‏הצגת רשומות עם תוויות משפחה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות משפחה. הצג את כל הרשומות

יום שני, 5 באוקטובר 2020

"טוב שם משמן טוב"- תעודת זהות


  
תעודת זהות או "טוב שם משמן טוב"

לבושה בזדאד של סבתא זמרלדה ביום החינה שלי. הזדאד הוא יריעה מפוספסת הארוגה מחוטי משי עבים שאורכה כשלשה מטרים ורוחבה מטר וחצי. כאן בקשירה כפרית או ביתית. הנשים העירוניות בלוב, מה שהיתה סבתי החורגת זמרלדה, בת למשפחת רומני מבנגזי, נהגו לעטות על גופן את הזדאד אחרת. מהודק למתניהן באמצעות "חזאם" חגורת מתכת רחבה מעשה ידי צורף. בחלק העליון של גופן לבשו חולצת שיפון תפוחת שרוולים, חצי שקופה שנקראת מריול. ומעליה חזיית קטיפה רקומה במוטיבים של גפן בחוטי כסף או זהב שנקראת פרמלה. גם היא מעשה ידי צורף רקמות, הפרמלה הציצה מתוך הזדאז באופן חלקי תוך שהיא מצניעה את שיש להצניע . 

כאן בתמונה שיחקנו באופן חלקי בתלבושת המסורתית, היה לנו רק זדאד, כמו בתחפושת מרושלת התאמנו עבר עם הווה פשוט. הצילום מאוגוסט 1984, חגיגה ישראלית- יהודית- לובית של בני המשפחה הקרובים ובעיקר ה"דודות" שלי שהצחיקה אותן העובדה ששיתפתי איתן פעולה באופן חריג. דודה שרה, פיה, ליזה, לידיה ורינה. כמו בכל החגיגיות המשפחתיות חבורת נשות החייל הזאת התגייסה לחינגת בישולים , שירים, ריקודים וצהלולים וגם ...קוסמטיקה מסורתית עד לסוף אותו יום במקווה אליו נכנסו כל הגברדיה הזאת יחד איתי ...  עם משקה רוזאטה וחלה עגולה מתוקה אותה בצעו מעל לראשי. 

אותו יום היה ערב עזיבתי את בית הוריי אל ביתי שלאחר החתונה, בית חדש בישראל, תל אביב, אותו הקמנו אישי ואני. למחרת אותו יום קיבלתי על עצמי שם משפחה חדש, בית חדש, מציאות חדשה של חיים שאני בחרתי מרצוני. יש שירים מסורתיים מאוד עצובים על עזיבת הבת את בית הוריה. אבל לי הייתה מכונית וביתי החדש נמצא במרחק של 10 דקות ... 

 ניצה נסרין טוכמן הוא שמי המלא ו"טוב שם משמן טוב" כך שינן אבי הטוב שצוחק ברקע וכוונתו כי השם הוא אוצר יקר שערכו מעבר לחומר, נתון לאחריותי ובחירותיי לעתיד לבוא. 

בתמונה אנחנו שמחים וטובי לב מתחת לסוכת הגפנים בבית נעוריי שהיה גן עדן רב חושי. בוסתן רחב ידיים אותו טיפח בשקדנות אבא. ריחות וטעמי מעדנים פרי ידי אמא וצחוק של חמישה ילדים שובבים ושמחים, שחומי שמש ויחפי רגליים הרצים זה אחרי זה במרחבי הדמיון, חופשיים. 

מאז שבחרתי לעסוק במורשת הלובית שלי, הוספתי את שם סבתי כשמי האמצעי, כדי להציג את הזהות המשולשת שעטיתי על עצמי בפרק זה של חיי.

אני ניצה כי נולדתי בישראל ושם זה בחרו הורי להעניק לי עם לידתי רגע לפני בוא האביב. יש הרבה "ניצות" בקהילה שלנו אולי בגלל הקרבה לשם "מיסה" או כמו אצלי. שמי הסמוי, נסרין (סוג של ורד) הוא בעקבות חלום אותו חלמה אימי, חלום מבשר לידת בת, חלום שהחריד את לילותיה וחדר שוב ושוב אודות סבתי נסריה שנספתה בפרעות בנגזי, סיוט שהתרחש לנגד עיניה כשהייתה בת חמש ועם השנים התתפרדו עלעליו והוא הלך ונחשף לפרשניותיו הבלתי נסבלות. 

