"כנשיקה מבעד למטפחת" על תרגום ומקרא ושאר ירקות ( ... שעשועי פשיטא )

 מהו תרגום ?

ידועה אמרתו של ביאליק על שיר מתורגם שהוא "כנשיקה מבעד למטפחת" אם התרגום מוצלח. 

מאידך לא חסך שבטו מתרגומים "נעדרי נשמה" שנעשו במסגרת "מפעל הייצור" של תרבות עברית בהתחדשותה במאה ה- 20.

*

לאה גולדברג 

השוותה תרגום נאמן לאישה נאמנה שהיא לא יפה בעיני מאהבה ולעומת זאת, תרגום נאמן פחות למקור אך יפה ...

 דימוי מבעד למציאות חייה כמתרגמת ומשוררת בחסד עליון ואישה הרואה עצמה כקרובה ל"דין" יותר מאשר ל"חסד".

*

נבוקוב דימה את התרגום להעתקת מציאות מאדמה אחת אל אדמה אחרת, על כוכב אחר ...התרגום, כעולם מקביל.

*

נילי מירסקי, סוּפּר-מתרגמת, מבחינה בין הלך-רוח של "אמן יוצר" ל"אמן מבצע",  המתרגם  כ"אוּמן" [בעל מלאכה].

* 

כשלעצמי, חובבת מדופלמת, מלאכת התרגום הוא נסיון ללכת בתוך עקבות רגליים שהוטבעו בחול.

 

 מעשה התרגום 

עפ"י מילון אבניאון:

" תִּרְגּוּם"- [ניקוד תחילית בחיריק ]

1. ניסוּחַ בלשון אחַת של מה שנֶאמַר או נִכתַב בלָשון אחֶרת, העתקה מלשון ללשון

2. בֵּיאוּר, פֵּירוּש של מֶסר

3. (בהשאלה) העברה של טקסט ממדיום למדיום או מסוגה לסוגה

[אנגלית: translation, rendition]

 

תַּרְגּוּם  [ניקוד תחילית בפתח]

1. [תמ] יצירה ספרוּתית מתוּרגֶמת, כגון: תַרגום אוּנקְלוס לַתורה (מעברית לארמית)

2. [עח] (במחשבים) המרת נתונים מצורת ייצוג אחת לצורת ייצוג אחרת, מבלי לשנות את המשמעות שלהם.

3. [עח] המרת הוראות

*

על פי הויקימילון:

בארמית – תרגם, פירושו ביאר;

באכדית – targumanu, תורגמן, [משמעותו ק־ר־א]

באוגריתית השורש ר־ג־ם הוא דיבר.

 

תרגום כדרך פרשנית 

”אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצִבּור שנַיִם מקרא ואחד תרגום.“     (בבלי, מסכת ברכות – דף ח, עמוד א)

כלומר, 

 יש לקרוא פסוק פעמיים ולאחריו קריאת תרגומו, התרגום עליו הוסכם הוא אונקלוס (ארמית). 

אריכות ימים מובטחת ללומדים בדרך זו , כך על פי האמונה. 

*

"תַּרְגּוּם הַשִּׁבְעִים" – התרגום הקדום ביותר של המקרא שהמסורת זוקפת לשבעים חכמים יוונים.

ההמרה משפה לשפה מאפשרת פרספקטיבה נוספת וגם בהכרח יצירת רווח שוני בין המילים.

כלומר, "הסדק", הארה, ראשיתו של התהליך הפרשני. 

 ג'יבריש, "על-שפה" - לא צריכה תרגום... (סוניה: חיים צינוביץ)

שישו ושמחו ... ואוטוטו שבת ולא בישלנו כלום כמעט מרוב חדווה

:-)

:-(

מה הפשיטא ? 

ואיפה המדרש ?

:

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.

מַעֲשֵׂה תָּמָר, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.

מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם;

וְהַשֵּׁנִי, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.

בִּרְכַּת כֹּהֲנִים,

מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן,

לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין.

אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה;

וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אֵין מַפְטִירִין בְּ"הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם" (יחזקאל טז):

:

 נראה כי מדובר בהלכות קריאה בתורה בציבור, עם ובלי תרגום לפסוקי ה"סיפור"

נבדוק כל מקרה לגופו ואולי תוך כדי כך תעלה איזו הבנה כללית 

:

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.

מה המעשה ? 

וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא

 וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו 

וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

תכ'לס ...

ראובן, בנו הבכור של יעקב אבינו שכב עם בלהה פלגשו של אביו,

האב שמע , ישראל= יעקב, ובכל זאת מניין בניו נותר ללא שינוי.

