קיצור תולדות האיילה: " פסל היופי והרז'אלה של טריפולי" ~*~ الحسناء والغزالة

• 29 במרץ 2021

"הרז'אלה של טריפולי נגנבה ועכשיו היא מתקלחת באיטליה"

כך בשרה אחת הכותרות שעוררו שימת לב סביב היעלמות "פסל האיילה"  הכרוך בזיכרונות בני העיר, 

יהודים מוסלמים ונוצרים שכולם הכירו את "האיילה והיופי" אותה מזרקה מוצנעת על טיילת "הלונגו מארה"

שהווה את סמלה של העיר טירפולי, לוב.

*

 חברתי, סילביה בובליל מרומא ואנוכי יצאנו ללמוד "מי ומה ועד כמה" הייתה הרז'אלה 

בזיכרון בני הקהילה ובכלל ומדוע ולמה נעלמה ומי אחראי לכך ?

למעלה: פסל האיילה נוקה והוברק על מנת להשיבו לוט במיסוך צפוף של מזרקות מים 

למטה: פסל האיילה על הטיילת של טריפולי,  ה"לונגו מארה"  בשעה רומנטית.

💙💚💛💝💜

 הכתבה פורסמה בגליון חג הפסח של ה"עאדא" [ניסן-סיון, תשפ"א] 

כאן (קליק)

~*~

"היופי והג' זאלה" של טריפולי 

סילביה בובליל (רומא) וניצה נסרין טוכמן 

בלילה שבין ה- 2 ל-3 נובמבר 2014 דיווח ה"קוריירה דלה סרה", העיתון האיטלקי הידוע, כי פסל ה"ג,זאלה והיפה" מטריפולי נעלם. מישהו עקר אותו ממקומו וזה לאחר שמספר שבועות קודם לכן קיצונים אסלמיים ירו ב"יופי"- דמות הנערה, רקטת RPG שפערה חלל בבטן שלה. 

האיילה והיופי פעורת הבטן- לאחר שנורתה כדי להשחיתה 

*

חובבי האומנות ונוספים בעיר טריפולי נרעשו, הופצה שמועה שהסעירה את רשתות התקשורת בלוב שמסרה כי: "הג'יהדיסטים הרסו את "הג,זאלה" ! טריפולי הפכה מרגע זה ל"אפגניסטן של עידן הטאליבאן". " 

 בקריאה נעשה שימוש בשני מטבעות לשון המהווים סמלים עבור אזרחי טריפולי, לוב. האחד הוא "הג,זאלה" מאחרוני סמליה של "טריפולי האיטלקית", שריד קולוניאלי הנושא משמעות של יופי, מתינות דתית ומודרניות והמטבע השני, המנוגד, הוא "אפגניסטן של הטאליבן". דימוי מאיומיו האחרונים של קד'אפי כשהוא נלחם על חייו והישרדותו של שלטון הדיקטטורה המושחת שלו באותו נאום ידוע בו איים כי ירדוף את מחוללי המהפיכה, "זאנגה-זאנגה בית-בית" רגע לפני שעשו בו לינץ' ברוטאלי. קד'אפי רצה לומר כי הוא, לוב, מהווה חומה שמגינה על לוב מפני האסלם הקיצוני כמו דעא"ש והטליבן האפגני ושבהיעדרו מן המפה הפוליטית האיזורית הם ישתלטו על לוב. עם זאת כשאמר  את הדברים כבר נדרסו נתיבי הברחה של המוני אומללים ומבקשי חיים דרך לוב בדרכם לאירופה כאשר אותם נתיבים  אפשרו תנועה וחדירת כוחות רשע האיסלמיסטיים ללוב שהעירו את מלחמת השבטים הפנימית.

ביקורת: איסלמיסט כאלטרנטיבה ל"יופי"

אחד מכיסויי המערומים 

 ובכן, שני אלו הכרוכים זה בזה בזעקתם הנואשת של תושבי טריפולי המפוחדים עד אימה מפני האיסלם הקיצוני אף ששנים לוב היא ארץ מוסלמית- דתית שרדפה אחרי ניצני חילוניות, עם זאת כנראה בכל זאת שררה שם גם מידה של מתינות לפחות בעיני עצמם. 

בכל אופן, בעשור האחרון כוחות מיליציות מבעירים בארץ אש וכל דאלים גבר, כולם מאיימים לגנוב ללובים את לוב. רבים כבר נמלטו מן המרחב החוצה למקומות שקטים יותר בעולם, לעבוד ולשרוד, לחיות אבל בעת הזאת ישנם גם כאלו השבים אל בתיהם. וישנם גם את אלו שנשארו לשמור על ביתם כל הזמן. ביחד הם מנסים לשקם את ההריסות ופה ושם ליצור שגרה נורמלית לחייהם, לבנות גשרים של שיח ידידות ושלום. 

 לכן, נראה שהשחתתו ועקירתו של פסל "האיילה" או בשמו המקורי " היופי והג,זאלה" שיבשו את הכוונות ומביכים את הטריפוליטאים, חולשתם נחשפת כלפי העולם. 

הפסל שהיה ממוקם בטיילת, בלב מזרקה צנועה, בכיכר קטנה מוקפת עדי דקל, פסיעות אחדות מן הים הווה צומת ממשית ותרבותית ב"לונגו מארה" , פני העיר הפונים אל הים. 

הפסל העשוי ברונזה מציג עלמה עירומה, ביד אחת אוחזת בכד וידה האחרת נוגעת, כמעט מלטפת, את צוואר האיילה, הג,זאלה- רז'אל. 

למעשה הפסל מציג תיאור רגע של חסד מתוך סיפור אכזרי מהמיתולוגיה היוונית- רומית. רגע של אהבה בין שני ציידים עזים, אלת-הצייד היווניה, ארטמיס או דיאנה בשמה הרומי, ואקטיון, גדול ציידי יוון.

על פי המיתולוגיה אקטיון יצא לצוד עם כלביו והגיע במקרה אל מעיין בו נהגה אלת הצייד, דיאנה, לרחוץ. כיוון שהייתה זאת שעת הרחצה, הכד ביד אחת. כיוון שראה את האלה במערומיה והיא הבחינה במבטו, בכל זאת מדובר בציידת שחושיה ערים, היא הייתה כל כך נבוכה ובכעסה התיזה עליו, עם הכד, ממימיי הרחצה.  כך הוא הפך לאיילה וזהו רגע החסד המתואר בפסל, ה"יופי", אותה אלת צייד מתפעלת מן השינוי, המטמורפוזה בה הצייד הפך גם הוא ליופי, "האיילה"- הג,זאלה. 

ברגע לאחר מכן, המיתולוגיה מתארת איך כלבי הצייד של אקטיון הצייד מזהים את האיילה- למעשה אדונם, כטרף ... ואין לסיפור הזה סוף טוב. 

אבל רגע החסד של האהבה והשלום בין אנשי הדמים הונצח לעד בפסל שעורר אהבה בעיני כולם.  

בשיחה עם ידידי "אור שלום" החיים כיום בטריפולי אני מבינה כי הטיילת כבר שונתה והיא הפכה לרחבה שהורחקה מחוף הים בכמאה מטר, כיכר של האיילה שעמדה באמצע צומת של דרך נעשתה כנראה מיותרת. 

ה"לונגו מארה" שינה שם ל"אל- פתאח", דרך הכניסה לעיר. כביש בעל שישה נתיבי נסיעה, שלושה לכל כוון, המסתיים בטירה העות'מנית הסמוכה לנמל וכיכר השואדה – "הכיכר הירוקה". איזור שבימיה האיטלקיים והיפים של העיר היה מוקד חיי הלילה והבילויים של טריפולי . סמוך לקזינו, למועדוני הריקודים הסלוניים במלון אל-וודאן והגראנד-הוטל, תיאטרון "המיראמר", בית האופרה ובתי הקפה, טריפולי הקוסמופוליטית שמסוף שנות השישית הלכה ושקעה אל האסלם ואל דיקטטורת משטר קד'אפי שסגר עליה. 

