בין השולחנות הפזורים על המדרכה עמד כיסא פנוי. הוא ביקש את הסכמתו של האיש שישב שם להצטרף וצנח מותש אל תוכו. מיד ניגש אליו המלצר והוא הזמין ספל קפה, הצית סיגריה ומבטו המנומנם בהה בכביש העמוס בתנועת כלי רכב. לרגע דימה שהרחוב נהר וכלי הרכב הן סירות הנושאות זוגות נאהבים הגולשות לאיטן במורד הזרם. בגדה הרחוקה זרח ירח זהוב שצבע את כחול מי הנהר בריצוד מזהיר. התרווח בין העצים על עשב שבצבצו ממנו פרחי ורדים, פרפרים ריחפו סביב כי הכל שפע פריחה, מלבד עץ אחד בצילו ישב זוג מלחשש שהשיק כוסות כל הזמן. העץ ההוא לא פרח. מילא ריאותיו בריח הורדים והניח למוסיקה המתוקה שהגיעה מאיזה מקום לשאתו. העץ בצילו ישב שפע ניצנים אבל אף אחד מהם עדיין לא פרח, כי תחתיו נהג לחכות, כהרגלו למתוקתו, שכל רגע עמדה להגיע. פתע רעש כלשהו הפריעו וכשפנה לכוון מקור ההפרעה, העץ המנץ הפך למלצר שהגיש לו את הקפה שהזמין. הוא סינן קללה מתחת לשפמו כי בבת אחת נעלמו הסירות, האוהבים, הורדים והמוסיקה.
הוא הביט סביבו ביושבי הקפה ושאל עצמו אם מישהו מהם ראה גם הוא את אותו נהר?
אבל הם רק ישבו שם, חסרי הבעה ומאובקים כאילו פוזר עליהם אפר. ברור שאיש מהם לא ראה נהר מימיו והוא שב ועצם את עיניו. ניסה להתעלם מהם כדי להשיב את הנהר שם ודאי אהובתו הרוחצת במים עומדת לעלות אבל לגימותיו הרועשות של האיש לצידו הרסו כל סיכוי. הוא נעץ בו מבט – גמל! כל לגימה שמשך ברעש מן הקפה הסירה ממנו את אנושיותו והגמילה יותר ויותר את צורתו.
זה או נהר או גמל. הו אלוהים, האם יוכל לראות שוב את אותו נהר נהדר?
דחה את הקפה מבלי שנגע בו וחשב על אימו, על צווארה הארוך, על מקום ישיבתה הקבוע ממנו היא חולשת על הנעשה בבית ומחוצה לו, עוקבת אחר השכנים. בעיניה הבורקות היא בוחנת את הנעשה במטבח, את מצב הסדקים בקירות, מה מונח מתחת לכיסאות ולמיטות, הכריות, השמיכות ומחפשת נערה טובה שתתאים להיות כלה לבנה.
לאימו, שעדיין חיה בדור קודם, בנה הוא זר שהיא לא מבינה, מה מחריד אותו וממה הוא טרוד כל כך, למה הוא ממעט לאכול ובקושי ישן. הוא נראה כמו רדוף רוח רעה ולכן הניחה שאם לא תמצא לו במהירות בת זוג הוא יאבד. הוא היה מודע לדאגותיה אבל גיחך לעומתה כשאמר לה: " אמא אמיתית הייתה משיגה לי נהר במקום אישה." בליבו חשב, מה יש להאשים אישה מסכנה שאין בחייה שום נהר וגם מעולם לא היה.
הגמל שלצידו הניח לרגע את ספל הקפה ושאל בגמלית "אמרת משהו?" הוא הבחין ששפתו העליונה שסועה. שוב אותו תיעוב וכעס כלפי הפולש אל עולמו שעתה גם מנסה לפתח שיחה, עליו להדביר סופית את נוכחותו של זה. הוא עשה עצמו משיב לברכתו של מישהו שישב בקצה המרוחק של בית הקפה. הגמל משך חזרה את צווארו ושב לשתות.
הוא ניסה להסביר לאימו מדוע הוא צריך נהר ולא בת זוג, אבל היא לא הבינה. איך יוכל לשכנע אותה להפסיק לחפש עבורו בחורה טובה ומתאימה בין כל החרכים והסמטאות המעופשות. הרי מן היום הראשון בו ראה את בת השכן ידע שזה עשוי להיות קשר רך ומוצלח. באותו יום בת השכן חייכה אליו מפתחה הצר של הדלת והוא ידע שמקור כל הנהרות בעולם נחבא שם, בבית השכן. אבל הקסם התפוגג מהר מאוד כי למחרת, כאקט של ענישה, מישהו תלה בחצר חבל ולולאה בקצה והנערה הפכה לכבשה. אותו לילה העצב פילח את לבה החם של העיר ובאותו לילה גם הבין שבבתים רבים בעיר חיה נערה צעירה שיום אחד פתחה הדלת והציצה רק כדי לספק את סקרנותה ולראות אם זורם בחוץ נהר.
