בוצינא (נר)
"מעשה בבנו של רבי עקיבא שנשא אשה. מה עשה? כיון שנכנסה אצלו היה עומד כל הלילה וקורא בתורה. אמר לה סב בוצינא ואנהרין לי. והות סבת ליה כל ליליא והות קיימא ומנהרא. והיא הוות פתחא ספרא וגליא מריש לסיפיה ומנהרא קמיה עד דמטי צפרא. בצפרא קריב ליה רבי עקיבא לגביה אמר ליה מצא או מוצא. אמר ליה מצא. הוי (שם) מצא אשה מצא טוב.
תרגום:
מעשה בבנו של רבי עקיבא שנשא אשה. מה עשה? כיון שנכנסה אצלו היה עומד כל הלילה וקורא בתורה. אמר לה: קחי נר והאירי לי. והייתה נוטלת לו כל הלילה והייתה עומדת ומאירה. והיא הייתה פותחת הספר וגילתה מתחילתו לסופו והאירה לפניו עד שהגיע הבוקר. בבוקר קרב אליו רבי עקיבא. אמר לו: מצא או מוצא? אמר לו: מצא..
(מדרש תהילים נ״ט ג׳)
*
עניינו של המדרש הפעם הוא ה "בוצינא" (=נר) .... ב נ פ ר ד !
היש בוצינא העומד לבדו ?? האמנם יש חיים לבוצינא בנפרד מזיווגו ה"דקרדינותא" (= אפילה, חושך)?
לדעתי לא! לעומת זאת ל"דיקרדינותא" כן, יש קיום נפרד.
אני טוענת (מי אני בכלל...?!) כי אין קיום לנר ללא עיטוף של חושך (ולו קצת). אור מבטל נר, מרוקן אותו ממשמעות.
כמו סוד. חשיפתו מחסלתו, מאידך מצב גבולי כמו "ספק, אור" יכול קצת ....כן, קצת... לאפשר ניצוץ. ניצ.צוץ.
נר לי נר לה - מומלץ להקשיב עד הסוף
שנתחיל?
מעשה בבנו של רבי עקיבא שנשא אשה. מה עשה?
מי ? בנו של...אין לו שם משל עצמו. נקודה לבירור!
כיון שנכנסה אצלו היה עומד כל הלילה וקורא בתורה.
נאה ההשתהות. מעידה על הרצון ועל היעדר מידת ההתבהמות הייצרית (ע"ע דינה ושכם בן חמור כמקרה קיצון).
אותם ימים ודאי זיווגו חתן לכלה מבלי לערוך ביניהם הכירות אלא שטחית במקרה הטוב, קל וחומר בני ייחוס רבני. אז ... צריכים קצת להכיר ובינתיים מרוויחים זמן בקריאת תורה.
אבל למה לקרוא בעמידה, מתי קוראים בתורה בעמידה? שליח ציבור ? מה הסיפור ...
אולי בא ללמד שהכוונה היא לא להאריך בקריאה אלא איזה פרק תהילים לישועת השם כהרף עיין , פרק קי"ט חטוף, ואולי שירת הים משמחת ... רק קצת להירגע .
*
מאידך, מה איתה ??....הרי בכל זאת "נכנסה אצלו". "על פניו" נראה שהיא דווקא בשלה לקראת ליל כלולותיה.
ואם "נכנסה" אז מה בכוונתה לעשות? הרי זה אך נישאה ל"חנון" שרק ספרא- "קריאה בתורה" בראשו. שום סייפא.
*
נחיה ונראה...צאי ולמדי!
*
עוברים לארמית: מקור + תרגום. ולא נוותר על המקור כי התרגום, כאמור, הוא פרשנות.
"אמר לה סב בוצינא ואנהרין לי. והות סבת ליה כל ליליא והות קיימא ומנהרא. והיא הוות פתחא ספרא וגליא מריש לסיפיה ומנהרא קמיה עד דמטי צפרא."