כנראה שהיה זה רק עניין של זמן שכך נגזר גם על גורלה של הג,זאלה, להיעלם מעולם שהקיום בו תלוי על חוט השערה, יופי הוא חסד ששמור כנראה למציאות של שלום ושפע.

*

 

בזיכרונם של בני העיר: מוסלמים , נוצרים ויהודים, אף שבאסלם כמו ביהדות קיים איסור דתי ל"פסל ומסיכה" שמורה לג,זאלה פינה של חיבה יתרה. לצורך הכתבה נאספו מספר נקודות המלמדות על משמעות הפסל המהווה סמל לעיר: 

 

- הפסל מייצג את נשות העיר טריפולי שהן יפות, מודרניות ובטוחות בעצמן.

- העלמה בפסל נקראת גם: "כלת הים"- עָרוּס אל בְּחָר.

- יש המכנים את המזרקה: "מזרקת בתולת הים" או "האיילה והיפה" 

- שמו של המבצע לשחרור של העיר טריפולי באוגוסט 2011 להפלת משטר קד'אפי נקרא: 

"מבצע שחרור בת הים" 

- יוצר הפסל הוא Angiolo Vannetti בשנת 1932, תקופת איטליה- הפשיסטית בלוב. 

- בעיני האיטלקים הנערה ייצגה את איטליה ותפקידה החשוב בהפרחת המדבר 

        באמצעות מערכת המים שנבנתה על ידה, האיילה ייצגה את טריפוליטניה וקירניאיקה:

        שני חבלי הארץ שהתאחדו ב-1934 תחת השם מתקופת האימפריה הרומית: "לוב".

- בעשור האחרון המזרקה הייתה מטרה לביקורת מצד אינטגרליסטים, מוסלמים דתיים קיצוניים,

      שניסו להסתיר את מערומי הנערה על ידי כיסויה בסמרטוטי בד, פעם הולבשה בחזייה אדומה 

      מה ששעשע רבים ואיש לא העז לגעת כדי להסיר. לאחר מכן ניסו  לטשטש את קווי מתאר הגוף 

      על ידי הגדלת מספר זרנוקי המים שהותזו על הפסל.

*

לבסוף, בלילה של נובמבר 2014, יד נעלמה עקרה את הפסל ממושבו בהוראת "מוכתר העיר" של האיסלמיסטים, מהדי אל הרטי, שמסר כי הג,זאלה נשלחה "לתיקון בשל "נזקי העימותים" שהרסו את הפסל...

אבל כבר שש שנים חלפו מאז שנעלמו עקבות "היופי והאיילה" ולפני כמה זמן נעקרו גם עצי הדקל היפים שהקיפו והצלו על המזרקה . "הקערה", אגן המים בתוכו היה הפסל, שופץ והועבר לאיזו פינה צדדית ועכשיו מהווה מקור לבדיחות מצד בני העיר האומרים כי בהיעדר "היופי והרז'אלה":  "נראית כמו  אמבטיה מרוצפת חרסינה זולה" או כמו צלחת באזין ענקית - "הסעודה האחרונה שאלוהים נתן לבני העיר"...

אגן הפסל  ובו "הסעודה האחרונה" שראש העיר ו"טבחיה" עתידים להגיש לתושבים 

  קערת מגה 'באזין'- מאכל עממי לובי שבתמונה שופע ועשיר.[פוטושופ]

*

*

המזרקה תמיד הייתה מוקד משיכה למטיילים וכאמור בסביבתה נמצאו מקומות הבילוי הכי פופולאריים בשנות ה-50 וה-60.  בימי שבת וראשון הטיילת הייתה הומה אדם; משפחות, זוגות וקבוצות חברים שאהבו לנוח ולשבת סביבה. לצורך הכתבה סילביה בובליל אספה מספר זיכרונות מבני הקהילה החיים ברומא: 

ציון גואטה, שעזב את טריפולי בגיל 25, מספר בנוסטלגיה על ימי סוף השבוע בהם נהגונוצרים ויהודים לנהור לכיוון הטיילת והמזרקה, כולם לבושים במיטב מחלצותיהם על פי צווי האופנה האיטלקית. הוא וחבריו היו נהנים לחזר בדיסקרטיות אחרי בחורות יפות ונוהגים לנסוע בווספה הלוך חזור לאורך הטיילת במטרה לצוד את מבטן. כדי להגביר את הרושם נהגו לעשות ״חראקות״ ומדי פעם השיטה גם עבדה... 

בגב המזרקה היה מתחם של גינות מטופחות בו נהגו הורים להביא את ילדיהם לשחק, בין חבורות צעירים וזוגות מאוהבים. בקרבת המזרקה היה מועדון החברים האקסקלוסיבי ״צ׳ירקולו איטליה״ ואפשר היה להנות ממראה עשירי העיר האלגנטיים חולפים על פני המזרקה כשפניהם מועדות למועדון היוקרתי. מראה המזרקה בחושך היה מכשף ביופיו, אבל בערב אנשים העדיפו לטייל ולבלות במרכז העיר.

מרינה נחום, לעומת זאת, שעזבה את טריפולי בגיל 14 עם משפחתה, נזכרת במבט שובב וחולמני על ההרפתקאות והפלירטים שחוו היא ואחיותיה המעט בוגרות ממנה באזור המזרקה והגינה, תוך תרגילי התחמקות מהשגחתם הצמודה והמחמירה של הוריהן. 

בתחרות סיפורים קצרים Arabian Stories  בשנת 2015  מבין 160 משתתפים מארצות ערב זכה עלי לטיפה, סופר ממוצא לובי מוסלמי, במקום הראשון. בסיפורו תאר מחוויותיו הרומנטיות של נער מטריפולי שנפגש עם אהובתו בפארק הסמוך לפסל ושנקרא בשמו "היופי והג,זאלה" ׁ(הקלק) . לצורך הכתבה תורגמה פסקה בעבור קוראי הכתבה, הארוטיקה קצת הוצנעה, אבל גם במקור הסיפור עדין ויפה: 

"בשנות נעוריי נהגנו להסתובב בפארק הג,זאלה עם גיטרה ולשיר שירים שאת משמעותם לא הבנו אלא לאחר שנים. [...] בפארק הסמוך לפסל היופי והג,זאלה שנקרא על שמו ויצא לו מוניטין מפוקפק משך אליו "נערות עובדות", נרקומנים, סוטים ומשוטטים, מה שנקרא בשפה נקייה "עולם תחתון" של החברה. כולם חיפשו קצת אהבה שהחברה סביבם סרבה לקבל. גם אני פגשתי שם את חברתי הראשונה באותו פארק [...] זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי, בפארק שרנו יחד והקול שלה היה נהדר, היא נחשבה מופקרת אבל לי זה לא היה משנה. נהגתי לומר לה: "הגוף שלך הוא היופי והנשמה שלך היא הג,זאלה" כשאני חושב על כך היום אני צוחק, כמה נדוש היה משפט הפיתוי שלי. אבל היא צחקה ולחייה הסמיקו כאפרסק כמעט בשל ואני הייתי כמעט מעולף, מסונוור מנצנוץ עיני הלוז שלה, מיופיה שלמולו הייתי עלה נידף בשלכת." 

الحسناء والغزالة

~*~

התקווה: מישהו גנב את היופי והרז'אלה לאיטליה, מולדת הפסל, שופצו ומוצעים למכירה 

שם ישמרו . אבל מדובר בהעתק של הפסל המקורי. 

"הרז'אלה של טריפולי נגנבה ועכשיו היא מתקלחת באיטליה"

Farida Farhat

* 

אטלס יצירות אומנות בנושא "היופי והרז'אל"= דיאנה/ארטמיס ואקטיון 

כאן

דצמבר 2022 רגע לפני 2023 ...

 טריפולי עדיין מחכה לרז'אלה שמתמהמהת  ובינתיים בדצמבר 2022 סטודנט לאומנות מעלה הצעה 

כזאת שתניח דעתם של מי שראו ב"יופי" הפרעה, תכנית בתלת מימד של "היופי" ו"הרז'אלה" לבושה 

בחצאית וחולצה הדוקה ... כאן

בתגובות יש מי שמציע להעביר את המיצג וירטואלי לממש "כי טריפולי זקוקה לרז'אל שלה" 

ובלבד שיקבל סיוע ברכישה/השגה של חומרי יצירה. 

