‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה אסורה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אהבה אסורה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 19 באוקטובר 2020

הנהר/ אחמד פיקה * Never Seen a River/Ahmed Fagih


 תרגום ועיבוד: ניצה נסרין טוכמן (הסיפור נכתב בתקופת שלטון קד'אפי, 2008)  

בין השולחנות הפזורים על המדרכה עמד כיסא פנוי. הוא ביקש את הסכמתו של האיש שישב שם להצטרף וצנח מותש אל תוכו. מיד ניגש אליו המלצר והוא הזמין ספל קפה, הצית סיגריה ומבטו המנומנם בהה בכביש העמוס בתנועת כלי רכב. לרגע דימה שהרחוב נהר וכלי הרכב הן סירות הנושאות זוגות נאהבים הגולשות לאיטן במורד הזרם. בגדה הרחוקה זרח ירח זהוב שצבע את כחול מי הנהר בריצוד מזהיר. התרווח בין העצים על עשב שבצבצו ממנו פרחי ורדים, פרפרים ריחפו סביב כי הכל שפע פריחה, מלבד עץ אחד בצילו ישב זוג מלחשש שהשיק כוסות כל הזמן. העץ ההוא לא פרח. מילא ריאותיו בריח הורדים והניח למוסיקה המתוקה שהגיעה מאיזה מקום לשאתו. העץ בצילו ישב שפע ניצנים אבל אף אחד מהם עדיין לא פרח, כי תחתיו נהג לחכות, כהרגלו למתוקתו, שכל רגע עמדה להגיע. פתע רעש כלשהו הפריעו וכשפנה לכוון מקור ההפרעה, העץ המנץ הפך למלצר שהגיש לו את הקפה שהזמין. הוא סינן קללה מתחת לשפמו כי בבת אחת נעלמו הסירות, האוהבים, הורדים והמוסיקה.

הוא הביט סביבו ביושבי הקפה ושאל עצמו אם מישהו מהם ראה גם הוא את אותו נהר?

אבל הם רק ישבו שם, חסרי הבעה ומאובקים כאילו פוזר עליהם אפר. ברור שאיש מהם לא ראה נהר מימיו והוא שב ועצם את עיניו. ניסה להתעלם מהם כדי להשיב את הנהר שם ודאי אהובתו הרוחצת במים עומדת לעלות אבל לגימותיו הרועשות של האיש לצידו הרסו כל סיכוי. הוא נעץ בו מבט – גמל! כל לגימה שמשך ברעש מן הקפה הסירה ממנו את אנושיותו והגמילה יותר ויותר את צורתו.


***הקלק על התמונה***


ובעצמו חש פתאום את צווארו.

זה או נהר או גמל. הו אלוהים, האם יוכל לראות שוב את אותו נהר נהדר?

דחה את הקפה מבלי שנגע בו וחשב על אימו, על צווארה הארוך, על מקום ישיבתה הקבוע ממנו היא חולשת על הנעשה בבית ומחוצה לו, עוקבת אחר השכנים. בעיניה הבורקות היא בוחנת את הנעשה במטבח, את מצב הסדקים בקירות, מה מונח מתחת לכיסאות ולמיטות, הכריות, השמיכות ומחפשת נערה טובה שתתאים להיות כלה לבנה.

לאימו, שעדיין חיה בדור קודם, בנה הוא זר שהיא לא מבינה, מה מחריד אותו וממה הוא טרוד כל כך, למה הוא ממעט לאכול ובקושי ישן. הוא נראה כמו רדוף רוח רעה ולכן הניחה שאם לא תמצא לו במהירות בת זוג הוא יאבד. הוא היה מודע לדאגותיה אבל גיחך לעומתה כשאמר לה: " אמא אמיתית הייתה משיגה לי נהר במקום אישה." בליבו חשב, מה יש להאשים אישה מסכנה שאין בחייה שום נהר וגם מעולם לא היה.

הגמל שלצידו הניח לרגע את ספל הקפה ושאל בגמלית "אמרת משהו?" הוא הבחין ששפתו העליונה שסועה. שוב אותו תיעוב וכעס כלפי הפולש אל עולמו שעתה גם מנסה לפתח שיחה, עליו להדביר סופית את נוכחותו של זה. הוא עשה עצמו משיב לברכתו של מישהו שישב בקצה המרוחק של בית הקפה. הגמל משך חזרה את צווארו ושב לשתות.