כלומר, אף שהבן, ראובן, הבן הבכור עליו אמר יעקב אביו שהוא "כוחי וראשית אוני"

חילל את יצוע אביו ואולי אף חטא בחטא מקביל ל"גילוי עריות" 

(ייתכן משום שאין מדובר ברעיה אין עבירה ממש אבל כדאי לבדוק?)

ולמרות זאת, התורה מספרת, כי יעקב , שהוא (אבי) ישראל החליט להבליג

ולהמתין עם העונש שיבוא במעמד הצוואה/ירושה. 

ראובן לא יקבל את שמגיע לו בתוקף מעמדו כבכור בשל מעשה זה. 

אז למה לא מתרגמים ורק קוראים?

 אולי כדי להבליט את המעשה בהיעדר התרגום שלו מחד 

ומאידך להצביע על "חוסר שביעות רצון" בו בזמן. 

אולי ... נמשיך? 

מַעֲשֵׂה תָּמָר, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.

היו שתי תמר- יות

 תמר בת דוד המלך שכמצוות אביה התבקשה לסעוד את אחיה החולה המדומה, אמנון

 שהסתבר בדיעבד כי זמם לאנסה לכשתגיע.

האם אל תמר בת דוד התכוון המדרש?

נראה שלא 

כי

 מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן,

לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין.

 במדרש תמר לא נזכרת אבל יוזמי העוול כן... 

[האם היה מעשה דוד ואמנון משמעותי נוסף ? מוזמנים לבדוק.]

הייתה עוד תמר, קדומה יותר, שמצאצאיה נולד דוד המלך.

 תמר כלתו של יהודה, בנו של יעקב, ש"גנבה" בתחבולה את לבו של יהודה, 

אבי בעלה- עֵר, ויבמה- אוֹנָן לאחר מות שניהם. 

 תמר הייתה מה שנקרא "רעיה/אישה קטלנית" כלומר, שניים מבעליה מתו לה בטרם העמידו זרע. 

לפיכך על פי החוק המקראי (הילכתי?) אביהם, יהודה, סירב לבנו השלישי לשאתה - להיות יבמה 

מחשש לחייו כבעל לאישה כמותה. 

[ כדאי לגגל וללמוד מעט על שני בעליה המתים של תמר, ער ואונן, שכך או כך נחשבים כמתים 

כי תפקידם ב"סרט" הזה הוא לא להמשיך את הגזע של בית יהודה ממנו יוולד דוד המלך והמשיח]

חשוב גם להבין כי אותם ימים אישה ללא בעל שידאג לצרכיה ופרנסתה, 

כמצויין בכתוּבּת האירוסין,  דינה הפקר אלא אם ימצא לה "גואל" כמו במגילת רות

 או לחילופין ... עצמאות כלכלית אבל נחותה חברתית, כ"זונה". 

[ עד לא מזמן, מאה- מאתיים שנה אחורנית, המצב היה כך ביחס לנשים, נשים גם לא היו יורשות צוואת/רכוש בעליהן או אביהן] 

[אשמח לתיקון בעניין זה, כמדומני שיש קהילות יהודיות בהן תוקנו חוקי ירושה, אלג'יריה ? 

משהו שקשור לגולי ספרד ...? אולי בקהילות נוספות, דרוש בדיקה.]

ו... תמר, כשמה כן היא, בזקיפות קומתה הלכה ועשתה לחייה, ישבה ב"קובה של זונות" .

טו מייק לונג סטורי- שורט... 

בא יהודה, נהנה מחסדיה אבל ביקש לשלם אתנן בהקפה... 

תמר שכבר הייתה בעלת ניסיון עם גברים משפחת יהודה, שמבטיחים ואולי לא מקיימים- 

ביקשה ערבון, נטלה פיקדונות ייחודיים, שיבטיחו את שובו וגם את עתידה כאישה הגונה 

והשבח לאל ...  הצליחה.

ולענייננו ...הפסוקים המתארים מעשה זה

נקראים ואפילו מתורגמים 

התמר: גידולו ומקומו בתרבות (מאמר) - גילי חסקין 

קליק

:

מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם;

וְהַשֵּׁנִי, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.

*

מאיפה צצו שניים הָרִאשׁוֹן ניחא וְהַשֵּׁנִי ...??

עגל הזהב 1 [אזהרה: בוטה]

מה החטא?

"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק."

— ספר שמות, פרק ל"ב

עגל הזהב 2 [אזהרה: בוטה!] 