טריפולי עדיין מסוחררת מאירועי  ה"אביב הערבי" שלה - קיץ 2011  . 

al gazelle fountain statue ( reimagined ) 3D Work

إعادة تصوّر لتمثال " نافورة الغزالة " في طرابلس

تصميم: @ttm_salama

גִּיבְּלִי - סופה מהסהרה

 

  ממואר: אוגוסט 70 , סיפור קצר: טרצ'ינה 

תרגום מאיטלקית : ניצה נסרין טוכמן 

יום השנה ה- 55 לגירוש שארית הקהילה היהודית מלוב.

*

 גִּיבְּלִי (ברברית): רוח מקומית בלוב. נושבת עד משך 4 ימים בעונות מעבר ומוצאה רמת קירניאיקה או הג'באל, דרום ודרום-מזרח, לכוון הים התיכון. רוח חמה ויבשה במהירות של כ-80 קמ"ש עד לטמפרטורה של כ- 50 מעלות צלזיוס. בחורף, הרוח חזקה, יבשה וקרה. בשנת 1922 נרשמה באל- עזיזיה, דרום לוב, טמפרטורה של 57.8 מעלות .

* 

ממואר: אוגוסט 70 / לוציאנה קפרטי

 GHIBLI (Milan: Rizzoli, 2003)

. 

מחמוד הצליח, הוא שכנע את המשטרה כי החנות מגיעה לו, בצדק , הוא עבד בה עם אדונו האיטלקי לאורך שנים אז עכשיו הוא יושב בלב שקט בכיסאו. 

נרגש מסיפוק, חיוך מרוח על שפתיו הדקות והוא מחכה לסוף הגִּיבְּלִי, לא ממהר,  גִּיבְּלִי רבים עברו עליו עד היום הזה, יום השחרור, והוא יכול להרשות לעצמו להינות מהצלפות הרוח על קירותיה הלבנים של הסמטה שלו, זאנג'ת בֵּל-הֵר. חש את צליפות להט החום כמעט בהנאה. הנאתו של המחכה; זה שלא צריך עכשיו לזוז כדי לשרוד. רוח המדבר נשבה בחבטות עזות מתמיד במשרבייה, חודרת דרך חרירי העץ, מייבשת את הנשימה.

מחמוד התבונן בחול הפולש אל החדר, נערם ומתיישב בכל מקום, גובר על הסדר הלא-טבעי של הבית. נדמה היה כאילו החול גם הוא עושה מהפיכה משל עצמו, חונק את שרידיהם של שישים שנות פלישה. 

ריח קוסקוס עלה מהחצר ואדי התבשיל שימנו את אויר חלל הבית, חדר חדר נמלא בריח שנספג בקירות, במחצלות ובשטיחים, חדר לנחיריו של מחמוד ועורר את הזיכרון- איך נדד בין בתי האיטלקים למכור להם את הסולת, הקוסקוס של אמו בתמורה לבגדים ישנים או כמה מטבעות קטנים.

*

 GHIBLI  ( 2004)  

*

 מֵמוּאָר (צרפתית): כתיבת זיכרונות בסגנון ספרותי מתוך האוטוביוגרפיה. אין מדובר בספר זיכרונות שלרוב עוסק בקטע מהחיים וגם לא על רצף כרונולוגי מהילדות ועד לבגרות. ממוארים עוסקים בדרך כלל בעניינים ציבוריים ולא אישיים, באחרים, ולעתים כוללים מעט מאוד מידע על הכותב עצמו.

                                                                  Luciana Capretti

לוציאנה קפרטי : סופרת ממוצא איטלקי, בת למהגרי ה"עשרים אלף"-  Ventimila שהגיעו ללוב כמתיישבים חקלאים קולוניאליים בשנת 1938 כחלק ממפעלו של מוסוליני לספח את "החוף הרביעי" לאיטליה וגורשו  חזרה עם המהפכה הצבאית ועליית משטר קד'אפי בשנת 1970. GHIBLI הוא ספרה הראשון, נכתב בשפה האיטלקית כאוסף סיפורים מז'אנר/סוגת: "ממואר". הסיפורים מתארים את ימיה האחרונים של קהילת "האיטלקים" בלוב, נוצרים ויהודים, שגורשו וחולצו במבצע בזק באמצעות רכבת אוירית, חזרה לאיטליה מטריפולי שבלוב. 

"אני אחת מאותם עשרים אלף, בזמנו, כשירדנו מספינת הקיטור, הקפיצו אותנו ממקום למקום: פיאצה קסטלו, פיאצה איטליה, קורפו סיצ'יליה ובכל המקומות היו המון אנשים שהגיעו לראות, להריע ולברך, תושבים לובים שבהו בנו כמו במשוגעים ואנחנו, אכן, היינו משוגעים בכך שהגענו לארץ שהיה בה רק חול ורוחות ודווקא בה רצינו להיות חקלאים." 

 

"סיבוב הראווה" בעיר טריפולי נועד לשתי מטרות: האחת כדי להראות את השקעת המשאבים של המולדת "האם", איטליה, בפיתוח הארץ למען עידוד הגירה איטלקית ותרומה לעיצוב זהות איטלקית כעם צעיר יחסית. מטרה נוספת היא החצנת "הכיבוש הנאור" והצדקת סיפוח שטחה של לוב ל"מגף" האיטלקי כ"חוף הרביעי" כשלמעשה מתחת לפני השטח ננקטו דרכי מלחמה ברוטליות והפרדה מתוך השקפה גזעית. 

טרצ'ינה

סיפור - שהיה או לא היה ...

*

Terracina / Luciana Capretti 

 GHIBLI (Milan: Rizzoli, 2003)

.

"לא, זה יהיה בלתי אפשרי לעשות זאת בעזרת מטוס צבאי, מפקד הבסיס ביקש בפירוש להימנע מצרות אבל אני חושב שמצאתי פתרון, אמנם מסוכן, אבל המצב שלך - מסוכן." 

" ספר לי על זה."

לא הייתה בעיה להיכנס אל תוך הבסיס, החלק הקשה היה לצאת ממנו למרות שמאז הגיע לבסיס טרצ'ינה הרגיש הרבה יותר רגוע, כמו חיה שמצאה מסתור במאורתה. נושמת אבל לא שוכחת שבחוץ אורב האוייב, ממתין.  מק'קיין הזקן הוכיח את נאמנותו, קיבל אותו וחימם עבורו מרק 'קמפבל' מפחית. כשסיפר לו את מה שעבר, מק'קיין הקשיב בריכוז ופניו היו נתונות בהבעה האמריקנית הזאת, של מציאות שפתע נסדקה מבעד למראה גילו והמדים המתוחים שלבש. הוא הציע לו שישן הלילה על הספה ולמחרת בבוקר ימצאו פתרון. אבל טרצ'ינה לא היה רגוע, הוא ביקש שיבטיח לו כי יוכל מיד עם המראת המטוס הראשון לצאת מהבסיס ומהארץ. 

מק'קיין נתן מבט חטוף בשעון היד ונזכר שקבע עם חברים בבריכה, כוסית הוויסקי שמחכה לו והשיב: "הכל יהיה בסדר".

למחרת, ההבטחה הזאת לא בדיוק התיישבה עם הפרוטוקול של שרשרת הפיקוד וה"כן" הפך ל"אולי" ואז גם "סליחה, אין מטוס, אבל אולי יש רעיון אחר" טרצ'ינה התחיל להרגיש איך גורלו סוגר עליו.  "זה באיזה אופן הממ...תכנית מורכבת, אבל היא תביא אותך לשם, והרי זה מה שחשוב, נכון?" מק'קיין מיקד את הדברים, כאילו בוחן את הלך רוחו של ידידו ואם מתאים להציג בפניו את התכנית החלופית. מק'קיין ידע שהתכנית אותה הציע מטורפת אבל הוא לא יכול היה לחשוב על רעיון טוב יותר, ועל טרצינה לעזוב מיד. ראשית משום שנוכחותו במקום יכולה להוות בעייה עם הלובים וגם משום שהוא כבר בעייה, עבורו. "אז תגיד לי מה עתיד להיות" טרצינה התעקש בקול שבור.