הוא ניסה להסביר לאימו מדוע הוא צריך נהר ולא בת זוג, אבל היא לא הבינה. איך יוכל לשכנע אותה להפסיק לחפש עבורו בחורה טובה ומתאימה בין כל החרכים והסמטאות המעופשות. הרי מן היום הראשון בו ראה את בת השכן ידע שזה עשוי להיות קשר רך ומוצלח. באותו יום בת השכן חייכה אליו מפתחה הצר של הדלת והוא ידע שמקור כל הנהרות בעולם נחבא שם, בבית השכן. אבל הקסם התפוגג מהר מאוד כי למחרת, כאקט של ענישה, מישהו תלה בחצר חבל ולולאה בקצה והנערה הפכה לכבשה. אותו לילה העצב פילח את לבה החם של העיר ובאותו לילה גם הבין שבבתים רבים בעיר חיה נערה צעירה שיום אחד פתחה הדלת והציצה רק כדי לספק את סקרנותה ולראות אם זורם בחוץ נהר.

אימו לא הבינה את זה, היא לא תיארה לעצמה שנערות רבות בעיר הופכות לכבשים וגברים לגמלים במהלך שתיית הקפה שלהם, ואולי אם מישהו מהם היה מנסה לראות את הנהר זה לא היה קורה. הוא עצמו נרעש ממה שקרה, הרגיש שעוקבים אחריו, כל אחד מההמון ברחוב איים עליו. ענן כבד התיישב על חזהו ובערבים הרגיש שהוא עומד למות ממחנק. בלילות נדדה שנתו, רוחות ביעותים הפריעו מנוחתו. טעם חמוץ עמד בפיו תאבונו אבד, החשק לפעול ולעבוד עזב ואפילו קריאת עיתונים שהיה מכור לה נמאסה. האותיות העקרביות עמדו לקפוץ בכל רגע מן הדף, מקלטי הרדיו הרבים בבית הושתקו – לא יכול היה לשאת את להגם, אט אט ניתק עצמו גם מחברת עם בני אדם.

ערב אחד, כמו ברק, חצה את מוחו הרעיון. הוא ישב בבית הקפה כשנזכר באיזו תכנית בה הראו תמונות של נהרות ברחבי העולם, אבל למעשה לא ראה בחייו אפילו לא נחל, במציאות שלו מה שזורם הן שיירות של נמלים וגמלים, אותן הכיר עוד מימי ילדותו בכפר שבלב המדבר, ותעלות ההשקיה של נאת מדבר אבל בעיר אליה עברו צריך נהר. על גדותיו אפשר לחכות לנערה מתחת לעץ, כרגיל, והיא הייתה עולה עירומה מן המים. אז לב העולם היה רוטט בשירה ובריקוד ולחיים הייתה משמעות. לא לחינם בני אדם בחרו לפתח להם תרבויות סביב נהרות, נהרות נבראו למען האדם בגן עדן ומן הסתם המקום ממנו נעדרו הוא המקום האחר, הגהינום. חסרונו של הנהר הווה סיבה שניתן לתלות בה הכל, מרכז סביבו התגבש ההיגיון. אל ערוץ ההעדר התנקז כעסו כלפי הערותיהם המגונות של הגברים בקפה, הצעירים השועטים ברחובות כאילו היו פרים אחוזי אמוק- אלו מעולם לא הושטו בסירה. אנשי הרדיו, כותבי העיתונים, מחברי המוסיקה והפזמונים, המושרים בפי העם, כולם יחיו וימותו מבלי שראו נהר.

הוא העיף את בדל הסיגריה והביט מבוהל בספל הקפה שלא נגע בו. אולי יום אחד כל האנשים האלו יצאו למצעד ארוך והם עצמם יהיו נהר, אולי צעדיהם יבקעו את האדמה ויעלה משם הנהר שלהם. אבל עכשיו הוא צריך לדאוג לעצמו לפני שגם עבורו יהיה מאוחר מדי. הגמל שישב לצידו ברך לשלום מכר שעבר והזמינו להצטרף, הזמין עבורו קפה, לגימה אחת וגם זה הפך לגמל. זה כנראה בלתי נמנע, עניין של זמן.