אני גם טוכמן כיוון שנישאתי לאישי שמוצא משפחתו מעולם יהודי- תרבותי אחר, רוסיה-פולין. שנינו דור שני להורים שהגיעו לכאן לאחר גלות בת אלפיים שנים משבעים גלויות וזהו שם משפחת ילדיי. כמו טלית בברכת כהנים ... כמנהג יהודי לוב מוזמנים להיכנס מתחת לכנפיה גם הרעיה, הבנות והבנים. 

"לכל איש יש שם" שניתן לו מתוך מערך הקשרים המקבעים אותו אל סיפור חייו.  

יום ראשון, 22 במאי 2011

אסטרטגיה למילוי ארטישוק


אפשר לראות במה שהתרחש אמש אירוע קטן ולא משמעותי. מסוג התקריות שהבנאלייה מזמנת לכל אחד, ושאינה מוערכת ברגע ההתרחשות. אבל בתוך תוכך אתה יודע שלמרות הכל היא תצוץ ותצוף בהמשך חייך, ואפילו יום אחד אולי ההזכרות בה תמתח את שפתיך בחיוך של התרפקות.

אני אסווג אותה כ"תקרית של חסד נסתר".

סימה, אשת אחי שתחיה, הזמינה השנה לליל הסדר את המשפחה על פלגיה. כמו בכל שנה, גם אושפיזין של פסח מוזמנים אל השולחן  כמאמר המצווה " כל דיכפין יתיי וייכול". כיוון שכך, כל בית אב קיבל על עצמו מספר מטלות, על מנת שלא תבוא מצווה בעבירה ולא תיפגם שמחת החג של המשפחה המארחת.

מנת חלקי השתתפות בהכנת סעודת החג: חרוסת לקערת הסדר, סלט, וארטישוק ממולא. 

בדרך כלל אני מעדיפה מרחב פתוח לביטוי אישי, יחד עם זאת תמיד קיימת האפשרות למרוד. כבר קרה לא פעם ששניים ואף שלשה מרדו אותו מרד ממש והכינו את אותו תבשיל, מה שגרם לסכסוך משפחתי, כי גם במשפחות הכי טובות, לפעמים מעדיפים מנות לגופו של טבח. השנה אני לא נכנסת לפלונטרים כאלו יותר. מעולם לא מילאתי ארטישוקים ואני לא בטוחה בכלל מה שמו העברי – נדמה לי שקינרס. שם מוזר.
מדובר בקוץ.

תחילה חשדתי בגיסתי כי היא משלחת בי איזה רמז דוקרני אבל אחר כך החלטתי לבוא אל הקוץ והחג ברוורס, רק יד רגישה כמו שלי יכולה להפוך קוץ למעדן. נבחרתי ולכן אקיים.
כל האקדמה הארוכה עניינה לספר את הקורות אותי  בדרך לקיום אותה מצוות אילוף, אילוף החיך.

(נכון, ההקדמה לא נחוצה להמשך הסיפור, אבל אני אוהבת אותה ולכן לא אמחק או אקצץ בה.)


ביום שני לפנות ערב חזרתי מלוויה§ אמא שלי אומרת שאסור לשוב מלוויה ישר הבייתה, צריך לשחרר את הג´נון שנדבקו אליך בבית העלמין. הכי הגון לשחרר אותם במקום ציבורי. הלוויה זאת נתמשכה הרבה זמן כך שבטח גדוד של ג´נונים הספיק לטפס עלי. אז חיפשתי היכן לעצור.