מה שלוּמדנוּ בביה"ס [ זיכרון נושן מלימוד ספר "הכוזרי" ] 

לאחר צאתם ממצרים  בני ישראל מתקשים להבין את מהות האל נעלם פיזית ונטול ההגדרות.

משה משמש מתווך בין חכמתם שעדיין לא הבשילה לאמונה "אחרת". אבל כשמשה יוצא לשליחותו,

 הם מבקשים במצוקתם ביטוי צורני של "אלוהים" להאחז בו, לכוון אליו את תפילותים.

 הם כן מכירים באלוהים שעשה להם את כל הניסים הגלויים והמטלטלים, אי אפשר שלא.

אם כך, במה חטאו ?

החטא היה בבחירת הדימוי אותו נטלו מאלילי הנוכרים. שם הבעיה  כי הערבוב בין 

מה שראוי למה שאינו ראוי, דבר מגונה. חצי אמת גרועה משקר. 

התעתוע והולכת השולל באמצעות חצי אמת היא עניין גדול ביהדות, אנחנו מוזהרים בקשרי נישאין 

עם עמים שדומים לנו, הקו הדק נוטה להתפוגג ... הובלת תמים אל טעות, "מראית העין", 

אלו עניינים קריטיים.  

כל כך קריטיים עד ש 3000 איש , יוזמי המעשה, נענשו בגזר דין מוות. 

מחצית מן העם נהרג משום שהוליך שולל - - - "חטא העגל" היה בהטעיית העם!

עובדה היא שהאל וגם משה לא נואשו או זנחו את הנשארים [התמימים או המתנגדים למעשה] והמשיכו להוליך אותם ממש כמו קודם, אחרת איך הבדילו בין אלו לאלו ומה הלקח הנלמד מכך שמחצית מהעם "נעלמה", והרי  כל העם נכח למול פני העגל.

לאחר החטא:

ניתן להם המן 

הוליך אותם עמוד הענן 

האל דיבר אליהם מתוך הנבואות 

והכל נשאר כשהיה, מלבד הלוחות שמשה בזעמו ניתץ

ויש אומרים ששבריהם נשמרו בארון הברית, הוא "ארון העדות". 

" וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.  כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  [ טקס שתיית  "מיים מאררים " בדומה למשפט האל "אישה סוטה" ...]

  כו וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי.  כז וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ.  כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. "

* *

איני יודעת מהו חטא העגל השני ? אולי האזכור מפי משה בספר דברים ט' ואולי נבנה עגל נוסף 

בהמשך קיומו של העם ....   

עגל הזהב 3 

אז מתי קוראים ומתי מתרגמים ? ולמה ? 

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.

מַעֲשֵׂה תָּמָר, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.

מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם;

וְהַשֵּׁנִי, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.

בִּרְכַּת כֹּהֲנִים,

מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן,

לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין.

את הפינאלה אני לא מבינה בפשיטא

אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה;

וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אֵין מַפְטִירִין בְּ"הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם" (יחזקאל טז):

💙💚💛💜

לסיכום השערותיי: 

 נִקְרָא  בלבד אולי משום שברור הסיפור וברור האיסור. 

נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם ייתכן במקומות בהם יש מחלוקת

 והגבול בין מותר ואסור דק עולה הצורך בקריאה והדגשה באמצעות התרגום המהווה גם פרשנות. 

 

:

שבת שלום

 ותודה על עוד שיעור מענג בדרך המסע אל הלב 

לשונות של אש 

 

אש ומים בשמים (שעשועי פשיטא)

 

סיר להכנת ריבה/רכז (סירופ)

"וצפית אותו נחשת"

א"ר יהודה בר שלום:

אמר משה לפני הקב"ה, רבון העולמים,

אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת,

 ואמרת לי אש תמיד תוקד על המזבח, אין האש מעברת אותו צפוי ושורפת את העץ.

אמר לו הקב"ה למשה,

 משה, המדות האלו הן אצלכם,

 שמא אצלי, הסתכל במלאכים שהן אש לוהט, וכמה אוצרות שלג וברד יש לי...

וכן הוא אומר (תהלים ק"ד) "המקרה במים עליותיו",

 ואין המים מכבים את האש ולא האש שורפת המים   (מדרש תנחומא לתרומה).

*

(שעשועי פשיטא = פירוש ולימוד ללא מקורות ) אוואנטי ...

*

"אמר משה לפני הקב"ה, רבון העולמים,

אמרת לי לעשות מזבח עצי שטים ולצפותו נחושת"

משה נצטווה לבנות מזבח עשוי עצי שיטים ולצפותו בנחושת. 