"המורה למוסיקה עזב עם מי שכבר שבו למולדת, אבל השאיר כאן את הכלים של הילדים כדי להעבירם בספינת המטען. הכל כבר ארוז, ומחר יעלו אותם במכולה של האנייה לנמל במלטה."

טרצ'ינה בהה במק'קיין כלא מאמין אבל מק'קיין המשיך לדבר בבטחון.

" אתה תוכל להכנס אל תוך תיק של צ'לו, זה גדול מספיק כדי שתוכל לעשות זאת. ומחרתיים תהיה במלטה, משם תוכל לעלות על מטוס ולפגוש את המשפחה שלך שנמצאים כבר באיטליה."

כשסיים התפרץ טרצ'ינה: " השתגעת! איך את יכול לחשוב שאני מסוגל לעשות את זה ?! איך אני אנשום? ומה יקרה שם ברציף, הם הרי פותחים את הכל, אם ימצאו אותי בתיק הם הרי ישאירו אותי שם להירקב!" 

"ראה, אתה רוצה לצאת מטריפולי, אין לך דרכון, אין לך ויזה ואתה יהודי... האם יש לך רעיון אחר איך לעשות את זה? אם אתה מרגיש שאתה לא מסוגל אז אל תעשה את זה, אבל אני לא בטוח שתהיה הזדמנות טובה יותר. חבר שלי הולך עכשיו לאסוף את הכלים והוא מחכה לך. הוא יפתח את התיק, בלי שאף אחד יראה, ייתן לך דרכון מזוייף כדי שבמלטה תוכל לעלות על מטוס הביתה. אני כבר דיברתי איתו והוא מוכן אבל אם אתה לא רוצה, רק אודיע לו ונשכח מהכל."

 

מק'קיין כבר היה עצבני. הוא ידע כי טרצ'ינה בצרות והבין את חומרת המצב, הרבה לילות הם בילו יחד במשחקי קלפים והוא חשב שמצא בעבור חברו פתרון אפשרי. אבל, אם הוא לא אוהב את זה אז פשוט צריך יהיה לחשוב על משהו מתאים יותר. חייב להימצא נתיב בריחה ואי אפשר להשתהות.   

 

"לא נחכה." אמר טרצ'ינה כשחשב על משפחתו שהצליח להוציא מייד, בתחילת ספטמבר, רגע לפני שהמהפכה עלתה לכולם לראש. ברגע שהמשפחה יצאה הוא רק חשב על המזל שהיה לו ושכח את עצמו, לדאוג לביטחונו והנה עכשיו לא נשארה לו ברירה אלא מארז של צ'לו, צר מלהכיל אותו ואת פחדיו.

" אני יכול לפחות לראות את הכיסוי לפני שאחליט ?"

בפינת חדר המוסיקה נערמו הרבה כלים. מר ניקולסון עשה כנראה עבודה טובה בתזמורת שהקים, כמותם של כלי נשיפה ומיתר מעידה על כך, אפילו פסנתר כנף עמד שם. 

טרצ'ינה בהה בפסנתר ומק'קיין ניחש מיד מה עובר במוחו ומיהר לקטוע אותו. "נכון, זה באמת גדול אבל כדי להשתלב שם אייכשהו אצטרך לפרק את כל המנגנון הפנימי של הפטישים והמיתרים, ואין לי מושג איך עושים זאת." הוא הצביע על מארז הצ'לו שנבחר, בנפרד משאר הכלים. כנראה כבר נבדק, נמדד והוערך. 

היה מעט יותר מרווח משאר המארזים, אבל למרות מימדיו המצומצמים של טרצ'ינה קשה היה לו לדמיין עצמו נכנס פנימה. " נסה את זה. אני לא הצלחתי להכנס" אמר מק'קיין בחיוך מתנצל והצביע על כרס השתיין האירי שלו. חיוכו הרגוע וההומור שלו רק ליבו את זעמו של טרצ'ינה, הוא כעס על הטייס שחש עצמו בטוח מדי וזעם על הלובים שהביאו אותו למצב הזה, רתח על גורלו ועל טיפשותו. הלך אל הכיסוי בפינה, הביט בו ושתק, מתוסכל על העולם, הרים את התיק הכבד ושחרר בחבטה. הצ'לו שבפנים השמיע צליל שנשמע כמו כאב וטרצ'ינה חשב שבקרוב זה מה שיקרה לו וגם הוא, ככלי הזה, ירגיש אומלל.

אחר כך, קצת יותר בתשומת לב שלף את הצ'לו ונכנס פנימה אל תוך המארז שעמד זקוף מה שגרם לו להתנדנד ולהשמיע קולות פירוק. חלץ נעליו ושוב נכנס פנימה, דחק את רגליו בחלק הצר שידית מארז הצ'לו מחוברת אליו. כך, אם מישהו ישא את תיק הצ'לו בידית, הוא יהיה הפוך. הוא קם ויצא, העביר את גב כף ידו על מצחו לנגב את הזיעה שכבר החלה זוחלת אל תוך עיניו, הסיר את משקפיו כדי לנגבם ואמר, "בסדר, אבל אני חייב לקדוח כמה חורי אויר, אחרת אני אחנק." הרים ראש והביט בעיני חברו הוותיק שנראה לפתע מרוחק מאוד. מרחק שהלך ונפער בין שני אנשים שעוד רגע יפרדו דרכיהם ואחד מהם מכוון עצמו אל נתיב מסוכן מאוד. טרצ'ינה אפילו לא רצה לחשוב עד כמה מסוכן ורק שאל את מק'קיין: "עד כמה קרוב אליך החבר שלך שיאסוף אותי במלטה? אתה בטוח שהוא יעמוד במילה שלו?"

"אנחנו מכירים עוד מהאקדמיה הצבאית." 

"מה... לעזאזל !?" קרא מעמיס הכלים אל תוך המכולה וכמעט תלש את הידית ממארז הצ'לו. למרבה המזל החליט להניח על הקרקע ולגרור עד לארגז המטען, הוא הונח אחרון ושמע את חבטת הסגירה של הארגז כדי להעבירו להעמסה בידי הסבלים. לקח להם זמן, עד שסוף סוף העמיסו את הארגז על המשאית שהסיעה את המטען לרציף, נעשה מאוחר וחם והסבלים תשושים עד שהם לא שמו לב שעל הארגז, מה שהיה כתוב "למעלה" הונח כלפי מטה, והחלק התחתון כלפי מעלה. גם סוף היום של פקחי ההעמסה מנע תשומת לב אל הארגז, הם התחבטו שעות להחליט מה יעלה על הספינה היוצאת. בינתיים השמש להטה על המטען וכשהספינה יצאה לבסוף, טרצ'ינה כבר לא הרגיש טוב. 

הוא היה תקוע בתחתית הארגז, וחורי האויר שקדח בכיסוי הצ'לו נחסמו. הוא לא הכיר את תחושת הקלסטרופוביה קודם ועכשיו בא לו לצרוח, בשלב מסויים גם צרח אבל מה שיצא מגרונו היה מעין חריקה עמומה מרוב פחד. הוא ניסה להגיע אל הכיסוי הדק שהסווה את חורי האיורור כדי לתלוש ולפתוח אותו אבל עד שמצא את החורים הוא לא הצליח לדחוף את הבד. פאניקה החלה להשתלט עליו והוא חשב שהנה הוא נקבר בעודו בחיים. נואשות ניסה לצאת מהתיק, נע וזז בתוכו עד כמה שאפשר במנח הארוז והמפותל בו הוא נמצא, כמה שדחף עצמו לא עזר, המצב נשאר ללא השפעה. הוא הזיע, ומשקפיו החליקו מעל אפו ונתקעו בקצה, בגדיו היו ספוגי זיעה, הוא היה כאחוז טירוף. שתן החל זולג לאורך רגלו ונספג בחלקו הרחב של המארז, גולש ומרטיב את זרועו ומעט החלל הפך חם ומסריח עד שלאט לאט הצטנן.