אימו לא הבינה את זה, היא לא תיארה לעצמה שנערות רבות בעיר הופכות לכבשים וגברים לגמלים במהלך שתיית הקפה שלהם, ואולי אם מישהו מהם היה מנסה לראות את הנהר זה לא היה קורה. הוא עצמו נרעש ממה שקרה, הרגיש שעוקבים אחריו, כל אחד מההמון ברחוב איים עליו. ענן כבד התיישב על חזהו ובערבים הרגיש שהוא עומד למות ממחנק. בלילות נדדה שנתו, רוחות ביעותים הפריעו מנוחתו. טעם חמוץ עמד בפיו תאבונו אבד, החשק לפעול ולעבוד עזב ואפילו קריאת עיתונים שהיה מכור לה נמאסה. האותיות העקרביות עמדו לקפוץ בכל רגע מן הדף, מקלטי הרדיו הרבים בבית הושתקו – לא יכול היה לשאת את להגם, אט אט ניתק עצמו גם מחברת עם בני אדם.
ערב אחד, כמו ברק, חצה את מוחו הרעיון. הוא ישב בבית הקפה כשנזכר באיזו תכנית בה הראו תמונות של נהרות ברחבי העולם, אבל למעשה לא ראה בחייו אפילו לא נחל, במציאות שלו מה שזורם הן שיירות של נמלים וגמלים, אותן הכיר עוד מימי ילדותו בכפר שבלב המדבר, ותעלות ההשקיה של נאת מדבר אבל בעיר אליה עברו צריך נהר. על גדותיו אפשר לחכות לנערה מתחת לעץ, כרגיל, והיא הייתה עולה עירומה מן המים. אז לב העולם היה רוטט בשירה ובריקוד ולחיים הייתה משמעות. לא לחינם בני אדם בחרו לפתח להם תרבויות סביב נהרות, נהרות נבראו למען האדם בגן עדן ומן הסתם המקום ממנו נעדרו הוא המקום האחר, הגהינום. חסרונו של הנהר הווה סיבה שניתן לתלות בה הכל, מרכז סביבו התגבש ההיגיון. אל ערוץ ההעדר התנקז כעסו כלפי הערותיהם המגונות של הגברים בקפה, הצעירים השועטים ברחובות כאילו היו פרים אחוזי אמוק- אלו מעולם לא הושטו בסירה. אנשי הרדיו, כותבי העיתונים, מחברי המוסיקה והפזמונים, המושרים בפי העם, כולם יחיו וימותו מבלי שראו נהר.
הוא העיף את בדל הסיגריה והביט מבוהל בספל הקפה שלא נגע בו. אולי יום אחד כל האנשים האלו יצאו למצעד ארוך והם עצמם יהיו נהר, אולי צעדיהם יבקעו את האדמה ויעלה משם הנהר שלהם. אבל עכשיו הוא צריך לדאוג לעצמו לפני שגם עבורו יהיה מאוחר מדי. הגמל שישב לצידו ברך לשלום מכר שעבר והזמינו להצטרף, הזמין עבורו קפה, לגימה אחת וגם זה הפך לגמל. זה כנראה בלתי נמנע, עניין של זמן.
אחוז אימה לא ידע מה לעשות. מה יעזור אם יצעק?
ממי אפשר לבקש הצלה?
כולם גמלים!
העיף את ספל הקפה ומשך עצמו מן הכיסא, אסף את סנדליו אל מתחת לזרוע ומבלי לדעת לאן הסתלק. רץ. במורד הכביש רץ כחץ שלוח אל יעדו, ראשו מושך את עקביו. מקדים את גורלו. הוא רץ ורץ, לרגע לא חדל. לא הבחין בזריחה או שקיעה, לא חש ברעב ולא צמא. התעלם מגובה ההרים ומן הסלעים במורדות, החולות הלוהטים והים דבר לא עצר אותו מריצתו.
הוא כבר חצה את כל הארץ, הוא ירוץ עד שיגיע.
חייב להיות נהר באיזה מקום וכשיגיע ישליך עצמו אל תוכו. יניח למים לעטוף את גופו וכך יגיע הסוף לכמיהתו, נהר יזרום בעולמו.