עברתי חורשה מרהיבה שפרחה בוורדרד ושמיים אימפרסיוניסטים, אבל להיות לבד בחורשה ותהיה יפה ככל שתהיה זה לא שונה בהרבה מאיפה שאך יצאתי.
אחר כך חלפתי על פני מרכז מסחרי כלשהו, אבל פקק התנועה שהשתרך ממנו שכנע אותי להמשיך.
משתלות ...נו, כאילו שחסרה לי עבודה?
כבר ממש קרובה הביתה והאמונות הטפלות הללו מכבידות על ראשי.
עוד רגע ונגמרת לי הבחירה. אבל גורל הוא גורל,  בדיוק מול הכניסה לסופר שלי התפנתה חניה, דבר שהסיר כל ספק בנחיצות העצירה. שילבתי להילוך אחורי, שתי משיכות הגה, מעיכה קלה של הפגוש ואני בפנים.

 ארטישוקים, בשר למילוי ושוקולד מריר לניחומים. אני יודעת בדיוק היכן נמצאים המצרכים, הכנסתים אל סל המתכת וניגשתי לקופה, מסלול מהיר.

לפניי רק איש אחד. העמדתי פני מתעניינת במעמד של המסטיקים, יש כל כך הרבה סוגים, וגם קצת ציטטתי: "שמעתי שיש עכשיו שני טייסים חבשים." אמר האיש שבתור אל הקופאית האתיופית עטורת הצמות  שרק מהדקת חבילת תלושי חג באטב, ואומרת "אדוני, חסר לך 24 שקל ושבעים אגורות."
"אז מה, אני צריך לתת לך עוד תלוש ?" והוא משליך תלוש נוסף שעובר את מסלול העיין האלקטרונית מסיים והולך.  

 "כרטיס מועדון, גיברת? "
 "לא"
"מה מספר זהות"
אני אומרת במהירות ובשקט את כל שמונה הספרות כולל ספרת ביקורת ומקווה שהיא תשגה בהקלדה. המצרכים שלי מתחילים לזוז על הסרט הנע. אוטומטים. ארבע שקיות של תחתיות ארטישוק קפואות גולשות במורד מסלול הנירוסטה וזהו.

"מה את הולכת לעשות עם זה?" הסתער המאבטח של הסופר ששמו דרור או אייל ותוך כדי כך כבש את תשומת ליבי. הוא הצביע על שקיות הארטישוקים המזיעות.

"הממממ הטילו עלי ..."

"את יודעת, זה דבר טוב מאוד"

"כן, טעמתי פעם. אבל הטילו עלי להכין לליל הסדר ארטישוקים ממולאים." מיהרתי לדחוק את המילים שלי. הקופאית הרימה את עיני האיילה המאופרות בורוד מרשמלו וחייכה אלי במאור. היה לה עגיל בלשון.
"תשמעי, צריך לבשל אותם קודם ואחר כך לטגן הפוך."
"רגע , רגע, תסביר לי  שלב שלב , למה לבשל לפני כן? "
"ככה!" השיב בנחרצות "אני, אל תראי אותי ככה, אני יודע מה זה דברים טובים. "
כאן כבר ויתרתי לו, ידעתי, רע זה כבר לא יכול להיות.
"נו, תסביר מסודר,  שלב שלב".
"אולי גם אני אכין את זה לליל הסדר? " אמרה הקופאית לא ידעתי אם היא מתבדחת.
"הרווחנו." אני אומרת לה במתק של קנוניה.
"תראי" הוא אמר והפקיר את הכניסה למפגעים זדוניים.
"את צריכה לבשל את התחתיות ואחר כך למלא בבשר, כמו קציצות, אני אוהב הרבה פטרוזיליה, אשתי לעתיד לא נותנת לי לבשל, כי כששנינו במטבח זו מלחמת עולם. אחר כך תטבלי בקמח וביצה ותטגני הפוך, מן הצד של הבשר, הבנת?"

"כן. אבל זה פסח, אפשר להחליף לקמח מצה?"

"החברה שלי דתייה, גרושה ויש לה בנות גדולות, אני קורא להן פרימדונות, היא רוצה לשמור שבת, פלטה, מייחם, בהתחלה זה היה לי קצת מוזר אבל עכשיו אין לי בעיה עם זה, התרגלתי וטוב לי. אם הבנות שלה היו יוצאות מן הבית היה לנו יותר טוב."

