימוקים בעבור סבתא, שלא ידעה לקרוא ולכתוב. 

מדי יום בשעת קפה ועוגה אולי או ארוחת מנחה קלה אחרת או סתם ישיבה על ספסל בחצר ביתם הוא הקריא באזניה והסביר במיוחד בשבילה כדי להנעים יומה, לתת לזמן ערך, גם אם נרדמה ברוב עייפות במהלך השיעור. 

כל ימיו זכר סבא לסבתא את חסד נעוריה ועשרת ילדיהם שגידלה בתנאים של נדודים ומצור ומחסור ואת טוב ליבה כלפי בנו מנשואיו הראשונים שהיה רק במעט שנים צעיר ממנה. סבתא מעולם לא קראה לסבא בשמו אלא 'דניאל', כמנהג המקומיים על שם הבן הבכור. 

*  

את שני ספרי האגדה של סבא קיבלתי לביתי כשביקשתי למרות שהורי לא חיבבו הוצאת ספרים מספריית הבית שברבות הזמן התפרקה וחולקה בינינו, ילדיהם, לפי תחומי העניין. 

היום אם יש בהם סימניות הם אלו שאני טמנתי לדורות הבאים אחרי.

בצילום רואים כתם שסבא הותיר, של קפה או יין או ריבה מעשי ידיה של סבתתי.   

*

שע'ול אל קאנדיל - דלקת נר שמן לזיכרון 

בהמשך אולי יוספו : 

[* פיצול המשפחה ]

[* גירוש]

[* פיצול הבית החדש בין שתי משפחות והקסם העות'מני ]

"הכנסת כלה" / בעז טרסי בתוך: יד אחת החלה רושמת - עיון בשיר

הכנסת כלה/ בעז טרסי

 

וּמַה כְּבָר תִּרְאִי שָׁם?

חֲדָרָיו חֲשׁוּכִים?

הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ?

עֹפֶשׁ הַמַּיִם בַּדּוּתוֹת?

פַּחַד רָחֲבוּ עֵינַיִם?

 

הִנֵּה רְחָצוּךְ וְסָכוּךְ וְקִשְּׁטוּךְ

וְרִקְּדוּ לְפָנַיִךְ

וְהָלוֹךְ לֹא הָלַכְתְּ.

וּמֵתַיִךְ לֹא הוּצָאוּ.

וְהֵיטֵב, עוֹד הֵיטֵב יֶחֱרֶה לָךְ.

וּמָה אִם לֹא נָסוּ הַצְּלָלִים?

וְלֹא יָפוּחַ יוֹם?

 

מַהֵר

מַהֵר אָהוּב כִּי בָּא מוֹעֵד

כִּי בְּפֶתַח אָהֳלֵי קֵדָר

נָשִׁים שְׁחוּחוֹת תֵּשַׁבְנָה

וּבֵין הַכְּתָלִים צְחוֹק עִוְעִים,

עָשָׁן זָעוּף עוֹלֶה כָּל הַיָּמִים

מִמַּרְגְּלוֹת הָרֵי אֶלְפַּחַת

וְנֶשֶׁר קָמוּר עוֹד מַמְתִּין

וּכְנָפָיו נְכוֹנוֹת.

 

*

הנה החלוק והמסך אותם אעטה כמדו, אהדק כפפות על ידיי ואטול האזמל בימיני, בשמאלי אכוון את פנסי הקטן להתבונן ברווח שבין מילה למילה לשמוע ולראות, תודה על הזכות. 

  חלקו הראשון של השיח בשיר - דף הפייסבוק של בעז טרסי  

מומלץ לקרוא עם עכבר ביד ...[ סאבטקסטים]

*

שלשה בתים לשיר ששמו: " הַכְנָסַת כַּלָה" [אינו מנוקד במקור] שאותו נניח לעת עתה בצד. 

בית א 

וּמַה כְּבָר תִּרְאִי שָׁם?

חֲדָרָיו חֲשׁוּכִים?

הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ?

עֹפֶשׁ הַמַּיִם בַּדּוּתוֹת?

פַּחַד רָחֲבוּ עֵינַיִם?