חשב שהוא חייב להרגע, לנשום רגיל כדי לאפשר זרימת אויר מספקת. המעבר בים ארך זמן רב וכשהספינה הגיעה לרציף כבר היה לילה. איש לא חיכה לו בצד השני וגם המטען הושאר בבטן האניה.

למחרת, יום ראשון, פישר חזר לרציף מוקדם בוקר, יום קודם הוא הגיע אחר הצהריים במועד המתוכנן, אבל הודיעו שהספינה מתעכבת ושיחזור למחרת. בימים הללו תנועת הנמל עמוסה ומשלוחים רבים הגיעו מטריפולי וחיכו למיון על הרציף. סבלנות עובדי הנמל הייתה מועטה במיוחד כלפי מישהו שברר לגבי משלוח כלי נגינה. בבוקר למחרת ראה פישר שיש פחות אנשים מיום קודם ואלו שהיו, היו עסוקים מאוד. הספינה שהגיעה מטריפולי עגנה והפקודה לגביה הייתה; לפרוק את מטענה רק ביום שני מכיוון ששום דבר דחוף לא היה על סיפונה, זה מה שמסרו עובדי המזח בעודם מטפלים בפירוק מטען אחר. 

פישר דאג והחליט לחפש מוצא אחר מהמתוכנן. הוא היה אדם שומר חוק, חייל ממושמע, למרות שכבר עזב את הצבא אבל כבוד לחוק ולכללים הוטבעו עמוק באופיו. אפילו לא העלה בדעתו לשחד את אחד מעובדי הנמל או למצוא מוצא "יצירתי". הוא רק חשב על האיש שבנרתיק הצ'לו ורצה לשלוף אותו משם ולא ידע איך לעשות זאת אלא על פי הסדר המקובל של שרשרת הפיקוד. לפיכך הלך לחפש אחר רב החובל של הספינה, הוא יאמר לו שהוא זקוק לכלי הנגינה כי יש קונצרט שעתיד להתקיים באותו ערב- "שקר לבן" שעלה במוחו לאחר מחשבה מרובה- כך, חשב, יקבל אישור לפרוק את ארגז המטען. פישר מצא את הסולם אל גשר הפיקוד וטיפס מעלה.

"הקפטן יצא לעיר והוא ישוב בלילה." 

בשלב הזה טרצ'ינה כבר היה חסר נשימה. שעות חלפו ואיש לא בא לשחרר אותו. הספינה עוגנת כבר זמן רב, הוא מתקשה לנשום, חושב שאולי הוא שומע מישהו קורא: טרצ'ינה... אבל שום צעד לא קרה. השקט הפך לעינוי הוא לא דמיין שכך יהיה מותו, הרגיש איך נוזל חם זורם, הפעם מעיניו, גולש ומרטיב את כתפו ומטפטף על מארז הצ'לו. דמעות ויבבות חרישיות. טרצ'ינה בכה מרוב פחד ורחמים על עצמו וגורלו. הוא מונח שם ספוג שתן, זיעה וקיא שנפלט ממנו בטלטלת ההפלגה. אפילו לא יכול היה לנגב את זויות פיו שיבשו עם כל הסחי, שלח לשון בתקווה לקלוט מעט מדמעותיו כדי להפיג את הצמאון הנורא שחש אבל הדמעות זלגו לכוון הרקה, לבסוף ויתר, נרדם מותש או שאיבד הכרתו, או גם וגם. 

"מהר, אבל בזהירות." אמר פישר, נסער, מדלג בין הרציפים עד שהצליח למצוא את הארגז בשעה מאוחרת של הערב. כשנמצא הארגז, ניסו למצוא דרך לפתוח אותו, סביב סביב עם פנס וצבת. הקפטן חזר בתשע בלילה: נינוח מיום החופש הספונטני שלו במלטה, הוא מצא על הספינה את פישר, עצבני וחסר סבלנות. הוא לא הבין איך בשעת ערב מאוחרת כל כך אפשר לקיים קונצרט אבל הוא הסכים, אולי משום שהבין כי בעבור פישר מדובר בעניין של חיים או מוות. 

אכן, זה מה שהיה. טרצ'ינה, התעורר מההמולה והחבטות, התחיל לזוז ולקרוא בקול. הוא לא יכול לחשוב על כלום מלבד לרצות לצאת מכלאו, עם זה כמה שניסה קולו היה עמום בתוך כל הארגזים וטבע ברעש העבודה בנמל וקולותיהם של עובדי הרציף שהיו פורקים מלמעלה את מה שהיה אמור להיות חלקו התחתון של המטען. "כינורות, כנורות וקרנות ...אתה בטוח שיש כאן גם צ'לו?" 

כשהגיעו אל תחתית הערימה הבחינו בכתם רטוב שנספג בקרשים.  הם לא היו צריכים לחשוב או לנחש משום שנשמע בכי ברור שעורר את חשדם. רגע הביטו זה בזה לפני שמשכו את הצ'לו ופישר קרא להם לעצור; עד לאותו רגע פישר ששתק התמודד בהשבת השליטה העצמית שלו לעצמו ותכנן איך הוא נפטר מכל האנשים שבמקום ברגע הנכון. "בסדר. תודה. מפה אני כבר אטפל בעניינים." פקד על עובדי הנמל, אבל הם לא זזו. הוציא וחילק קצת כסף ועשה להם סימן שיתחפפו. הם התרחקו ונראה שעשו זאת, אבל הסתתרו כדי לראות מי הבוכה. ראו איש שיוצא מתיק הצ'לו, הם לא היו בטוחים אם באמת מדובר באיש, הוא היה כל כך מעוך ושפוף כערימת סמרטוטים. 

פישר כרך זרועו סביב כתפיו של טרצ'ינה כדי לתמוך בו ולעזור לו ללכת אבל טרצ'ינה היה כל כך המום שלא היה מסוגל לזוז, או לעשות איזה צעד. פישר פשוט הרים אותו על ידיו כדי למהר ולצאת מהמתחם. עובדי הנמל שנרעשו ממה שראו מיהרו אל הפאב המקומי כדי לפרוק את מטענם, סיפור שלא יאמן. 

"אני חי" נשמע קול ברור ונוקב.  הוא לא אמר "אני דויד" או "אני במלטה"  אלא רק את שתי המילים "אני חי" כמו נאחז בהן בשארית כוחותיו. זה היה הדבר היחיד שחשוב, אסימון ההכרה ירד, הוא שרד. פתאום נדלק אור בחושך האינסופי בתוכו שהה יותר מדי זמן. עצם את שתי עיניו ופקחן שוב, פער שפתיו ופיו לנשימות עמוקות של אויר חופשי. הוא חזר ואמר כלא מאמין: "אני חי, אני חי". שום דבר אחר לא עלה על דעתו.

לאחר שנרגע מעט מן ההלם הראשוני ביקש להתקשר לאישתו אבל בקושי יכול היה להוציא מילה. מצידה השני של השיחה לקח לזוגתו קצת זמן להבין מה קורה ואיפה הוא נמצא. היא שאלה אותו מתי הוא מתכוון להצטרף אל המשפחה ואיך הגיע למלטה מטריפולי. עשרה ימים לא שמעו ממנו, דאגו לו במיוחד כשהשכנים סיפרו על חיילים, ארבעה עם כלי נשק, שלקחו אותו מהבית ואיך שהם בכו מרוב דאגה אבל עכשיו היא מבינה שהוא בסדר- "אתה בסדר, לא?"