אמר לה: קחי נר והאירי לי. והייתה נוטלת לו כל הלילה והייתה עומדת ומאירה. והיא הייתה פותחת הספר וגילתה מתחילתו לסופו והאירה לפניו עד שהגיע הבוקר.
*
לטעמי, יש כאן שתי דרכים (לפחות) לפרש את מה שקרה כאן לזוג בליל כלולותיהם. לא נבחר ביניהן אלא ניקח את שתיהן:
האחת (הפשוטה והטבעית):
"הדרך האירוטית"- התרת הסוד נקרא לה ... מה למדו אותנו? מה עושה זוג בליל הכלולות?
כאילו לא כל חייהם עומדים בפניהם... עושים "אהבה"! גבר ואישה, אשתו ובעלה, מותרים זה לזה ואם מותר למה להשתהות ... נזדרז למצווה?! בעדות מסויימות עומדות המשפחות מחוץ לדלת וממתינות לסדין הבתולין שיעיד שהעסקה מוצלחת ויצאה לדרך... נושיט יד מסייעת להרס וחורבן הבית שרק הונחה בו אבן היסוד. מימילא זה רק עניין של זמן ... כמו שלימד המורה לנפש האדם שכבר בשנה א' לימד אותנו איך למצוא זווג ואמר שלא משנה מה, כולם מגיעים בסופו של דבר לשלב "האהבה הפגומה" ,אז להקליל והעיקר להתרבות.
פעם האמנו למורים/להורים עד שבאה אחת וסיפרה לנו שיש "סקס אחר"... ומותר להתריס ולבקר ולדרוש לעצמנו
"הביאוהו לכאן ונדעהו, נדבר גלויות, יש או אין." (יונה וולך)
הנה שיר משלו, של אותו מורה עבר, שהתעדן אולי עם הזמן, ושמתאים קצת אולי לנסיבות המדרש:
מצפן/ ישראל בר כוכב
לִפְעָמִים בָּעֲרָפֶל צָרִיךְ לְגַשֵּׁשׁ
וְלֹא רַק בַּחוּץ,
זֶה עִנְיָן שֶׁל אוֹר.
וְהָיוּ יָמִים שֶׁנָּגְעוּ בַּחַלּוֹן
רַק אַחַר־כָּךְ הַדֶּרֶךְ
אֶל בֵּין כְּתָלִים אֲדֻמִּים,
יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהַשָּׂפָה לֹא תָּבוֹא
לָכֵן יִשָּׁאֲרוּ לֹא אֲמוּרִים,
בְּדוּיִים לְהַתְמִיד בִּזְמַן שֶׁהַגּוּף
מַרְטִיט כַּמַּצְפֵּן
*
אבל כאן, למזלם של הזוג העדין יש סיכוי לעולם אחר של זוגיות. אין סביבם רעשים, הוא מבקש ממנה "קחי נר והאירי לי". "קחי" ו" האירי לי" הוא מצמצם עצמו ומבקש שהיא תוליך את הלילה. לילם הראשון, בסבך האינטימיות הזרה. שתלמד אותו איך לאהוב אותה, גוף ונפש. היא משתפת פעולה איתו, אולי כי גם היא רוצה בדיאלוג שיש בו שעת רצון.
מגלה בפניו את "הספר". גופה. הוא תלמיד חכם, בא בנפשו, מתוך הכרה בבורותו בעולם זה של גוף נשי, גופה של רעייתו הטרייה, אבל נכון ללמוד.
היש ענו מזה? תיאור נוגע ללב בעדינותו. טבע פשוט. זך.
היא נענית. " פותחת הספר וגילתה מתחילתו לסופו והאירה לפניו עד שהגיע הבוקר."
שני תלמידי חכמים, הוא והיא, ליל הכלולות בלימוד הדדי.
הנה,
זאת, דרך אחת של פרשנות, אנושית ופיזית. שמחת הגוף ושמחת הנפש כלולים זה בזאת. הנאת הגוף מותרת ביהדות.
