לסבא שלי, אליהו-לִיָהו ברמלי, הייתה מזוודה שניתן היה להסיר את חלקה העליון ובתוכה הסתתר פטיפון קטן על בסיסו היה מניח בחרדת קודש של מוצאי שבת את תקליטיו המעטים. גאולה ברדה או יוסף-מנגו בוארון, גם ג'ו עמאר, הזמרים ששיריהם דיברו על מציאות חייהם של העולים בשנות החמישים והשישים.
התקליט מצידו, תחילתו תמיד הייתה חורקת וגרגירית עד שנכנע ואז היה נשמע מין קול שלא דומה לשום קול אנושי מוכר, קצת יללני לאזניי. אבל היה אסור להפריע כשסבא היה עוצם את עיניו, דוחף את הקסקט מאחור לכוון מצחו עד שהיה מכסה את עיניו העצומות, נשען לאחור על הספה בסלון של הבית ברחוב הרצל, פתח תקווה, ליד הפיקוס הענק, מעל מפעל האריגה, הסמבטיון, שלא נח לרגע אלא בשבת.
לכמה
דקות סבא היה שט על גלי הקול ושב אל המקום ממנו בא, מאתחל את השבוע החדש.
בבית המטופח שכנו זיקנתו הכנועה לצד סבתא זמרלדה,
זוג יונים אחוז זה בזו. רצפתו המצוירת של הבית בצבעי מדבר גם היא, נתונה על בלימה
מנומסת מאוד. מסה כבדה של ביתיות בעננת ריח של פילפלצ'ומה וניחוח תבשיליה הנפלאים
של סבתא שנועדו רק לסבא ומה שהותיר היה לברכה.
אבל סבי הלובי היה אדם קל כנוצה ברוח לעומת סבי הטברייני שהיה אדוק וקפדן ולשון העברית בפיו הייתה חדה ולוהבת. סבא ליהו אהב להיות דתי, בכל שבת פקד את בית הכנסת, הגיש זבבטינו מוקצף לסבתא כדי שתקום טובת לב מן המיטה ולקראת הצהריים אבא שלי היה מצפצף להם שיצטרפו אלינו לביקור אצל הדודים. פעם נסענו ומישהו ציפצף שוב ושוב ולא היה ברור על שום מה, ברמזור, הוא אמר לסבא שאם נוסעים בשבת אז כדאי לפחות להסיר הכיפה ... סבא צחק היה לו הומור למרות האסונות הרבים ובכלל זה גם נישואיו המשולשים.
בגלל שלסבא שלי היו שלוש נשים, את הראשונה גרש, השנייה איבד ואת השלישית אהב בכל מאודו, נאסר עלינו לשמוע בשורות רעות. אם בכל זאת כופים עלינו לשמוע אנחנו מצווים להשיב... איך? הושבענו שלא לגלות אלא לבני הדור הבא. למזלנו רצף האסונות הוחלף בקללת "מלַאייכַּת הבית", היא רוח הבית, היא הנותנת והיא גם האחראית למהות החיבור שבין הבית לדייריו. המלאייכה שלנו טובה וכך גם "קללתה", לדורי דורות ישכון אי סדר נצחי במגירת הסכו"ם. קיבלנו על עצמינו את הגזירה הבלתי נמנעת באהבה כמו גם את דרכו הרכה של סבא באהבת הדת.
האמונה התמימה בהשם יתברך שתמיד נמצא ותמיד קיים כדי לעזור למאמיניו. הוא לא מזיק כדי לחזק את האמונה בו.
ברוך הוא וברוך שמו. כ'ייר ושלום!
כדי לבטא את רוחו המיוחדת בעיני של סבי שלמרות סיפור חייו רחש בליבו זיק של אהבת החיים, תפיסת עולם אותה הוריש גם לילדיו, הבאתי כאן שיר שחיבר וגם כנראה ביצע יוסף מנגו בוארון, חביבו של סבא.
בשיר התבוננות בשינויי העיתים שהתחילו כבר בלוב, כפי שהם מתבטאים מבעד לעולמן של נשים, חצי נוזף חצי צוחק, מתבונן סקרן במתרחש ומשווה לעולם שאך גז וחלף. השיר במקור בערבית יהודית לובית והתרגום שלי, בת הדור השני.
ניסיתי לשמור על החריזה כמו בערבית אבל ... הייתי סלחנית כלפי עצמי.
שבוע טוב ומבורך והתחלה אוהבת ושמחה של קריאה ולימוד התורה בשנת תשפ"א.
|
אַדִִּנְיָה
וַלְוַגְּת אַלְבַטָּאל יוסף מנגו
בוארון אַדִִּנְיָה וַלְוַגְּת אַלְבַטָּאל וּלַבְנַיָּיה
לַבְסָת
סַרְוָאל כִּיף
תַרְכָּב
עַלּוֹטוּבוּס מְעָה
אַנָּהָג עַנְדְהָה
נָמוּס וּמָשַאלָּה בַנְת
אַלְעַמְרוּץ נְסָאת
אַרַּגְּעָה
וַגַ'לָּאל אַלְכָּמִיצֶ'יטָּה
וַסִּיגָּארֹו אַלִּי
יִכַּלַּמְהָה חֵיהּ יָא
נָהארֹו כָּה
מְזַוָּוז תַדְעִי עְלָה
זְגָארֹו כָּה בָחוֹר
תְגּוּל
טַמְבָאל |
העולם והעת הריקניים
יוסף מנגו
בוארון העולם והעת ריקניים הבת לבשה המכנסיים וכשהיא נוסעת
באוטובוס עם הנהג יש
לה איזה נימוס כל הכבוד לך בת
עמרוס שכחת מהר את הריחיים
והנפה (של הקוסקוס) והחולצה (המהודקת
לגוף) והסיגריה ומי שיעיר לה
חבל לו על היום ... (והלילה?) אם בחור
(רווק) תגידי...יא איזה טאמבּאל... 😊 |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
"חן המקום הוא על יושביו" ולכן ...תודה רבה על התגובה.