אחוז אימה לא ידע מה לעשות. מה יעזור אם יצעק?

ממי אפשר לבקש הצלה?

כולם גמלים!


העיף את ספל הקפה ומשך עצמו מן הכיסא, אסף את סנדליו אל מתחת לזרוע ומבלי לדעת לאן הסתלק. רץ. במורד הכביש רץ כחץ שלוח אל יעדו, ראשו מושך את עקביו. מקדים את גורלו. הוא רץ ורץ, לרגע לא חדל. לא הבחין בזריחה או שקיעה, לא חש ברעב ולא צמא. התעלם מגובה ההרים ומן הסלעים במורדות, החולות הלוהטים והים דבר לא עצר אותו מריצתו.

הוא כבר חצה את כל הארץ, הוא ירוץ עד שיגיע.

חייב להיות נהר באיזה מקום וכשיגיע ישליך עצמו אל תוכו. יניח למים לעטוף את גופו וכך יגיע הסוף לכמיהתו, נהר יזרום בעולמו.


יום שישי, 9 באוקטובר 2020

אסתר הזמרת ובנה השייך הממזר

 " השירה בנושא האהבה מאפילה, לפחות בכמותה, על כל נושא אחר, ועל כולם יחד כאחד. האם ידעת כי למושג "אהבה" יש לפחות שבעה שמות וכינויים אשר כל אחד שונה מחברו בעצמת הרגש?  חוב, עזאז, מאדי, גלה, עאשק, גראם, צאחב, האווה (נסי לתרגם ...)

מה שמאפיין את שירת האהבה שהיא שירה רוגשת וסוערת, שירה שבה הרגש גובר על ה"שכל" תוססת וקצבית. הכאב והתשוקה , הפרידה והערגה משמשים מניע לכתיבה וגם כמוטיב מרכזי בה. אמנם גם בעמים ולשונות אחרים מתייחסים לאהבה כמוטיב מרכזי בחיים, הגלגל שמניע את העולם מסביב- כאן פשוט חבל על טיפת חיים בלי זה, שירה מוקצנת ומוחצנת על פי כל קנה מידה." 

ציטוט מתוך דבריו בכור ג'יעאן מי שהקדיש שנים ארוכות מחייו לאיסוף ותרגום שירת החולין של יהודי לוב וגם תוניסיה.

*

 בשנת 2010 , בשנות מחקרי הראשונות, הייתה לי הזכות להשתתף במפגשי משוררים בביתה של פנינה פטיאן-כלפון, אבירת "מסדר הקוואלירי" ואחיה ציון כלפון משורר, אלוף במשקל כבד של וחרוזים ושפת שיר בסגנון תור הזהב של ספרד.  אפילו הצטרפה אלינו בביקורה בארץ הזמרת והפייטנית הנדירה מרים מגנאג'י שחיה ברומא ועוד חוקרים אוטודידקטיים שבאים אל אוצרות הידע מאהבה ותשוקה, אוספים ומפיצים במסירות אינסופית את נכסי הרוח של העדה. כולם כותבים מיומנים שפתחו לי דלת לעולם מופלא של שורשיי שלא ידעתים עד אז. אמותיי ואבותיי הרוחניים.  

במפגשים נהגנו להתכנס סביב שולחן האוכל, איך לא, בדירתה של פנינה- קו ראשון לים בנתניה, פנינה הייתה מכינה לכל החבורה ארוחה שהגיל בה לא היה פונקציה וגם לא מין האנשים, אישה או גבר, למרות שכולם היו דתיים ברמה זו או אחרת.  אני דימיתי את המפגשים הללו לתכנון המהפיכה- רזיסטאנס בשפה הערבו-איטלקית לובית רק בלי עשן סיגריות ג'יטאן .... 

ואכן זה מה שהיה. ממפגשים אלו נולד כתב העת "לבלוב" וכל אלו היו מייסדיו (!), אותי מינו לסקור את בתי הכנסת של הקהילה, לכתוב את סיפור הקמתם. אני. הכי פחות דתיה אבל הכי צעירה בגיל, לא ברוח, אבל מי העז להתנגד מול כל הארטילריה הכבדה.... הצלם אלי צרור ז"ל , נשמה יקרה ועדינת לב ואני התרוצצנו בכל הארץ כדי לצלם ולראיין את האנשים שהקימו וניהלו בתי כנסת אלו. לא פעם הכנסתי ראש "פתאים" אל לוע אריות ומלחמות יהודים שרק בדיעבד הבנתי אותם. 