1. למה נחושת ? מה המיוחד בנחושת ? 

2. שיטה , מהו עץ השיטה ? ולמה דווקא ? 

נתחיל בנחושת 

במטבח של סבתי הטבריינית, דינה, היו סירי נחושת, סירים? קדירות ! קדירות קסם.

אלו היו מפוייחים כהוגן משום שהיא נהגה לבשל על פתיליות ולא טרחה להבהיק אותם אלא בחלקם הפנימי. 

הקדירות הללו היו ענקיות כי לסבתי היו עשרה ילדים והסירים הללו נועדו לבישול ממתקים למשך שנה שלמה.

ומה היו ממתקים אלו? צנועים שבצנועים, ריבות פירות או "סירופ" ורדים, אלו ואלו היו מתנובת בוסתן הבית. 

כמויות עצומות שבושלו בעונת הקטיף/אסיף כדי להדביק ולנצל את שפע פרי הגן

 שלא ירקב חלילה ולא יאבד אפילו פרי או פרח ורד אחד הראוי למאכל. 

אך למה בושלו אלו בסירי הנחושת ? 

משום תכונת הנחושת לקלוט חום נמוך ולפזרו אחיד על כל שטח פניו לאורך זמן. באופן זה נשמרת ה בשומת  

"בשומת" - ארומה בלעז, "ריח הפרי" שבושל או רוכז וממנו הכינה סבתי את תבשיליה 

שלא היה כטעמם. הריח כרוך בטעם.

 את תבשילי הבשר המתוקים כמו הזְבִּיבִּייֵא, קובה מבושל בריבת עוללות ענבים. 

או מַאחְשִי וְדוּלְמָא שהם ממולאים שחומים המתובלים ברכז רימונים 

או סתם למרוח על לחם ביתי משומן בשפע זיבדה או "חלב ציפורים" או שמנת שהיא "קרום" חלב

 ולגדוש מעל ריבת תאנים/אפרסקים/תותים/אגסים/שזיפים/שסק/ פיטנגו מפרי הגן.

ומן הורדים האדומים כקטיפה חכלילית אותם קוטפים בשעת הנץ ולא שעה יותר מאוחר 

אז ריחם מרחיב נפש ולב, שוטפים את עלי הכותרת במים צוננים וממלאים עד

כיסוי העלים, מיים ש-לנו (כלומר, מיים ש"ישנו" לאורך לילה שלם) מבעירים אש קטנה אך נחושה

וכשהמיים חמימים מוסיפים סוכר נבאט או דבשה ומניחים להם להתמוסס 

ולצבע האדום כיין להיכנע למיים, מסננים ושומרים בבקבוקי יין, רצוי אפלוליים כדי לשמר את הצבע הנאה. 

זיקוק שמן ורדים בכלי נחושת 

אם כך , מזבח הנחושת הזה נועד לשאת ריח ובשומת . [השערה: הוא אינו מזבח "מנגל" של קרבנות בשר ] 

אולי הוא מזבח מיוחד  ... אולי  מדובר ב- מזבח הקטורת. 

נראה אם מתיישב עם ההמשך. 

שיטים 

"עצי שיטים עומדים" כך שרנו בתנועה שוב ושוב עד ניג'וס אבל מדובר בשבר פסוק 

המדריך כיצד לבנות את "סוכת" המשכן במדבר. 

עוד שיטה... ושיר קנוני מימי מקהלת בית הספר :

אֶתֵּן בַּמִּדְבָּר אֶרֶז שִׁטָּה, וַהֲדַס וְעֵץ שָׁמֶן; אָשִׂים בָּעֲרָבָה, בְּרוֹשׁ תִּדְהָר וּתְאַשּׁוּר--יַחְדָּו.

 

ביאליק בפואמה המטלטלת המתארת את נוראותם של פרעות קישינייב בהם נטבחו עשרות יהודים

 מה שטילטל את כל העולם היהודי אותה עת, בעקבות כך הנץ ענף "הציונות הטריטוריאלית" 

שחיפש בדחיפות אלטרנטיבה גיאוגרפית ליהודים עד שתוקם בעבורם מדינה יהודית בארץ ישראל.

ה"שיטה" כאן נושאת מובן כפול , מחד עץ השיטה, ה- אקַצִיה,  היפה בפריחתו המרהיבה ומאידך 

במשמעות של- שיטה סדורה כלומר: דרך, מתודה, סיסטמה של פורעניות כלפי יהודים. 

ביאליק, בגיא ההריגה,   "הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט."