הכניסה המופקרת לסופר ממש הטרידה אותי, בזמן שדרור או אייל המשיך לספר את קורות חייו. בחנתי את האנשים הנכנסים, כדי שלא תתרחש איזו תנועה חשודה מבלי שאיש ישגיח. שדרור יוכל לספר מבלי מפריע, והוא באמת הרגיש חופשי להמשיך.

כבר עזבנו את הקופאית והנה המכונית שלי במרחק מספר פסיעות, מול הפתח.

 "אחר כך תסדרי יפה בסיר רחב. אני משתמש בקופסה קטנה של רסק עגבניות, ערבבי עם קצת פלפל ומלח, לפי הטעם, אני לא יודע אייך הטעם שלך, אבל אני ואשתי לעתיד יש לנו אותו טעם. היא מבינה אותי."

נעלבתי קצת כי גם אני הרגשתי שאני מבינה אותו.

"כן, אני מכירה את צורת הבישול הזאת, אתה יודע מה זה מפרום?" הירהרתי אם הוא יכול להיכלל במפעל התיעוד שלי. לא, מה פתאום. צעיר מדי, לחינם אני מחפשת צידוק להקשבה הזאת. למה את מתנשאת מעליו? כך ביני לבין עצמי. הבטתי בצווארון הנקי והמעומלן, בפנים המגולחים בקפידה, בשיער המסורק בשביל לצד. בתנועות הגוף המתנועע בעקבות הדיבור, הוא אינו מביט בי בכלל. 

"לא, אני לא מהעדות האלו, אני תימני וגם החברה שלי, אבל אני מבשל בכל מיני סגנונות, היא, זה לא נראה לה. לא מעריכה את זה. אני חייתי לבד, היו לי המון חברות, כל הסוגים, אפילו דוגמניות. אני יודע לגהץ, לשטוף, להדיח כלים, אני לא עושה עניין ומקפל גם כביסה. אבל היא לא נותנת לי. היא לא מעריכה."

הוא מנצל אותי, זה ברור אבל אני לא מתנגדת.  בתוכי גואה איזו חיבה אבל אשתו לעתיד מתחילה לטפס לי על העצבים, אישה מטומטמת ופרימיטיבית. אני מכירה את  הנשים הללו שמקלקלות את הגברים הטובים.

דחקתי את ידי אל תוך הכיס ושלפתי את המפתחות, שיחקתי עם הצרור, כדי שיירמז, הזמן שלו הולך ואוזל.

מישהו שהחזיר עגלה הביט בי במבט משתאה, הרגשתי קצת נבוכה על שאני מתירה למאבטח להשתמש בי כך בפרהסיה, לחלוק איתי את הפרטים האינטימיים מתוך קורות חייו. יש משהו לא נעים במבטים של העוברים סביב.

האיש עם העגלה נעץ בעיני מבט ארוך ובוחן "אם את ממהרת, את צריכה לומר לו, הוא בחור טוב ויש לו הרבה מה לספר." אחר טפח לדרור או אייל על הכתף והסתלק.

"בשבוע הבא אנחנו הולכים לבחור יחד טבעות נישואין, ככה היא רוצה. היא גם רוצה חתונה ממש עם שמלה והכל." הוא חייך וברור לי שהוא איש טוב לב.

"זה רומנטי ונחמד, לא?" אני אומרת לא משוכנעת אם צריך להציל את האיש מעצמו או מן האישה שלו שמבינה אותו אבל לא מעריכה.

 "כן זה נחמד." הוא משיב

"מה, מה שמך?" הוא רוכן לעברי ומושיט את יד ללחיצה.

אני אומרת ולוחצת בחיבה ובהקלה את ידו הרכה וכבר אני בקצה המדרכה.

 "תבואי עוד? ברור, הרי יש כל הזמן מבצעים."

"אבוא" הבטחתי ונכנסתי למכונית.

מכונית שצבעה זהוב  המתינה שאצא כדי לתפוס את מקומי.

*

לחג אבשל את הארטישוקים כמו שהוא הדריך אותי.

הם יהיו נפלאים זה ברור.