הוא הקשיב לה אילם אבל מאושר, הדאגה בקולה שנשמע אפילו מעט עצבני, כל כך נעים, כל כך מנחם, כל כך מלא אהבה ולא כמתוך הרגל או זוגיותם ארוכת השנים. אבל הוא רק אמר לה " בלילה אני אספר לך הכל. אל תדאגי. אני אעלה על הטיסה הראשונה." ואחר ביקש לשמוע גם את בתו. הוא הקשיב רגע לקול האהוב ורגע לפני שהתנתקה השיחה עוד הספיק לומר: " כמה נפלא לשמוע את הקול שלך" ואז הטלפון נדם. לאחר השיחה הבין שהוא לא יכול להישאר כמות שהוא, חייב להתנקות ולהחליף את בגדיו המצחינים משתן וקיא, לשטוף את עצמו, הוא חיפש שירותים, בדרך ניסה לשחזר את האירועים שעברו עליו לעשות סדר בבוקה מבולקה הסוערת בו. 

פישר, איאן פישר, היה כל כך טוב אליו שהוא חייב למצוא דרך כדי להודות לו. הוא ליווה אותו כל הדרך למלון, שכר בעבורו חדר ועם כל הסירחון השכיב אותו במיטה, תשוש מהתרחשויות הוא נפל ונרדם מיד. כשהתעורר ניסה להבין איפה הוא נמצא, מלון שרתון, חדר נעים. טרצ'ינה הסיט את הוילון וראה שהמלון נמצא באמצע העיר. הוא נכנס למקלחת ואחר התקשר להזמין ארוחת בוקר ועיתון.

 כמה נעים לשוב לחיים חשב טרצ'ינה כשעמד ובהה בחלון הפתוח אל הנוף העירוני.

 

"נוסע סמוי חי נמצא בתוך צ'לו" הכותרת הראשית בלטה בעיתון המקומי, הכתב הצעיר שדווח על מה שראה במקרה בלילה בנמל הביט בסיפוק על פרי פועלו. הוא בכלל תכנן לספר על חייהם הקשים של עובדי הנמל ויצא לו סקופ. העיתונאי בהה בכותרת בתחושת סיפוק עמוקה, שמח על האינסטינקטים הטובים שלו אף שהוא רק בראשית דרכו. הוא האמין כי אושרו של כתב טמון בפרסום ידיעה בעמוד הראשון של עיתון. 

ממש קלי קלות, שני בחורים מפטפטים על כמה בירות ואוזן כרויה להקשיב לדבריהם, ודאי שהבטיח להם ששמותיהם יופיעו בעיתון, והם בתאוות גילוי סיפרו על רוח רפאים שהגיחה מתוך ארגז כלים. הוא הבין מיד שיש כאן סיפור ושעליו לרוץ למשרד העורך כדי להספיק להשחיל את המידע לעמוד הראשון בטרם יודפסו העיתונים של מחר. ממעט הפרטים אפשר היה להניף את הכותרת אבל שאר הסיפור יכול להגיע גם למחרת ועכשיו עליו להשיג את מה שקרה. "זכור אסוולד" פקד עליו העורך שהזכיר לו, ככתב צעיר, את חמשת המ"מים של דווח: מי, מה, מאיפה, מתי ומדוע והכל צריך להגיע "עד שש". 

"אסוולד מיסלי: נוסע סמוי חי, מלטה." שורת הכותרת הזאת עשתה לו את זה והוא קיפל את העיתון באופן שהשורה תציץ משולי כיס מעילו כשהלך ברחובות מלטה לחפש את הסיפור השלם. 

הסוד שלו הפך גלוי. הנה הוא מונח לצד הקפה של ארוחת הבוקר האנגלית במלון היוקרתי אחרי יומיים שלא נכנס דבר מאכל לפיו. טרצ'ינה הזמין לעצמו ביצים מטוגנות ובייקון, עגבניות צלויות, לחם, ריבה, חמאה ומיץ תפוזים. בצע חתיכת לחם ועוד לפני שמזג את הקפה לספל, כשפיסת הלחם מתלעלעת בפיו ומחכה ללגימה ראשונה של קפה, קלט את העמוד הראשון. השתהה רגע על האותיות ופניו נפלו. הניח את כוס הקפה ומיהר לבלוע את הלחם:  "נוסע סמוי חי נמצא בתוך צ'לו" הוא קרא מילה מילה בקול, בקושי בלע את שבפיו, הסוד שלו היה עכשיו גלוי לכל דכפין.  מה אני עושה עכשיו? אמנם לא כתוב את שמי אבל אפשר למצוא אותי בקלות, כל מה שצריך הוא פשוט לעבור ממלון למלון באיזור הנמל, סך הכל אי קטן ולדבר עם השוערים. מישהו ודאי הבחין בי אתמול בלילה, אדם מסריח ומבולבל ונישא על ידיים.

 

אני חייב לעוף מכאן ומיד, חשב במהירות, המצב עלול להסתבך, להיות לי בעיה עם השלטונות באי. הייתי צריך לבקש מיד מקלט מדיני, הם לא יאמינו לי עכשיו, במיוחד עם המסמכים המזוייפים שבידי.

 הוא חשב על אשתו, השיחה בה הבטיח לה שבלילה יפגשו בבית, על הבכי שלה והבטחתה להכין ארוחת ערב, אהבתה, אהבה שלובתה מחדש מתוך דאגה. מעולם לא הביעו רגשות בגלוי, בתם הצעירה שצריכה לעבור את כל הסיפור הזה. המחשבות על אשתו ובתו המחכות לשובו, כל הבלבול שמסחרר את ראשו עכשיו, הוא שם ולבש במהירות את בגדיו המלוכלכים לאחר שניערם היטב, יצא מבלי להתבלט, מחיש צעדיו ישר אל נמל הדייגים הקטן, בצידו השני של האי. 

דייג, מסירקוזה לפי האיטלקית שפיו, הסכים לקחת אותו, בלי שאלות, מאותם דייגים עתירי נסיון באי- שאלות. הספיקה לו הבעת הטירוף בעיניו של האיש המבקש סיוע מיידי. החווה כלפיו סימן בתנועת ראש מהירה לכוון תא סירת הדייגים והנוסע הבין שהוא צריך שוב להתכנס במסתור, קצת יותר נוח מהקודם. בזמן הזה הדייג אסף בחיפזון את רשתות הדייג והעמיסן על הסירה, לעס את שארית הסיגריה הלחה שבפיו וירק למיים. כל האחרים ביום ראשון ורק הוא בכובע המרופט שלראשו, זקן מדי למשחקי קוביה ולנשים. מבוגר להכל ושבור-לב לאהבות וצרות, יום יום, גם שבת וחג על הסירה, רק כדי לא להיות לבד והנה אלוהים שלח לו עכשיו את הנוסע הזה לחברה, גם אם בשתיקה, נחבא ומפוחד, אבל יהיה עם מי לסעוד את סעודת יום ראשון שהוא יכין לשניהם בזמן שיפליגו בין מלטה לסיציליה.  לאיטליה.   

  

*

עובדות

- סיפורו של ולטר ארביב: כשעובדי סוכנות אלאיטליה בטריפולי הצילו את עובדיהם היהודים מפני פוגרום: 

- סיועה ההרואי של חברת הטיסה "אלאיטליה" בטריפולי, הגירוש מלוב בצל הפרעות כלפי היהודים בעקבות מלחמת ששת הימים, קליטת בתהליך איזרוח מהיר באיטליה והאסימילציה [היטמעות] בקרב יהדות איטליה.  

   בלוג: " נקודת האל חזור" של קהילות ארצות האסלם  [המקרה של לוב ועוד]

תמונת הזיכרון של יהודי לוב בשואה : תמונת מצב [ ניסן תשפ"א - אפריל 2021] :

 

 

 תמונת זיכרון : עדויות יהודי לוב בתקופת השואה 

הצגה מרחבית של המחנות השונים אליהם נשלחו יהודי לוב. 

(קליק)

קבלת פנים של נערות בלוב , לבושות בבגד מסורתי ומצדיעות במועל-יד כלפי תהלוכת הדוצ'ה, מוסוליני.