כל חמש שורותיו של הבית מסתיימים בסימני שאלה, מעין צד אחד של דיאלוג . אם אכן ישנה כלה ושעת רצון בסיפור הזה יש סיכוי שמקבץ השאלות יטע ספק בלבה. 

 ומה מעלותיו של אותו חתן, האם מדובר בבן אנוש, גבר ממש או דימוי ליעד אליו עתידה ללכת הכלה, שגם על מהותה טרם עמדנו. 

* 

שאלה ראשונה: לשון דיבור חולין " וּמַה כְּבָר תִּרְאִי שָׁם?" – התשובה המתבקשת והמתריסה, כלום! הרי אין יודע. 

שאלה שניה: לשון פואטית מקראית " חֲדָרָיו חֲשׁוּכִים?" -  היפוך משמעותו והאוירה בפסוק המקראי משיר השירים שכל כולו חדוות כלולות:" מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ" – חלומה של כלה מאושרת . על פי פרשנים; הכלה מבקשת לבוא אל חדרי החתן, חדרי הלב או חדר הייחוד.  

ומה בחדרים שכאן: חושך. " חֲדָרָיו חֲשׁוּכִים".  

שאלה שלישית: " הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ?" , נגזרת של אותו פסוק משיר השירים בשאלה הקודמת אבל כאן, היפוך הסדר ועצם השאלה יוצר רושם של תמיהה, ספק. האם "הַמֶּלֶךְ " הוא שפעל כאן? האם הוא ש" הֱבִיאַנִי"?  מיהו המלך ? האם הכוונה למלך מלכי המלכים הוא הקב"ה? הם הוא "החתן" הפועל בעולם? ואם נרחיב את השאלה: האם יש מלך בעולם/בחדרים ובכלל? 

אולי פנטזיה של כמיהה, דמיונה של כלה משתוקקת. הכלה בהקשר זה יכולה גם היא להוות דימוי: אולי הכוונה למאמינים הדבקים עד עוורון באמונתם ב"אהבה עוורת"? ב"חתן" שאינו ראוי לאהבה, בחתן שאינו . 

שאלה רביעית: שפה נשגבת " עֹפֶשׁ הַמַּיִם בַּדּוּתוֹת?" האם זאת שאלה בכלל, שמא קביעת עובדה? ראשית אקפוץ רגע למילון כדי לעמוד על המשמעות: 

 עֶפֶשׁ הוא עובש, רקבון שפשט במיים ב- דּוּתוֹת. [" דּוּת" מילה מעולם ההידראוליקה, מדע, רציו.]  מדובר בבורות קיבול המשמשים לאיחסון תבואה או יין, ממגורות מזון. כאן המאגרים מלאו מיים מעופשים, גם כדימוי ללימוד, לידע רוחני, להעמקה באינסוף "ארון הספרים", המיים הללו אסורים [תרתי?] ודווקא למי שחפץ חיים. הכלה שבאה אל החדרים. 

[ הבור הזה להרגשתי עמוק ומזמין צלילה... אבל נסתפק בזה, אעזוב]

שאלה חותמת, חמישית: "פַּחַד רָחֲבוּ עֵינַיִם?" לשון ציור פואטית של אימה. מי אחוז אימה? הכלה? החתן/המלך?

* *

מה יש שם בחדריו של המלך? חושך, צלמוות, ריקות ההיעדר, סכנת מוות ואימה

 מקבץ המזכיר את אווירת הירידה לתופת ב'קומדיה האלוהית' של דנטה [ תרגם: ז. ז'בוטינסקי]:

הוֹי מָה אַכְזָר הַסֹּבֶךְ הַשָּׁחֹר –

אֶת אֵימָתוֹ לֹא יְתָאֵר פִּי־גֶבֶר;

גַּם זִכְרוֹנוֹ הוּא רַעַד וּמָגוֹר,

וְלֹא יֵמַר מִמֶּנּוּ חַת הַקֶּבֶר.

ואם תוזח מילה : " "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, [לֹא]-אִירָא רָע- כִּי-אַתָּה [לֹא]עִמָּדִי" 

 (תהילים, כ"ג, ד')

המלך-האל נעדר, האם נטש את העולם? נטש את המשורר ? הנפקדות הנוכחת של המלך יוצרת רושם של חלל מרוקן, 

תוכנו נשאב באמצעות רצף שאלות שתוקפות את "אופק האירועים" [ גבול "חור שחור"] ובד בבד מסמנות אותו . 