יום שני, 9 במאי 2011

המלחמה הראשונה שלי - סיפור ילדים ליום הזכרון תשע"א



המלחמה הראשונה שלי

תוקע כף ידו בידי, נוטל את שקיק האוכל התלוי על לוח הווים שבכניסה לגן ומזרז אותי "יאללה בואי, יש מלחמה, באו מהצבא לקחת את אבא, אם נרוץ מהר נספיק להגיד לו שלום." אני שמחה, מעולם קודם לכן לא בא לקחת אותי מהגן. יד ביד. אחי הגדול ואני. מלחמה- איזו מילה משמחת.

בכל יום אחר, אני חוזרת בעצמי דרך השדה ואחר כך מבעד לפרצה שבגדר לבד, עד השכונה. בחורף חלזונות וחמציצים ובקיץ, צרצרים מתפקעים בנפץ והרבה קוצים לפעמים נחש חוצה את שביל החול. אחר כך חיכיון אפלולי עד שאמא חוזרת מן העבודה.

אבל עכשיו יד ביד אפילו שממהרים וכמעט אין לי אויר מההליכה המואצת, זה נעים, הלוואי והמלחמה הזאת תמשך כל הזמן.

 בקצה הרחוב המוליך אל הבית שלנו אבא של נאווה עומד במדיו החדשים, הוא רק התגייס למשטרה, שורק במשרוקית ומזרז את האנשים לשוב אל בתיהם. הוא מביט אלינו ומזרז ´קדימה קדימה´ הוא אומר במבטא הזה שלו.  בפינת הצומת, עומד ג´יפ ירוק שחסר לו החלק עליון, אנחנו מאטים כדי להביט במתרחש, משהו חשוב עומד לקרות .

"קדימה קדימה, ילדים, מהר הביתה. " אבא של נאווה זועף ועוד קצת "קדימה" אני אתעלף כי כבר אין לי אויר לנשום.
 "זה רק אבא של נאווה." אני מסבה את תשומת ליבו של אחי אולי יאט, אולי הוא לא מצליח לזהות את השכן מתחת לכובע המצחייה שלו. אמא אומרת שאבא של נאווה הוא טמבל ושרק במשטרה הוא יכול היה לקבל עבודה אבל אני יודעת שהוא איש טוב. 

לאחי צעדים גדולים משלי והוא מושך אותי בכוח אחריו. "נו ..זוזי כבר הג´יפ הזה מחכה לאבא, הוא ילך ואת לא תספיקי ובגללך אני גם אפסיד אותו." אני מבינה את המילים ובכל זאת שום דבר לא ברור. 
בבית, אמא ואבא מדביקים על הזגוגיות שתי וערב של נייר דבק חום.
דווקא הכל נראה רגוע ונעים, אמא היפה שלי עם הבטן הגדולה שיש בתוכה תינוק, אבא מגיש לה רצועות נייר דבק רטובות, היא מותחת ומצמידה אל הזגוגית. בשאר הבית אפלולית כי תריסי העץ שתמיד פתוחים עכשיו מוגפים. הכל נראה אחר.

אמא נראית לי קצת עצובה זה בגלל הבטן הכבדה שלה שמציקה לה.
בימים שיבואו לאחר מכן היא תקשיב לרדיו ורוב הזמן תבכה.

פתאום יללה ארוכה ונוראה ממלאת את האוויר. אזעקה.

חיבוק, הנפה ונשיקה דוקרת אבא שלי רץ אל הג´יפ שבקצה הרחוב, הוא רץ מצחיק, אף פעם לא ראיתי אותו רץ. אנחנו ממהרים אל חצר השכנים ממול. משפחת צברי,  יורדים אל תוך בור ארוך וצר, חם וקצת מחניק, מלא בריח אדמה מתוק. כולם צפופים ומגע קיר האדמה על השורשים שמבצבצים ממנו מוזר אבל גם נעים, נעים לי מאוד.

אני אוהבת את השכנים שלנו.  כולם ביחד.

 אני נרדמת די מהר. 
*

מישהו ממלמל בחושך ואני לא רואה אותו, רק מרגישה את רכות החיק של אמא שעל ירכיה אני מניחה את הראש. אי אפשר לצאת ולחזור הבית לישון היא אומרת בלחש, מלבד המלמול הקבוע אף אחד לא מדבר, אני נרדמת שוב. 