*

נמל בנגזי 1941

*

תודה  

לכל העדים ולכל מי שאספו את העדויות אשר לוקטו מן המקורות המצוינים

 ונערכו לקובץ שיצא בשנת 2018 

שנת 70 למדינת ישראל מטעם "אור שלום"

 חווברת נוספת שנכתבה ונערכה עם רם חכמון  מ"הדור החדש" של מרכז "אור שלום", עורך כתב העת "העאדא":

עדויות יהודי לוב בשואה  (2020) 

(קליק)

עדכון מידע  נכון ליום השואה ניסן תשפ"א - אפריל 2021:

 במסגרת מחקר אותו ביצעתי ונמצא בשיפוט בנושא "עיצוב הזיכרון ההיסטורי בקהילת יהודי לוב" [טרם פורסם] 

נחשפו מקורות נוספים המעידים כי יהודים מלוב נשלחו גם למחנה אושוויץ,  

המחנה אינו מוזכר ברשימת המחנות המצוינים בספר: תמונת זיכרון .

*

כקבוצה נשלחו  יהודים מלוב ממחנה פוסולי די קארפי : משפחת גטניו לענפיה, 

[ ע"ע בגוגל: " הזהו אדם/ פרימו לוי, סוגיית ההדרה מן התרגום העברי" ]. 

ומלבד בני משפחת גטניו,  קבוצת יהודים  נוספת מלוב נשלחה בטרנספורט ממנזר בבולוניה ( "סוג של" מחנה הסגר).

ה"טיפול" ביהויד לוב היה יחד עם יהודים ממדינות נוספות שהיו מושבות איטלקיות,

 כמו יוון-סלוניקי  שגם הם , בחלקם לפחות, הגיעו למחנות באיטליה ומשם גורשו  לאושוויץ.

*

על אדמת איטליה היו מאות מחנות מסוגים שונים. בלוב, עשרות מחנות , לא בכולם שהו יהודים. 

*

בארכיון מחנה אושוויץ אין תיעוד ליהודים מלוב ( ייתכן משום שאינו שלם וייתכן משום שלא הגיעו ישירות מלוב) 

אך הם מופיעים בארכיונים האיטלקיים (כגון זה של ליליאנה פיצ'וטו- פרג'ון) 

וע"פ המידע שנאסף ההשערה היא כי מניין הנספים מקרב יהודי לוב  

במחנה אושוויץ הוא כ- 20 נפש. 

*

חשוב לדייק ולהזכיר  כי על פי מסמכים (אלו שראיתי) ברובם הגורף, לבד מאחד ממנו עולה ספק 

לגבי כוונת הנאצים כלפי היהודים בלוב, כוונה שהיא מעבר ל"שוד" רכוש היהודים מטריפולי,

  היהודים בלוב שנשלחו אל המחנות באירופה לא יועדו להשמדה אלא למטרת חילופי שבויים.

*

עם זאת, כתוצאה מהגליות והפקרת המוני האוכלוסין בתנאים של צפיפות, רעב וחוסר סנטציה במחנות, 

בלוב ומחוץ ללוב: צפון אפריקה הצרפתית ואיטליה ומשם אל - 

גרמניה (ברגן-בלזן), אוסטריה(אינסברוק) ופולין(אושוויץ) 

נספו כ- 1000 נפש בזמן מלחמת העולם השנייה מתוך קהילה שבשיאה מנתה כ- 38,000 איש סה"כ. 

*

כרבע מקהילת יהודי בנגזי נספה "רק" במחנה ג'אדו (ומחנות הלווין שלו בג'ריאן ויפרן)

כתוצאה מהפקרה והתעללות של הממשל האיטלקי שמעולם לא הכיר בפשעיו 

בתקופת המלחמה כלפי קהילת יהודים אלו , לא התנצל ולא פיצה בני הקהילה שנטלו חלק בביסוסו הקולוניאלי.  

*

לא רק זאת, בשנים האחרונות נעשה נסיון פיצוי  של יהודים מלוב החיים כיום באיטליה 

ולאחר  פרק זמן קצר בהם אלו "נהנו" מרנטה  הוחלט לבטל את הפיצוי.  ויהודים , קשישים מאוד אלו 

שכבר עשו שימוש בכסף, נתבעו להשיב את כל סכומי הפיצוי הזמני שניתן להם עד אותו זמן. 

*

גם מדינת ישראל למעשה לא הכירה בשואת יהודי לוב אלא מעמדם כניצולי שואה הוכרע מתוקף

החלטה משפטית- מנהלית המכירה בפחד האנשים מפני מוראות המלחמה. 

ההגליות והטרנספרים והעינויים לא הוו פרמטר על פי דין הצדק בישראל [ "צדק מעברי"]. 

דברי פתיחה- "אור שלום" - יום השואה, ניסן תשפ"א. 

 מרכז פרימו לוי 

ראיון רדיו  אבי רצון יום השואה 10:35

מתוך: איסוף בולים / יהודה עמיחי

אִסּוּף בולים, אסוף זמן עובר, אסוף זכרונות זרים.

הירח זכרון לשמש והשמש זכרון למעשה בראשית.

בולים הם מרחקים מקטנים בחכמה,

כמיהה מרכזת, מדגמי געגועים.

אסוף בולים, כמו לחזור למקומות שלא היית בהם.

אסטרטגיה למילוי ארטישוק

אפשר לראות במה שהתרחש אמש אירוע קטן ולא משמעותי. מסוג התקריות שהבנאלייה מזמנת לכל אחד, ושאינה מוערכת ברגע ההתרחשות. אבל בתוך תוכך אתה יודע שלמרות הכל היא תצוץ ותצוף בהמשך חייך, ואפילו יום אחד אולי ההזכרות בה תמתח את שפתיך בחיוך של התרפקות.

אני אסווג אותה כ"תקרית של חסד נסתר".

סימה, אשת אחי שתחיה, הזמינה השנה לליל הסדר את המשפחה על פלגיה. כמו בכל שנה, גם אושפיזין של פסח מוזמנים אל השולחן  כמאמר המצווה " כל דיכפין יתיי וייכול". כיוון שכך, כל בית אב קיבל על עצמו מספר מטלות, על מנת שלא תבוא מצווה בעבירה ולא תיפגם שמחת החג של המשפחה המארחת.

מנת חלקי השתתפות בהכנת סעודת החג: חרוסת לקערת הסדר, סלט, וארטישוק ממולא. 

בדרך כלל אני מעדיפה מרחב פתוח לביטוי אישי, יחד עם זאת תמיד קיימת האפשרות למרוד. כבר קרה לא פעם ששניים ואף שלשה מרדו אותו מרד ממש והכינו את אותו תבשיל, מה שגרם לסכסוך משפחתי, כי גם במשפחות הכי טובות, לפעמים מעדיפים מנות לגופו של טבח. השנה אני לא נכנסת לפלונטרים כאלו יותר. מעולם לא מילאתי ארטישוקים ואני לא בטוחה בכלל מה שמו העברי – נדמה לי שקינרס∞. שם מוזר.

מדובר בקוץ.

תחילה חשדתי בגיסתי כי היא משלחת בי איזה רמז דוקרני אבל אחר כך החלטתי לבוא אל הקוץ והחג ברוורס, רק יד רגישה כמו שלי יכולה להפוך קוץ למעדן. נבחרתי ולכן אקיים.

כל האקדמה הארוכה עניינה לספר את הקורות אותי  בדרך לקיום אותה מצוות אילוף, אילוף החיך.

(נכון, ההקדמה לא נחוצה להמשך הסיפור, אבל אני אוהבת אותה ולכן לא אמחק או אקצץ בה.)

ביום שני לפנות ערב חזרתי מלוויה§ אמא שלי אומרת שאסור לשוב מלוויה ישר הבייתה, צריך לשחרר את הג´נון שנדבקו אליך בבית העלמין. הכי הגון לשחרר אותם במקום ציבורי. הלוויה זאת נתמשכה הרבה זמן כך שבטח גדוד של ג´נונים הספיק לטפס עלי. אז חיפשתי היכן לעצור.

עברתי חורשה מרהיבה שפרחה בוורדרד ושמיים אימפרסיוניסטים, אבל להיות לבד בחורשה ותהיה יפה ככל שתהיה זה לא שונה בהרבה מאיפה שאך יצאתי.