 בדרך אירחו אותנו למטעמים שמעולם לא הכרתי קודם (באזין אצל משפחת גלאם בשדה עוזיה, נפתחו אלינו אוצרות ממש כמו הזרייר דארנה... מי התקרב אל המיתוס הזה שיכולתי לגעת בגוויל ולחטוף מכוות אש בקצות אצבעותי...  וכך גם הכרתי את לילו וקיו- אליהו מכלוף  גיבור המחתרת היהודית בטריפולי וגם את נחום גלבוע- נחצ'ה כורם מלכיש ו"ענבי טלי" ועוד ועוד . 

אחרי כל מפגש תנובת היצירה של הגדולים הללו הייתה נובעת ושופעת, מן הנביעה הזאת לדעתי נולד גם האלבום הנהדר של מרים מגנאג'י, מי ששרה על הבמה בבר אילן קדיש בעברית ובערבית היא פונה אל אמה המנוחה "יא ממתי יא מחבובה" , אימי האהובה, מול קהל מעורב. 

הנה כאן בקליף : מתוך דיאלוגים ים תיכוניים Miriam Meghnagi: Dialoghi Mediterranei 



 אחד השירים המענגים והמערסלים באלבום הוא על ספינת העלייה מלוב "גלילה" , שהביאה לארץ ישראל את משפחת אימי ומשפחות רבות בין 1949-1951 ... מרים שרה בקול הפעמון שלה: "יא מחלאה באבור גלילה כיף היא שטא עלא ב'חאר..." כמה מתוקה/חמודה האניה גלילה ואיך שהיא שטה בזריזות על הים ... כאילו מדובר בתינוקת שאך החלה לצעוד את צעדיה הראשונים.  

את כל ממואר "מהפיכת הפייטנים" אכרוך כאן עם שורשי המהפיכה בפיוטי החולין ומקומן של נשים בתוכה שהתחילה בלוב, לצד מאמרי שהופיע  בגליון "העאדא" של חגי תשרי , אוטוטו שמחת תורה בימי קורונה, גליון מס'  179 , תשפ"א 2020- "אור שלום" ופורסם גם באתר : אקדמיה  כאן.



ההיסטוריה היא מעיין מים חיים, רוחשת  וכל הזמן בזרימה ...בניגוד לדיעה המיושנת שמדובר בידע שקפא בזמן. העבר וסיפוריו יכולים להיות מלאי טעם ואהבה רבא והנה גם מפולפלים וממכרים כמו כל ההוויה של קהילה זאת.

 בהמשך יובאו גם שירי אהבה ותאווה ע"פ מסורת יהודי לוב, מבטיחה !! בפוסט נפרד. 

המידע כבר הוכנס לסיר ומחכה שתובער תחתיו אששש - סטאנה שוואייה יא נאס, ת'ישא בת'ישא ....חכו רגע אנשים, מעט מעט ... 


יום שני, 4 ביולי 2011

מה שאסור ומה שמותר- אגדה מדברית




 

מול הנול יושבת סבאייה, בתולה ברה, חולמת על הארג עליו תשטח תפילתה. שטיחים יפים יפים היא טווה, שתי וערב של משאלת לב וברכה. הנה צבי נתון בסבך עלים רענן והנה רחלה עקודה כקרבן, הנה גמל מהדס כהרה פורייה, מטעים מניבים ומקשה דשנה. גם עיניים פעורות לרווחה היא נותנת בקילים שלה ורוקמת כפות ידיים, שיהיה, מזל וברכה.
מול מאסאדת החוטים העירומה סבאייה בוהה ובידה הסירה, אותה תשיט על נהר חייה ועימה תפליג אל עתידה. משחר עד ערב בין זריחה לשקיעה יושבת לה הבתולה ובוטשת במסגרת העץ והעיצה.
כאן ומכאן, הטו לבכם והסכיתו נא.