עצי שיטים עומדים

המזבח עשוי עץ שיטה, עץ שרדני , זמין ובעל ערך תזונתי איכותי, ניזונים ממנו בעלי חיים, וגם שופע פריחה ויפה. 

עץ הוא מבודד, במיוחד אם נעטף במתכת כדוגמת הנחושת שיש לה יכולת פיזור אחידה ומגוננת. 

העץ בוער אם הוא מקבל מכת חום ממוקדת אבל כך, עם הציפוי הנ"ל יהפוך למבער מבוטן שומר חום. 

מה שמתאים לנידוף בשמים ואינו יעיל לשריפת בשר או צלייתו, אולי לבישולו ...

 

לכן אני מניחה כי יעשה ב"טאבון" הזה שימוש של חימום נוזלים או "בעירת" והתכת שרפים : 

מור ולבונה ושמנים אתריים כמו שמן ה"אפרסמון"... ועוד המון אחרים 

או קליפות עצים דקיקות כמו העוד קמארי ... 

אלו אוהבים אש איטית נמוכה ואורך זמן 

שמאפשרת לריח לצאת בנחת מן החומר, לא לכלותו חיש מהר. 

אבל משה, הכיר כנראה רק את מזבח ה"מנגל" שהאש שלו שורפת את מה שמניחים עליו 

ולכן שואל/ חושש כלא מבין:

"ואמרת לי אש תמיד תוקד על המזבח, אין האש מעברת אותו צפוי ושורפת את העץ."

ממה חושש משה?

חושש שמא העץ "עץ השיטה" יעלה באש, שהאש תעבור את מעטה הנחושת ,

תשרוף את העצים וכל המזבח כולל העולה יבערו באש

 וחס ושלום תאכל גם את מי שעומד עליו... [ע"ע בני אהרון, נדב ואביהוא] 

הסיוט של משה הוא אש [ הסנה הבוער, אותו סיפור של גחלים בינקותו ...וודאי יש עוד]

אבל לא. מדובר בעץ שאיכותו דחוסה לא ניצת בקלות (השיטה היא עץ- שיח מדברי מתהווה בתנאי חום ויובש)

 ועוד כאן הוא עוטה מעיל נחושת ומדופן כעובר.

 האש לא תאכל את העצים. 

יתר על כן, העץ ישמש חייץ מבודד, כמין טרמוס שכזה. 

אלוהים הוא סטארטאפיסט , אין ספק!

אז עד כאן (אולי) למדנו את עניין המזבח המיוחד הזה.  האמנם למדנו ? 

אמר לו הקב"ה למשה,

 משה, המדות האלו הן אצלכם,

מידה= תכונה ("מידות טובות")

איזה זילזול כלפי היומרה האנושית להבין  :-) באנו ללמוד פה פיזיקה, זה היה שיעור טבע!!

אני מורה לפיזיקה, התפרנסתי מללמד "מדע" שנים ארוכות.

 חשבתי שזאת הדרך להבין את רעיון המזבח המיוחד הזה.

אבל ... יש כאן מורה אחר, מורה אלוהי והוא, ההגיון שלו ... אלוהי ! 

והוא מסביר למשה באופן אחר לגמרי איך עובד המזבח הנ"ל . 

כמו ש"עובדים" המלאכים ... ב"מזבח של מעלה" .

 שמא אצלי, הסתכל במלאכים שהן אש לוהט, וכמה אוצרות שלג וברד יש לי...

וכן הוא אומר

הם, המלאכים, עשויים אש לוהטת והם עובדים בסביבה בה יש אוצרות/מזבחות עשויים קרח

 ולא "מתפוגגים" האוצרות כתוצאה מהמפגש המלאכי הלוהט [ מגע"אש ?] עם האוצרות הצוננים- קפואים 

(ומהם אוצרות אלו ...?? הקרבנות!?)

איך קורה הדבר שכך ? 

הרי אין מדובר בעולם אנושי שפועל לפי הסדר האנושי. זהו עולם המלאכים, השמיים. 

מראה ושיקוף לחומרי הארצי.

שם תבנית הסדר הגנרי, האלוהי ... אז מה היא ה"שיטה" האלוהית ?  

   "המקרה במים עליותיו"

תפילת הנערות:

 "תפילה לעני כי יעטוף"-  הסתר פנים 

(עצוב, אש צורבת!)

ומה המשמעות של הנאמר? 

- -  מה פירושו של הביטוי הסתום הזה: "המקרה במים עליותיו"? 

האם "הולדת וונוס" ?? זו שנולדה מקרי/קצף גלי הים?