הוא בא אליה.
היא באה אליו
דרך נוספת לפרשנות הבאה מכוון נגדי
נקרא לה "הדרך האירוטית"- סוד גלוי.
גם פה, השחקנים הם הזוג הצעיר, שאך התוודעו זה לזו בליל ה- כְּלוּלוֹת - הִכָּלְלוּת.
הם משתפים פעולה זה עם זה אך בדרך הזאת הוא המוביל- מורה הדרך, המזמין אותה לפעולה.
ומהי אותה פעולה? כניסה לעולמו.
עולם התורה. לימוד תורה.
ה"תורה" היא "הכלי"- הדרך . והוא בבחינת "אוֹמֵן" , אומן חכם אין ספק - והיא מסכימה להיות" אָמוֹן" .
למעשה להיות "יהלם" על ארבעת פניו: "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם וגו'".
(שבנו אל בורות המיים, נקודת המבוע: מדרש יהלם )
[ בטארוט: מסעו של ה"שוטה" מכוון להתחלת למידה (בתקוה להארה) מן התמים, הילדי, הטאבולה ראסה ]
הספר נפתח , אבל בספר הזה הדפים הם ריקים והזוגיות אם תניב פרי, תמלא את דפיו, פרי הלימוד ההדדי .
זוגיות חיה היא "חברותא" פרי לימוד מתמיד, שניים שמתקיימים ביניהם חיים, דיאלוג מניב פירות.
דיאלוג שבא בטוב הוא לא כתישה ושחיקה, פקודות הן לא שיח. שתיקה בזוגיות היא אלימות, מוות.
*
הוא מזמין אותה: "אמר לה סב בוצינא ואנהרין לי". שוב , בעברית ישירה: אמר לה: "קחי נר והאירי לי".
בואי , ועם בואך משכי לפה קצת אור. עמדי לצידי, קצת קרוב.
דברי אלי! נראה אם את נהירה לי , אם אני מבין את שפתך... הנה כאן בראתי לי את עולמי! וכאן אני רוצה לפגוש אותך, שתהיי לי ל"תורה", כלי, אמצעי לפריון ויצירה. יצירה משותפת. האם גם לך טוב בפלנטה הזאת ? האם גם לך יש חיים פה במקום בו אני כבר חי, האם תרצי לחיות איתי כאן בעולם הלימוד היחידאי שלי?
(... אבל, דיר באלאק שלא תפריעי לי ... תהיי שכינה, תהיי מוזה ...)
הוא אינו מזמין אותה למדבר (לכתך אחרי במדבר לארץ לא זרועה...) הוא מזמין אותה אל נוה המדבר שלו. שם באר מים חיים בעבורו, אם "מצא" אז יש לנוה המדבר הזה סיכוי להיות "קיימא", לנווה וגם לו. מי לא ירצה לנוח קצת תחת תאנתו ותחת גפנו, "אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה ..." . אש הנר כגפן פוריה. מי כאן האש ? מי הנושאת את האש ...
גפן שורקה , מטפסת ומסוככת, מסבה יופי וקורת רוח. לא לחינם הגפן זכתה ללקסיקון רחב של מילים שנוגעים לעולמה ולפרותיה מהם מופק היין עליו מקדשים. הגפן היא סמל לענווה. כן , כן מבחינה בוטאנית תשאלו כל כורם. הגפן היא צמח שאינו נוטר גם נעזב ואפילו מוזנח יש לה יכולת חיכיון מופלאה, קצת טיפוח קצת מים=תורה והיא פורחת ומניבה שוב.
עולם מלואו של אור ו"מנהרא" . עולם נברא, היא, הגפן הרעיה אם היא פוריה (לאו דווקא בהולדה) , היא התורה +אורה.