לעת ערב אחד ומיוחד חמקו אל האוהל נחש ונחשה, פיתלו גופם בתאווה חסרת בושה, רדפו זה את זו אל מאחורי תיבת הנדוניה שעמדה בפאה הנסתרת והאפילה. סאנדוק משובץ צדף ושן מעשה דמשק מושחר בשמן הזמאלט סגורה ומסוגרת, התיבה, עד שיבוא החתן רכוב על עוועים לנוח בנווה המדבר שלה.
חמקו חמקו ולא תדע האדמה כי באו השניים אל קרבה.
אותו לילה נדדה שנתה של סבאיה ובחלומה באה אל חלומה נחשה יפה, ירוקה ירוקה, עיניה אזמרגד. לחשה אל אזנה: "סססבאיה – סססבאיה ססססקוטי ! ביני ובינך, אם ישמר הסססוד תקבלי פרסססס עסצסצסום וקסססום."
למחרת, כשעלה אור ראשון, פתחה סבאיה את סאנדוק בזהירות לראות אם משהו ניזוק, הוציאה בעדינות את רדיד הזדאד האדום מדם, שמלת כלולותיה, את חזיית הקטיפה המרוקמת כסף טהור ואת מצעי המשי הורדרד שסירות מעוקלות חרטום משייטות עליו. את הג´ריד הרך לחמום רגליי המיועד, מצמר טלאים פועים לבן ורך. דבר לא קרה ודבר לא נמצא חדש. חלום הוא חלום, עוד אחד שנדד מספרד.
הוציאה הנערה גם את תיבת תכשיטיה: עכסים, עגילים וצמידים, חזאם רחב להצר מותניה. הו כמה יפה ... מתי כבר יבוא המתמהמה... נמלטה אנחה קטנה מבין שפתיה וכדורון קטן וכבד מאוד התגלגל אל החול שלמרגלותיה. כדור זעיר של זהב, ג´ולה, ביצת נחש חמימה אותה אספה ביד רכה.
הווו זו הוכחה שכל החלומות הולכים אחרי הפה שלך.
מיהרה להשיב את כל היופי למקומו, אל התיבה הנהדרת של הבטחה ובין כל החמדה הטמינה את דבר הסוד. שתיקה שווה זהב. עוד לא חלף יום ושוב נכנסו השניים, אחת ירוקה ואחד ארוך ושחור, התפתלו אל משכנם.
למחרת הצטרף אל הסוד בתיבה סוד נוסף, כבד כפליים.
כך בכל יום. נפשה הסעורה קרעה את החוטים בנול שלה, השתבשה התמונה בשטיח שלה, הסירה לא הפליגה ורק המסגרת והדוושה חבטו נקישה אחר נקישה. הנול טווה את קורי הזמן.
יום אחד יצא השחור הגדול מן האוהל ולאחר זמן נכנס אחר זריז וקטן. אל אותו המקום מאחורי תיבת הנדוניה הנאה. ירוקה שם לבד וסבאייה שותקה. מילאה פיה חול. חיים ומוות ביד הלשון. שהו שם השניים עד שבין ערביים הקטן עזב וזמן לא רב, הגדול שב.
שום דבר באוהל לא זז, רק חום כבד ומעיק עמד שם ובלם את נשמתה של הצעירה התמימה. 
למחרת בבוקר כמו כרגיל, ביצה, אתנן שתיקה.
זה בלתי נסבל בכתה, חאלאס, לא רוצה, למה לי אוצר שאין בו ממש. אוצר שבוי בקופסא. נרקב כמו רוחי הנטמאת כאן ועכשיו.
המתינה סבאייה לבוא שרף הערב, הלילה יבוא הסוף על כל זה ומחר בבוקר תשוב לאומנותה, מתת האל מהיום יהיה חלקה. כך היה.
בלילה נשמעה נקישה פתאומית ולאחריה נפילה רכה. השחור חמק מן האוהל אל הסחרה  הרחבה.
בחלום הופיע נשל ירוק, עיניו ריקות וכל כולו שרוע קרוע " מה עשית, יא סבאייה?" יצתה בת קול.
" מה עשית, את ?!" צעקה הנערה בקול מסוייט.
 " אחי. זה היה אחוי הקטן. יום יבוא תראי וגם את תהיי שם ..."
בבוקר, סבאייה הרגישה הקלה במידת מה, הטוב בנחשים רוצץ ראשו, כך אמר החכם ומיהרה לסאנדו לאסוף ולמכור את שללה, היא פתחה את המכסה המפואר ובתיבה לא היה שום דבר.