*

אבא שלי בחיל רגלים וזה דווקא חבל. למה דווקא הוא מכל האבות בשכונה חייב להיות בחיל שכזה שאין בו שום דבר מיוחד. הלוואי והיה תותחן, לפחות טנק. אני לא מגלה את זה לאף אחד שלא ידעו שאבא שלי חייל פשוט כל כך. בחלומות אני מדמיינת איך אבא שלי הולך במלחמה ומחפש, הולך ומחפש, הולך בלי סוף שם בשדות.

*

מוישיק אומר שאבא שלו בחיל תובלה והוא נהג במשאית.
ככה הוא פקיד בקופת חולים, ראיתי אותו שם.
אני אוהבת את מוישיק יש לו עיניים חומות וטובות.
מוישיק לא יודע שאבא שלו נהרג מיד עם תחילת הקרבות. 

*

כולם כבר יודעים על אבא של מוישיק אבל אסור לגלות
כבר כמה ימים שהוא נמצא אצל השכנים כי אל הבית שלהם באים הרבה אנשים. אמא שלי אומרת שהם באים לנחם את המשפחה.
 מי ינחם את מוישיק ואיך הוא ידע את מה שקרה?

*

מוישיק כבר יודע.

*
מוישיק כבר יודע.
דפס המטומטם גילה את הסוד.
הוא התעצבן על מוישיק שהכניס לו את המקל של הדודס ונפתחה לו הגבה. הוא נפצע  ואיבד המון דם היה צריך לקחת אותו למגן דוד אדום כדי לתפור את החתך אז הוא צרח כמו משוגע " יא בן זונה, מגיע לך שאבא שלך מת." ושייקה הבן של השכנה שהכי התאפק מכולם לא לגלות למוישיק את הסוד, בכה. כי מישהו עקף אותו וגילה את מה ששמר כל כך.
אחרי כן מוישיק רץ ישר הבייתה שלו, לא אל הבית של שייקה, לא אל הבית של אף אחד. הדמעות של מוישיק ירדו בלי קול והוא כל כך כעס שאפילו לא עצר כדי להכניס לדפס מכות, סתם הלך הביתה כמו כולם.

*
אף אחד לא משחק בשכונה. כולם מחכים.

*
מוישיק לא יוצא מן הבית כבר כמה ימים.
אף אחד לא משחק עם שייקה.
אף אחד לא משחק גם עם דפס.
 אף אחד לא משחק בכלל.

*

כשמוישיק ואני נהיה גדולים, נתחתן.

*

כבר כמה ימים שאין יותר אזעקות וגם כבר לא כל כך נכנסים יותר לשוחות. חבל.

*
"מטוס נפל בשדות , השדות של כפר-סירקין עולים באש."

טלי שצורחת ורועדת איך שהיא שומעת מטוס חולף, רצה מיד להסתתר מתחת למיטה. אחי הגדול הביא מן המחסן את הסולם של אבא כדי שנוכל לטפס אל הגג ומשם נוכל לראות את המטוס שהתרסק, אולי נראה את השדות של סירקין בוערים. 
אני לא רואה כלום, אפילו לא סימן של עשן, רק שדות מצהיבים לאינסוף ושמיים כחולים עד האופק.

*

אמא של מוישיק לובשת בגדים שחורים ומטפחת שקופה שמכסה לה את הפנים. כשהיא עוברת בשכונה כולם שותקים יש כאלו שאומרים לה שלום שקט כדי לא לפגוע בעצב שלה. מוישיק משחק איתי אבל לא אני לא מדברת איתו על אבא שלו אני נזהרת לא להזכיר את המילה ´אבא´ לידו.

*
אבא שלי חזר.
לא אכפת לי אפילו שהוא חיל רגיל.

*

עוד שני חופשים גדולים יחלפו ואנחנו נעבור דירה מהשכונה.




 

Carlos Amorales












יום חמישי, 19 באוגוסט 2010

ירח ממואר



מה שראיתי מחלון השירותים בבית של סבא וסבתא לא ראה איש מעולם. איש גם לא האמין לי כשסיפרתי על כך. עם השנים האירוע או הסיפור, נשכח מלב כמעט. 