* * 

 

בית ב

הִנֵּה רְחָצוּךְ וְסָכוּךְ וְקִשְּׁטוּךְ

וְרִקְּדוּ לְפָנַיִךְ

וְהָלוֹךְ לֹא הָלַכְתְּ.

וּמֵתַיִךְ לֹא הוּצָאוּ.

וְהֵיטֵב, עוֹד הֵיטֵב יֶחֱרֶה לָךְ.

וּמָה אִם לֹא נָסוּ הַצְּלָלִים?

וְלֹא יָפוּחַ יוֹם?

בית זה מזמין אותי להתבונן דווקא בשאלות שבסופו, שהרושם שהן עושות עלי הוא של ספק, היסוס. 

מזכיר לי שיר  אנה אפנה/ ארז לב ארי  אבל משערת שכאן המקור הוא משיר השירים, ב - יז:  

"עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה־לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל־הָרֵי בָתֶר:" 

" עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים" – משמעו מועד, נקודת זמן. צהרי היום, היום שנוכח בכל מהותו היומית כשכל הצללים, הקשורים למהות הלילית, נסו, נעלמו ואינם. בצהרי היום השמש נמצאת ברום השמיים, והעולם מלא חסד ואור. 

 משהו מעיב על חסד האור, התפרקות הפסוק ושני סימני השאלה. מה הטעם, האם מדובר בכריכה עם בית א.? ויזואליות המדמה חוליות בשרשרת, וו תליה, עִבּוּר ואולי "מעורין זה בזה" כבתיאור הכרובים. 

בשורות הראשונות מתוארת הכנת הכלה, באווירה הכללית המלנכולית של השיר בו המלך/ החתן מתנודד בספקותיו אני חושדת כי הטיפול  בא לרמז על הכנות בנוסח יהדות המזרח[ קדם, קדמה]- מסורתי[ מקראי] שיש בהם מימד של מוות. 

[גזיזת שערה האדמוני של הכלה ב"עיר קסומה"/ יהושוע בר יוסף כתיאור קרבן מובל לשחיטה, בידי אוהביו.]  

כמובן, פרשנית [אני] מפרשת מתוך עולמה, עולמי הוא יהדות המזרח, שלי אין ספק כי נותרו בה עקבות מהעולם המקראי. 

 הנה, ראו את שתי הכלות הניבטות מאז ימי המקרא ועד לא מזמן- מלחה"ע השנייה :

הראשונה, אסתר המלכה שבמשך שנה הוכנה לקראת ערב חתונתה עם המלך אחשוורוש, זווג אסטרטגי, אסתר הכלה היא קרבן, כלי משחק טקטי להצלת עמה. [ סך הכל ילדה בחשבון פשוט]: 

" וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ--כִּי כֵּן יִמְלְאוּ, יְמֵי מְרוּקֵיהֶן:  שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים, וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים."

(אסתר, ב, יב). 

לעומת היענותה של אסתר זאת שלא הולכת: " וְהָלוֹךְ לֹא הָלַכְתְּ." היא דווקא המלכה ושתי.

מי הכלה הסרבנית שבשיר? והרי הן כולן בדרך כלל הולכות...גם אם כנדונות, הרוב הולכות ואילו זאת, אפיקורוס/ית?

כלה שנייה, יהודייה, גם היא בסביבה נכרית, מוסלמית, וגם היא הולכת שלא מרצונה - מרים [ ממנה למדתי את מה שלא מספרות הכלות בקול ממש על אותו "ספא" מפוקפק לקראת החתונה]. סיפורה נרקם כבדרך אגב על רקע מלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה- טוניסיה. בסרט "שירת הכלות" של קארין אלבו. (בצרפתית: Le Chant des mariées). בסרט מצולם מסע ההכנה של הנערה ליום כלולותיה, ביוזמת האם, ששואלת את החתן- רופא, באיזה סגנון הוא מעוניין שהכלה תגיע אליו? הוא משיב בניב המיושן של השפה שהוא בוחר בסגנון "המסורתי" שיש בו יותר מקו דמיון לאסתר המלכה.