ובכן, יש הסבר: 

 אין המים מכבים את האש ולא האש שורפת המים   

יש מקום לשתי רשויות שאופיין מנוגד. האלוהות היא הכל ובכל, זאת המשמעות בעיני.

בסדר האלוהי, ברצות אלוהים, מה שנתפס בעינינו האנושיות כניגודים מכלים/הורסים זה את זה

בעולם המלאכי, השמיימי, הם יכולים לשהות יחד ובו בזמן, "אחדות הניגודים" זו מהות אלוהית. 

סוד שכזה ...מה שבעינינו יכול להוות פוטנציה לכליון , "ונהפוך הוא", עשוי להיות פלא-חיים. 

*

*

תוספת בעקבות הערה 

פרשנות נוספת למפגש שאופיו "אחדות הניגודים" כבמדרש זה: האש והמיים 

הוא: ה-איון 

כלומר, שני האלמנטים נוכחים אבל כ"אנטי חומר" (היעלמות של הממשי)

רק כאנרגיה, כוח, שדה מגנטי, חשמל (חש-מל) .

למטיבי לכת:

"וגדול מנראה הלא־נראה

ומופלא מיש סוד האין,

פקדני נא, אלי, ואראה

מה ישכון מאחורי גבול עין"

(יוכבד בת מרים, ‘מרחוק’) 

המוטו בפתחו של המאמר הנהדר של רחל אליאור:

שירת הקודש בספרות ההיכלות והמרכבה (קלק)

:

פשוט להיות פשוט

"פרקטל"= מימד ביניים (מימד "שבור" כלומר, מספר לא שלם)

  יש  המכנים את ה"פרקטל" כ"טביעת אצבע האלוהים" 

:

תְּנוּ לִי לְהִתְגּוֹרֵר בְּתוֹךְ

זִיז פְרַקְטַל זָעִיר וּמְשֻׁבְּלָל

פְרַקְטַל סָבוּך-פָשׁוּט קָטָן בְּתוֹךְ

הַכָאוֹס

רחל חלפי, "בתוך פְרַקְטַל קטן של טוֹב", נוסעת סמויה, עמ' 85

:

💙💚💛

תודה על שיעור מפתיע , שבת שלום לכולם וחג פורים שמח.

👸👷💂👶

שפע בריאות ובשורות טובות 

הנותן/ת והנוטל/ת והאש שבמרפסת (שעשועי פשיטא)

"כל בית צריך מרפסת" ?

איני יודעת מאיזו תרבות או שפה נלקח המאזן "בית צריך מרפסת" נטלתיו בשל ה- צריך 

מהו מקור נביעת ה- צריך בתוכי?

 האם מוצאו מעולם עליון של התודעה או שמא נבט בעולם תחתון של היצר? 

האם צריך מעיד על חוסר השואף/הנזקק להתמלאות כדי להיות שלם?

האם צריך נובע מתשוקת ה  possessed  הכפוי, הלכוד כאחוז דיבוק ...  

צריך כתשוקת הנקוב אל הסכור והתווך שביניהם?

האם  צריך הוא שאלה שממתינה ל... תשובתה? 

והרי לימדונו כי לשאלה יש ערך בפני עצמה @ 

התשובה אינה מחויבת להשיב לשאלה ! 

וכך גם הנצרך לצורכו, עם כל הכאב שבדבר. 

:

ומה עניין המרפסת?

בין מרפסת למרפס (פונטנלה)

 אצל יילודים ותינוקות קיימים מרווחים בין עצמות הגולגולת, סדקים,

המאפשרים לראש לעבור בתעלת הלידה ולמוח לגדול. חובת חיים.

 

 "הסדק" הוא ה "גאפ",  הכרח חיים: 

הסדק הוא הכאוס שבכלי השלם ("הקראק" של לאונרד כהן) ,

 הדיוניסי שבאפוליני (ניטשה) מקור נביעתו של הנשגב, 

המטאפורה בטקסט, מהתכת שני עולמות זרים לגשר מילולי .

       כך, מרפסת היא הפתח אל "החוץ" מתוך טריטוריית המרחב הסגור.

 מקום לנשום ...

*

אם כך: 

שאלה < = > מרפסת 

נתקדם צעד וחצי ואולי ניתן אולי לנסח זאת גם כמפגש כזה: 

*

כל נותן (בורר ומחושב) צריך נוטל (מבסוט ומופתע)

כי 

נתינה היא תורה

 ונטילה היא תורה 

וצריך ללמוד יחסי נתינה-נטילה וחסד צריך מידה של דין.