 סוף הקיץ אולי ראשיתו. פנים הבית חשוך, מחניק וחם למרות החלונות הפתוחים לרווחה. בחוץ אור ירח מלבין את הרחבה המרוצפת וזו- משליכה בוהק לבן אל חשכת בוסתן עצי הפרי, שבחצר האחורית. 

חלל החדר מלא בנחרות ונשימות כבדות. לחץ השלפוחית העיר אותי משנתי. 

"אמא.. אמא" לחשתי באין קול, אמא ודאי שקועה בעומק שנתה ולא שמעה כלום. עלטה סמיכה וחמה ולא רואים דבר, רק שומעים וממששים. הנה ידיי הקטנות מגששות את הדרך לשירותים, הקיר המחוספס אשר חום נעים עובר ממנו אל קצות אצבעותיי. כפות רגליי נוגעות ברצפת האבן הצוננת, אני פוסעת אט נזהרת לא להיפגע, אני יודעת הקיר רץ ישר עד לקצה. 

בקצה, דלת החדרון, מושב העץ שעל האסלה ולצידה קופסת קרטון ופיסות נייר הטואלט הגזורות בדיוק במידה שאינה מחללת שבת. מעל האסלה החלון הקטן פתוח. בדיוק בגובה שלי. מבעד לחלון אני רואה את הגינה האפלולית. גן עצים שסבך עלוותם גוש גדול ואפל הנשען בכבדות על רגלים קצרות ועבות בוהקות בלובן סיד, כמו מרבה רגליים אדיר ותפוח הנשען על קביים ותמוכות הבדים עמוסי הפרי כמשענות הנוטות ליפול. 

 בפינת החצר, מתנועעות זוג רגליים קטנות ורזות. לא רחוק מהן עוד זוג רגליים ארוכות. תנועת הרגליים זריזה ושקטה מתחת לעץ השזיף הזקן בגינה של סבא שלי. שם, בחדרון, עומדת ומביטה החוצה אני. ודאי שלא עפעפתי בעיניי, רק רציתי להימלט, לברוח או לצעוק אבל רגליי דבקו למקומן וגם הקול התכדר ואטם את הגרון. 

פתאום הרגליים החלו לפסוע לכיוון הבית, אליי. הגוף שעליהן יצא מן הסבך ונגלה. אישה. ראשה נטה בזוית ועליו- נח ברפיון שביס אפור. היא הייתה גבוהה ורזה. היה איתה גם ילד, אבל לא ראיתי אותו ממש, מבטי השתהה עליה, דמותה ריתקה והפחידה אותי. הרגשתי שהיא יודעת שאני צופה בה. אבל לא היה לה אכפת בכלל. התכופפה בתנועה איטית והרימה סל גדול מן האדמה. עמוס וכבד, מלא בפירות שקטפו. הצמידה אותו אל גופה ובידה השנייה אחזה בילד הרזה ושתי הדמויות האפורות הלכו ונעלמו בשביל היוצא מן החצר. 

 לא ראיתי אם עזבו כי את זה לא ניתן היה לראות מן החלון הצר של השירותים. הרגשתי שגם אני מאפירה כמותם. באחת נמס בי הקיפאון ושבתי במהירות אל מיטתי שבחדר השינה של סבא וסבתא והמתנתי לאור הבוקר. לא עצמתי עין, מהפחד שמא ארטיב את המיטה כי לא הספקתי לעשות. ידעתי שאם אירדם אז השלפוחית תשתחרר ואשכח את המראה שנגלה לי .

 * שנים לאחר מכן, האשה האפורה והסל תחזור לפקוד את לילותיי, בלי הילד. אני כבר לא אפחד ממנה, אעמיד פנים שהתרגלתי לפגישות הליליות איתה, לפעמים אפילו אחכה לה. במיוחד בארצות זרות ורחוקות מן הבית, היא תשתוק אליי בעיצבונה מתוך מראות של חדרי אמבט ארעיים ורק אני אדע, שבסלה היא נושאת פירות מתוקים.



טריפולי, חאראת אל יהוד, סביבות 1914