 וכאמור, גם הכלה הזאת בסופו של דבר הולכת. 

גם הכלות של ש"י עגנון [ תהילה], הכלה לאה ב"דיבוק" של אנסקי  ועוד ועוד, כולן נענות לזווג מאמלל שעיוור אליהן.

                          "הדיבוק" כמפלט מזווג ונישואין - רחל אליאור 

מנין כוחות הכלה הזאת לסרב? ואיך זה מתיישב עם כל המצוות הקשורות ל"הכנסת כלה" , שימוח כלה ??

האם כלתינו היא "אישה מורדת" [ המלכה ושתי]? שמא אחוזה היא בידי כוח עוצר המונע ממנה מללכת [ "הדיבוק"]?

את זה אולי עוד נראה ...   

"וְהָלוֹךְ לֹא הָלַכְתְּ.

וּמֵתַיִךְ לֹא הוּצָאוּ.

וְהֵיטֵב, עוֹד הֵיטֵב יֶחֱרֶה לָךְ."

הכלה הזאת נושאת מטען עבר. מטען חורה- חורג של זיכרון אשר המטפלים בגופה, הטורחים על קישוטו [קישוט- קשוט] הרוקדים סביבה לא מתייחסים אליה, אל נפשה, אלו עסוקים במצג החיצוני. בקליפה. הכלה בשיר רוחשת כקן צרעות של זיכרונות מוות ובתהליך הטהרה המהווה תנאי לכניסתה אל חופתה היא אינה מטוהרת/ נפטרת מטומאת המתים אותם היא נושאת בתוכה. 

" וְהֵיטֵב, עוֹד הֵיטֵב יֶחֱרֶה לָךְ."

 אחוזת תיסכול וצער על ההזדמנות שלא התממשה. העבר מעיב על ההווה, קל וחומר על העתיד ומונע אותם, לא מאפשר  הליכתה לקראתם,  "וְהָלוֹךְ לֹא הָלַכְתְּ".

 אולי רצתה ללכת אבל לא היה בכוחה? האם הלכה , נסוגה? נשארה כקפואה על מקומה?

בכל החברות היהודיות במזרח או במערב, הזווג נעשה מטעמים רציונליים, בדרך כלל כלכליים,  והוא נקבע לרוב מבלי להתחשב ב"זווג משמיים"- האהבה, שחתרה תחתיו. 

דיסוננס גורלי שיצר מערך סיפורי פולקלור המתארים את צער המזווגים ללא יכולת להשלים עם שיבוש מזלם.

 [ מַכְּתוּבּ, בערבית: מה שכתוב/חקוק מראש, חוזה שמימי. ע"ע רחל ויעקב, לילא ומג'נון ושיבוש יעודם הפטאלי]  

צערה של הכלה גם מונע ממנה מלקבל את שמגיע לה; מתנת מצוות שימוח כלה. 

*

ומפורש בתלמוד הבבלי, מסכת סוכה, דף מ"ט, עמוד ב':

"דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך 

כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (ספר מיכה, פרק ו', פסוק ח')

"עשות משפט" - זה הדין,

 "ואהבת חסד" - זו גמילות חסדים,

 "והצנע לכת עם אלהיך" - זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה."

*

משמעות התלמוד להבנתי: שהשניים הראשונים, המשפט וגמילות החסדים, יפה להם הפרסום, יש בו טעם חינוכי המעצב חברה מתוקנת לעתיד. לעומתם, הכנסת הכלה והוצאת המת [ זאת שמתקדשת ונכנסת אל בית וזה שיוצא מבית והפך טמא] יש וגורלם נתון בידי הזולת.  שני מועדים של אמפטיה וולונטריות המהווים הזדמנות להפגנת 'ערבות הדדית'. שכרו של השותף, המצניע לכת, המלווה, בעיתות קודש אלו, יהיה בסיכוי שלו לפגוש את האלוהים על הדרך.  כאמור, " הצנע לכת עם אלוהיך". 

*

והנה שמו של השיר: "הכנסת כלה" 

זו שמתיה לא הוצאו, לפיכך נמנע ממנה/ נפגם יום כלולותיה.