*

 הניגון שבמוסיקה, האם הניגון הוא סדק ב"בכלי" השלם? שמא הניגון הוא ה"כלי"?

💧👀💧

 השיעור הפעם הוא בעניין, נטילה: 

ברוכ/ים הבא/ים

נצא ונלמד.... ? פשיטא !

כרגיל לימוד על דרך הפשט ללא מקורות לשם "סדק" ושעשוע בלבד.

-

-

הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא, 

 אסקינהו לבי רב עמרם חסידא, אשקולו דרגא מקמייהו.

בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא, 

שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא,

 דלייא לחודיה.    

סליק ואזיל, כי מטא לפלגא דרגא איפשח, 

רמא קלא: נורא בי עמרם!

אתו רבנן, אמרו ליה: כסיפתינן!

*

*

ובתרגומו של ביאליק: 

פַּעַם אַחַת הֵבִיאוּ שְׁבוּיוֹת לִנְהַרְדְּעָא.

הֶעֱלוּ אוֹתָן לַעֲלִיָּתוֹ שֶׁל רַב עַמְרָם הֶחָסִיד וְסִלְּקוּ אֶת הַסֻּלָּם מִלִּפְנֵיהֶן.

עָבְרָה אַחַת מֵהֶן בָּעֲלִיָּה וְנָפַל אוֹר דֶּרֶךְ הָאֲרֻבָּה

החלון.

נָטַל רַב עַמְרָם אֶת הַסֻּלָּם, שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים עֲשָׂרָה לְהַגְבִּיהוֹ,

וְהִגְבִּיהוֹ לְבַדּוֹ,

וְהָיָה הוֹלֵךְ וְעוֹלֶה בּוֹ.

כְּשֶׁהִגִּיעַ לַחֲצִי הַסֻּלָּם נִפְשַׁח

וְהִגְבִּיהַּ קוֹלוֹ: "אֵשׁ בְּבֵית עַמְרָם"!

בָּאוּ הַתַּלְמִידִים וְאָמְרוּ לוּ: בִּיַּשְׁתָּנוּ!

:

על מה מסופר?

 

"הביאו שבויות": מאיפה הובאו? מי הביא?  האם יש קשר ביניהן? יהודיות ? נכריות ? 

ומדוע הובאו אל "נהרדעא" ? 

"נהרדעא" מרכז רוחני יהודי גדול בבבל כוננו אותו הגולים לאחר גלות חורבן בית המקדש הראשון. 

גולים נוספים הגיעו גם לאחר חורבן בית שני. בבבל(עיראק) מרכזים נוספים  בפומבדיתא, סורא ועוד. 

במרכזים הללו פעלו ישיבות ואלו הוו מרכזי העולם הרוחני היהודי ויעידו על כך אינספור מדרשים

 וספרות וחילופי שו"ת מהגניזה הקהירית המזכירים שמותיהם. 

אז אותן שבויות הובאו אל המרכז היהודי הרוחני העצום הזה. 

למעשה גם לא משנה אם יהודיות או נכריות החשוב הוא שהן נמצאות בביתו של הרב. 

תחת חוקי היהדות.

 נמצאות בעליית ביתו של הרב עמרם. 

ומי הוא אותו "רב עמרם"? 

=> מעצם שמו היה כנראה עם-רם בניגוד ל"עם הארץ" הבור והגס והמסוכן, יש להניח ...

חשוב לשכן "שבויה" במקום שישמור על החוק הקשור בה, אין מדובר בתחום פרוץ

 [ע"ע "שבויה יפת תואר"- בהמשך]. 

בתרבויות אחרות לא היו שבויות...שטח שנכבש המנצחים לקחו, בזזו וזהו.

על פי החוק היהודי (לענ"ד) "שבויה" היא פיקדון,  וככזאת היא אסורה בנגיעה או ניצול.

ומסתבר שעניין זה מתקיים כהכללה גם בימינו בארץ ישראל. 

החריגות הן נדירות, ולראייה:  

 

מ"א באנתרופולוגיה, טל ניצן בנושא: היעדר אונס צבאי בסכסוך ישראלי-פלסטיני 

(הקלק למחקר) 

אז רגע נשוב ונבהיר :

את השבויה יש להשיב אל עולמה כמו שהגיעה אלא אם היא בוחרת אחרת [סינדרום שטוקהולם?] 

נניח היא רוצה להשאר כבת חורין במרחב הפיזי של שביה שבינתיים השתנה ביחס אליה.  