אחר כך חלפתי על פני מרכז מסחרי כלשהו, אבל פקק התנועה שהשתרך ממנו שכנע אותי להמשיך.

משתלות ...נו, כאילו שחסרה לי עבודה?

כבר ממש קרובה הביתה והאמונות הטפלות הללו מכבידות על ראשי.

עוד רגע ונגמרת לי הבחירה. אבל גורל הוא גורל,  בדיוק מול הכניסה לסופר שלי התפנתה חניה, דבר שהסיר כל ספק בנחיצות העצירה. שילבתי להילוך אחורי, שתי משיכות הגה, מעיכה קלה של הפגוש ואני בפנים.

 ארטישוקים, בשר למילוי ושוקולד מריר לניחומים. אני יודעת בדיוק היכן נמצאים המצרכים, הכנסתים אל סל המתכת וניגשתי לקופה, מסלול מהיר.

לפניי רק איש אחד. העמדתי פני מתעניינת במעמד של המסטיקים, יש כל כך הרבה סוגים, וגם קצת ציטטתי: "שמעתי שיש עכשיו שני טייסים חבשים." אמר האיש שבתור אל הקופאית האתיופית עטורת הצמות  שרק מהדקת חבילת תלושי חג באטב, ואומרת "אדוני, חסר לך 24 שקל ושבעים אגורות."

"אז מה, אני צריך לתת לך עוד תלוש ?" והוא משליך תלוש נוסף שעובר את מסלול העיין האלקטרונית מסיים והולך.  

 "כרטיס מועדון, גיברת? "

 "לא"

"מה מספר זהות"

אני אומרת במהירות ובשקט את כל שמונה הספרות כולל ספרת ביקורת ומקווה שהיא תשגה בהקלדה. המצרכים שלי מתחילים לזוז על הסרט הנע. אוטומטים. ארבע שקיות של תחתיות ארטישוק קפואות גולשות במורד מסלול הנירוסטה וזהו.

"מה את הולכת לעשות עם זה?" הסתער המאבטח של הסופר ששמו דרור או אייל ותוך כדי כך כבש את תשומת ליבי. הוא הצביע על שקיות הארטישוקים המזיעות.

"הממממ הטילו עלי ..."

"את יודעת, זה דבר טוב מאוד"

"כן, טעמתי פעם. אבל הטילו עלי להכין לליל הסדר ארטישוקים ממולאים." מיהרתי לדחוק את המילים שלי. הקופאית הרימה את עיני האיילה המאופרות בורוד מרשמלו וחייכה אלי במאור. היה לה עגיל בלשון.

"תשמעי, צריך לבשל אותם קודם ואחר כך לטגן הפוך."

"רגע , רגע, תסביר לי  שלב שלב , למה לבשל לפני כן? "

"ככה!" השיב בנחרצות "אני, אל תראי אותי ככה, אני יודע מה זה דברים טובים. "

כאן כבר ויתרתי לו, ידעתי, רע זה כבר לא יכול להיות.

"נו, תסביר מסודר,  שלב שלב".

"אולי גם אני אכין את זה לליל הסדר? " אמרה הקופאית לא ידעתי אם היא מתבדחת.

"הרווחנו." אני אומרת לה במתק של קנוניה.

"תראי" הוא אמר והפקיר את הכניסה למפגעים זדוניים.

"את צריכה לבשל את התחתיות ואחר כך למלא בבשר, כמו קציצות, אני אוהב הרבה פטרוזיליה, אשתי לעתיד לא נותנת לי לבשל, כי כששנינו במטבח זו מלחמת עולם. אחר כך תטבלי בקמח וביצה ותטגני הפוך, מן הצד של הבשר, הבנת?"

"כן. אבל זה פסח, אפשר להחליף לקמח מצה?"

"החברה שלי דתייה, גרושה ויש לה בנות גדולות, אני קורא להן פרימדונות, היא רוצה לשמור שבת, פלטה, מייחם, בהתחלה זה היה לי קצת מוזר אבל עכשיו אין לי בעיה עם זה, התרגלתי וטוב לי. אם הבנות שלה היו יוצאות מן הבית היה לנו יותר טוב."

הכניסה המופקרת לסופר ממש הטרידה אותי, בזמן שדרור או אייל המשיך לספר את קורות חייו. בחנתי את האנשים הנכנסים, כדי שלא תתרחש איזו תנועה חשודה מבלי שאיש ישגיח. שדרור יוכל לספר מבלי מפריע, והוא באמת הרגיש חופשי להמשיך.

כבר עזבנו את הקופאית והנה המכונית שלי במרחק מספר פסיעות, מול הפתח.

 "אחר כך תסדרי יפה בסיר רחב. אני משתמש בקופסה קטנה של רסק עגבניות, ערבבי עם קצת פלפל ומלח, לפי הטעם, אני לא יודע אייך הטעם שלך, אבל אני ואשתי לעתיד יש לנו אותו טעם. היא מבינה אותי."

נעלבתי קצת כי גם אני הרגשתי שאני מבינה אותו.

"כן, אני מכירה את צורת הבישול הזאת, אתה יודע מה זה מפרום?" הירהרתי אם הוא יכול להיכלל במפעל התיעוד שלי. לא, מה פתאום. צעיר מדי, לחינם אני מחפשת צידוק להקשבה הזאת. למה את מתנשאת מעליו? כך ביני לבין עצמי. הבטתי בצווארון הנקי והמעומלן, בפנים המגולחים בקפידה, בשיער המסורק בשביל לצד. בתנועות הגוף המתנועע בעקבות הדיבור, הוא אינו מביט בי בכלל. 

"לא, אני לא מהעדות האלו, אני תימני וגם החברה שלי, אבל אני מבשל בכל מיני סגנונות, היא, זה לא נראה לה. לא מעריכה את זה. אני חייתי לבד, היו לי המון חברות, כל הסוגים, אפילו דוגמניות. אני יודע לגהץ, לשטוף, להדיח כלים, אני לא עושה עניין ומקפל גם כביסה. אבל היא לא נותנת לי. היא לא מעריכה."

הוא מנצל אותי, זה ברור אבל אני לא מתנגדת.  בתוכי גואה איזו חיבה אבל אשתו לעתיד מתחילה לטפס לי על העצבים, אישה מטומטמת ופרימיטיבית. אני מכירה את  הנשים הללו שמקלקלות את הגברים הטובים.

דחקתי את ידי אל תוך הכיס ושלפתי את המפתחות, שיחקתי עם הצרור, כדי שיירמז, הזמן שלו הולך ואוזל.

מישהו שהחזיר עגלה הביט בי במבט משתאה, הרגשתי קצת נבוכה על שאני מתירה למאבטח להשתמש בי כך בפרהסיה, לחלוק איתי את הפרטים האינטימיים מתוך קורות חייו. יש משהו לא נעים במבטים של העוברים סביב.

האיש עם העגלה נעץ בעיני מבט ארוך ובוחן "אם את ממהרת, את צריכה לומר לו, הוא בחור טוב ויש לו הרבה מה לספר." אחר טפח לדרור או אייל על הכתף והסתלק.

"בשבוע הבא אנחנו הולכים לבחור יחד טבעות נישואין, ככה היא רוצה. היא גם רוצה חתונה ממש עם שמלה והכל." הוא חייך וברור לי שהוא איש טוב לב.

"זה רומנטי ונחמד, לא?" אני אומרת לא משוכנעת אם צריך להציל את האיש מעצמו או מן האישה שלו שמבינה אותו אבל לא מעריכה.

 "כן זה נחמד." הוא משיב

"מה, מה שמך?" הוא רוכן לעברי ומושיט את יד ללחיצה.

אני אומרת ולוחצת בחיבה ובהקלה את ידו הרכה וכבר אני בקצה המדרכה.

 "תבואי עוד? ברור, הרי יש כל הזמן מבצעים."

"אבוא" הבטחתי ונכנסתי למכונית.

מכונית שצבעה זהוב  המתינה שאצא כדי לתפוס את מקומי.

*

לחג אבשל את הארטישוקים כמו שהוא הדריך אותי.

הם יהיו נפלאים זה ברור.