מדוע לא הוצאו מתיה? איך יוצאים המתים? מי מוציאם? האם קיים טקס כלשהו? אולי מעצמם יוצאים בעצם השימוח?

ואולי מוציאים את המתים בכך שמזמינים אותם לשמחה?

בני דורי הם "דור שני". לפני שנים נכחתי בחתונת חברה בה החתן, מתחת לטלית החופה, שלף רשימה ארוכה של שמות מתים שהכיר והלכו לעולמם ב"מיתות משונות" מה שהטיל צל של עגמומיות ובכי על הטקס שכל כולו אמור להיות חג של שמחה. 

*

 רגע סיכום בייניים חלקי:   השיר מציג ומגדיר את מרחבי רשויות/מלכויות: "המלך" ו"הכלה", 

 שניהם נושאים "חדרים אפלים", זה של ריק והיעדר וזאת  של זיכרונות מוות. מין זווג מקברי של שניים אחוזים ככרוכים בריקוד שהוא:                " La Danza Macabra".  

*;*

כיצד מרקדין לפני הכלה? שואלים חכמינו   כאן  

האם, מניפים ומרכיבים את הכלה על הכתפיים?...תלוי מה עובר בראשו של המשמח כשהוא נוהג כך...וזה, משמח כלות?

אוי, נפשי כלתה - - אה יענער טאנץ ... כמו שאמא הייתה אומרת "גם כן ריקוד..." 

 אולי הכוונה כאן היא שהכלה כספר תורה? חלילה חפץ? מועברת ביום חגה מיד ליד? מרוב שמחה אפילו מלך מתבלבל קצת:

"וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ, וְכָל-הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת-הָאָרוֹן, וְהַמְשֹׁרְרִים, וּכְנַנְיָה הַשַּׂר הַמַּשָּׂא הַמְשֹׁרְרִים; וְעַל-דָּוִיד, אֵפוֹד בָּד.   וְכָל-יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה, בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר, וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתָּיִם; מַשְׁמִעִים, בִּנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת.  וַיְהִי, אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה, בָּא, עַד-עִיר דָּוִיד; וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק, וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ.  " (דברי הימים א טו)

*

~~~~~~~~~"וְקִשְּׁטוּךְ"~~~~~~~~

קישוטי הכלה  - "לילא דכלה"

מדרש תנחומא כי תשא פרק טז - "מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין כך תלמיד חכם צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים." 

"הכלה" אינה אלא "תלמיד חכם" ?

רש"י, הכוונה לקישוטין בספר ישעיה פרק ג : " בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים: הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת: הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים: הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף: הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים:  וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים: וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק כִּי תַחַת יֹפִי:"

 "עגילי  זהב" לכלה ( תוניסיה 1900 בקירוב), בצפון אפריקה היה נהוג להעניק תכשיטי זהב כחלק מהרכוש והמתנות הניתנות לכלה.  התכשיטים היו מעוצבים בשילוב אלמנטים מעולם הקמעות שיועדו להגן של הכלה ביום חתונתה. שני עגילים אלו נתלו משני צדי בד המטפחת שעטף את ראשה של הכלה. 

~

הַקִּשֻּׁרִים: סיכת פריפה בצורת סהר מכסף- לוב

* *

נעבור אל הבית השלישי נראה שיש קריאה לפעולה ואולי יהיה איחוד:

בית ג  

מַהֵר

מַהֵר אָהוּב כִּי בָּא מוֹעֵד

כִּי בְּפֶתַח אָהֳלֵי קֵדָר

נָשִׁים שְׁחוּחוֹת תֵּשַׁבְנָה

וּבֵין הַכְּתָלִים צְחוֹק עִוְעִים,

עָשָׁן זָעוּף עוֹלֶה כָּל הַיָּמִים

מִמַּרְגְּלוֹת הָרֵי אֶלְפַּחַת

וְנֶשֶׁר קָמוּר עוֹד מַמְתִּין

וּכְנָפָיו נְכוֹנוֹת.

תיאור ציורי פותח , כך נראה, באנרגיה ותשוקה , הכלה מדרבנת/מזמינה את האהוב/ החתן/ המלך. 

" מַהֵר, אָהוּב, כִּי בָא מוֹעֵד" או אולי " מַהֵר אֱהֹב, כִּי בָא מוֹעֵד " שמקורו ב"ידיד נפש"מזמירות השבת . 

אולי נמצא המענה להארת האופל בחדרי המלך והוצאת מתיה של הכלה?

 על פי שורת הסיום של המזמור בהתאמה לשתי הורסיות הספרדית והאשכנזית: 

" וְחָנֵּנִי / וְחָנֵּנוּ  כִּימֵי עוֹלָם!"

HAPPY END ? 

אולי.  

ואולי רק החתן/המלך והכלה יגאלו ... שלום ביניהם

כי כל שאר הנשים, הכלות שהלכו, ימשיכו לשבת בפתחי אהלי הנשים ויחכו להתגלות אלוהית: 

"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם".

 ואולי כלהקת מקוננות, שחוחות מעומס עול גורלן, גוון קמור כגב נשר המחכה לאות לעוט על הפגרים. 

למי אלו אורבים? האם לנגאלים?  והרי האושר כמו הצער, זמניים, והמוות אורב לכולם.

והיכן הם "הָרֵי אֶלְפַּחַת" ?

*

*

לדעתי, השיר מתאר מסע גלוי וסמוי של שתי מהויות שמתקיימת ביניהן מידה של זהות, הן משתקפות זו בזו, נעות זו לקראת זו, מתנתקות ומזדווגות בדיאלקטיקה של דחייה ומשיכה, כמעין ריקוד.  אחוזות בגורלן תלויות זו בזו, וכמו בחיים ממש הן מתכנסות אל סופן הנעלם אך הידוע מראש. 

שיר שהוא ציור בגוונים של אור ושחור . 

מוסיף שמעון רוזנברג, משורר בפני עצמו בתגובות לפוסט: 

הניתוח הטקסטואלי מרשים. מעתיק ושומר (יש לי תיקייה ושמה בועז טרסי!). אולי בצדק נמנעת מעשיית צעד נוסף לכיוון פרשני - כוללני - ובחירה בנרטיב ("סיפר"). שכן האפשרויות שפותח הטקסט הן רבות. בשיר אגב מופיע ביטוי נוסף המצוי בשיר השירים - "אהלי קידר": ”שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם; כְּאָהֳלֵי קֵדָר, כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה.“ (פרק א, פסוק ה) וגם הוא נראה כמובא בהיפוך משמעות לכוונת המקרא שכן נשים שחוחות יושבות בו, וברי כי הכוונה לנשים ערביות. מעבר להשענות על המקרא, אני מוצא לנכון להשען בהבנתי:
ראשית על הביטוי "הרי אלפחת", שנראה במבט ראשון כחסר פשר, שכן לא מוכרת מילה זו במילוני. אבל יש "פחת" -שהוא בור, בעיקר מלכודת, וגם פיחות/פחות. וכך האל- אלוהים - הוא הן מלכודת והן חסרון (או פיחות), המנוגדים להר הנישא. וכך לפנינו אוקסימורון כפול שבו האל וההר - "מובילים" מטה.
העניין השני הוא הנשר, שאפשר למצוא בו מחד הד לנשר הרומי, סמל הלגיון ששלט וכבש את ירושלים, ומאידך לשירו של טשרניחובסקי עיט עיט על הריך, שיש המוצאים בו ארמז לגרמניה הנאצית. הנשר הקמור וממתין - קרי אורב.
השיר מסתיים באיום, כשהמוות ואפלה הנוכחים מתחילתו, וניכר שהסכנה היא פנימית אליו מובאת ה"כלה" (חדרים חשוכים, מים מעופשים כמו בימי מצור, הפחד בעיניים), בהבטחות השווא (הריקוד), וזאת בתוספת רמזי ירושלים (כאן ובשירים נוספים, למעשה כבר בשיר שאחריו)) כל אלה מחדדים את משמעותו הפוליטית, הביקורתית, אף הנבואית של השיר.

תודה

 על שמחת הלימוד 

שהתאפשרה במסע הקריאה בשיר 

שעוד רב הנסתר בו, לוט בהינומת כלולות. 

שבת שלום וחג פסח שמח  

🌷🍷