*
הוא , "בנו של רבי עקיבא", שמו נקבע לפי ייחוסו, (ואולי הוא רבי עקיבא בכבודו ובעצמו) שהרי "על עץ התפוחים צומחים תפוחים", מכיר זוגיות כזאת מבית . "רחילא בתר רחילא אזלא" , רחלה אחר רחלה הולכת .
אמו רחל , בתו של כלבא שבוע אינה רחלה שסתם הולכת. היא רחלה משכוכית. המוליכה את העדר - היא השראה.
על פי שירה של דליה רביקוביץ, אבי חתנינו, רבי עקיבא כינה אותה בפני עשרים וארבעה אלף תלמידיו איתם שב לאחר שנות לימודיו הארוכות: " תורתי הקדושה". על פי המדרש גם הוסיף ואמר לכל גדוד תלמידיו: מה ששלי ושלכם , שלה הוא!
גם הבן רוצה רעייה כאימו, זה הדפוס. ברוב המשפחות המאושרות ככה בוחרים בני זוג, דומה להורה הדומיננטי.
ןהנה, זאת הכלה יש מצב שחכמה כחמותה. רחל, בתו של הכלבא שבתבונתה פרצה את ה "גירסא דינקותא" שלה ובכך קנתה את עולמה לעולם ועד. גם היא, בזמנה נטלה את הנר והנהירה ... לבעלה , עוד כשהיה רועה צאן אנ-אלפא-בית.
כך גם הבן וזוגתו הצעירה, נטלה את הנר והנהירה לו עד הבוקר.
זווג שלם שהתורה בעבורו היא "כָּן" להַפְרׇיָּיה הֲדָדִית.
הוא אמנם הזמין אותה לפעול אבל היענותה/תשובתה היא שכוננה עולם. הזוגיות, היא העניין שבורא עולם.
"והות סבת ליה כל ליליא והות קיימא ומנהרא. והיא הוות פתחא ספרא וגליא מריש לסיפיה ומנהרא קמיה עד דמטי צפרא."
ובתרגום : "והייתה נוטלת לו כל הלילה והייתה עומדת ומאירה. והיא הייתה פותחת הספר וגילתה מתחילתו לסופו והאירה לפניו עד שהגיע הבוקר. "
הוא עומד וקורא והיא עומדת ומאירה , שני עגורים מגעגעים. עומדים.
*
ובבוקר, בא האב אל בנו
שואל ברמיזה את הבן , הנסיך:
"בצפרא קריב ליה רבי עקיבא לגביה אמר ליה מצא או מוצא."
תרגום: "בבוקר קרב אליו רבי עקיבא. אמר לו: מצא או מוצא? "
אמר לו: מצא.
כך השיב וכי מה כבר יכול היה לומר ...
אמר ליה מצא.
וכך הזווג הושלם ובאו על המוגמר : הוי (שם) מצא אשה מצא טוב.
ומה אם היה אומר : "מוצא" ?
* מוסר השכל לחכמים ...
מדרש זה אינו אלא משל המלמד כי זוגיות, ולא משנה אם מדובר בזוגיות משפחתית או חברית, זקוקה ל"כלי"- תורה. משהו שיפיח בה חיים, עניין, קנונייה, דרך שהשניים רוצים ללכת בה יחד. ששניהם נהנים בה ואף אחד לא חסר.
עם זאת ולמרות זאת, צריך גם שיהיה "ניצוץ" - בוצינא , איזה נר שידליק איזה אור, כדי לראות את מה כתוב לפניהם.
מהו אותו נר ? סוד!
הסוד שלהם.
הארכתי בדרכי זאת הפעם
* הערה: הקריאה במדרש (זה וקודמיו) היא התבוננות אישית שלי, הכותבת, במדרש לעצמו (כטקסט עצמאי) ובמנותק מפרשנויות או ווריאנטים אחרים של תוכן המדרש. פשט שבפשט.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה
"חן המקום הוא על יושביו" ולכן ...תודה רבה על התגובה.