Oleg Oprisco

חוק השבויה : דברים כ"א 10-14
"י כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה, עַל-אֹיְבֶיךָ; וּנְתָנוֹ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּיָדֶךָ--וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ.  יא וְרָאִיתָ, בַּשִּׁבְיָה, אֵשֶׁת, יְפַת-תֹּאַר; וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.  יב וַהֲבֵאתָהּ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ; וְגִלְּחָה, אֶת-רֹאשָׁהּ, וְעָשְׂתָה, אֶת-צִפָּרְנֶיהָ.  יג וְהֵסִירָה אֶת-שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ, וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ, וּבָכְתָה אֶת-אָבִיהָ וְאֶת-אִמָּהּ, יֶרַח יָמִים; וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ, וּבְעַלְתָּהּ, וְהָיְתָה לְךָ, לְאִשָּׁה.  יד וְהָיָה אִם-לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ, וּמָכֹר לֹא-תִמְכְּרֶנָּה, בַּכָּסֶף; לֹא-תִתְעַמֵּר בָּהּ, תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ. "

 אם כן מה קרה פה?

הרב עמרם פרק נשגבותו הרמה ברגע של אש וצל.

מה קרה לו שכך קרה ?

אחת השבויות זזה והניעה את האור בארובה... וניטשו צללי הסילואטה שלה

בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא

עָבְרָה אַחַת מֵהֶן בָּעֲלִיָּה וְנָפַל אוֹר דֶּרֶךְ הָאֲרֻבָּה

וביאליק מבאר כבעל ניסיון בבעירה בארובה ... או כמתבונן לרחוק

"מארצות החום אל חלוני"

"החלון"

איפה המילה המקבילה לכך במקור הארמי ?

הארובה היא החלון דרכו ניבט המה שהצית את ה"אֵשׁ בְּבֵית עַמְרָם" 

עציץ פרחים/ חיים נחמד ביאליק

מִן הַחַלּוֹן

פֶּרַח עָצִיץ

כָּל-הַיּוֹם

הַגַּנָּה יָצִיץ.

כָּל חֲבֵרָיו –

שָׁם בַּגָּן,

הוּא לְבַדּוֹ

עוֹמֵד כָּאן.

העציץ, הפרח והמציץ בחלון ...

בארובה מתחתיה בוערת אש יש תנועה כלפי מעלה. חום האש מטפס, זה חוק טבע.

גם כאן המבט של מי טיפס מעלה, חום של אש אחרת. אש ייצרו של הרב המשגיח ...

והאש הזאת כל כך חזקה ומאכלת עד שהיא יכולה לעורר נחשול גוף ופיזיות:

נָטַל רַב עַמְרָם אֶת הַסֻּלָּם, שֶׁלֹּא הָיוּ יְכוֹלִים עֲשָׂרָה לְהַגְבִּיהוֹ,

שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא,

דלייא לחודיה.

ומה קרה לו לרב ? נדלק!

כוחו של היצר. תשוקה. ה"תוהו ובוהו", דיוניסוס הפראי ניעור בו.

וְהִגְבִּיהוֹ לְבַדּוֹ,

החל לטפס אליהן, אל השבויות, צעד-צעד שלב-שלב במעלה הסולם התקדם אל השפל שלו, התהום.

הרב עמרם, שאחרי ככלות הכל הונח בכף ידו הפיקדון, האם נכשל?

קריסת המרפסת!?

הוא בדרך למעול בחוק שבו האמין עד לרגע נמהר זה.

ובמי האשם ?

האם בשבויה שהניעה את האור   

שמא האור

או הרץ לקראתו כדי להתמסר לתעתועיו ...

לפתע

נִפְשַׁח מה משמעותה של המילה הנ"ל? האם הלְחם של נפש+שח? שֹחה נפשו? השתוחחה? משהו קרה לרב בחצי הדרך במעלה הסולם, תשובה התקבלה? העוורון שלו נסדק, חדרה הבנה אל טירוף התאווה המתבהם בו לרגע לקה

והוא עלה מה"למטה שלו" אל ה"למעלה שלו" - מהיסוד אל אצילותו. הבין שסטה וזעק לעזרה ... הצילני נא! 

הִגְבִּיהַּ קוֹלוֹ: "אֵשׁ בְּבֵית עַמְרָם"! בָּאוּ הַתַּלְמִידִים וְאָמְרוּ לוּ: בִּיַּשְׁתָּנוּ! ( ובארמית: כסיפתינן!)

 

מודה ועוזב ירוחם.

       "לא על הבגד לבדו"

          מוזיאון "קו התפר"

💛

תודה על עוד שיעור מרומם נפש ופוקח עיני לב. 

💚💜שבת שלום💚💜