"כנשיקה מבעד למטפחת" על תרגום ומקרא ושאר ירקות ( ... שעשועי פשיטא )

 מהו תרגום ?

ידועה אמרתו של ביאליק על שיר מתורגם שהוא "כנשיקה מבעד למטפחת" אם התרגום מוצלח. 

מאידך לא חסך שבטו מתרגומים "נעדרי נשמה" שנעשו במסגרת "מפעל הייצור" של תרבות עברית בהתחדשותה במאה ה- 20.

*

לאה גולדברג 

השוותה תרגום נאמן לאישה נאמנה שהיא לא יפה בעיני מאהבה ולעומת זאת, תרגום נאמן פחות למקור אך יפה ...

 דימוי מבעד למציאות חייה כמתרגמת ומשוררת בחסד עליון ואישה הרואה עצמה כקרובה ל"דין" יותר מאשר ל"חסד".

*

נבוקוב דימה את התרגום להעתקת מציאות מאדמה אחת אל אדמה אחרת, על כוכב אחר ...התרגום, כעולם מקביל.

*

נילי מירסקי, סוּפּר-מתרגמת, מבחינה בין הלך-רוח של "אמן יוצר" ל"אמן מבצע",  המתרגם  כ"אוּמן" [בעל מלאכה].

* 

כשלעצמי, חובבת מדופלמת, מלאכת התרגום הוא נסיון ללכת בתוך עקבות רגליים שהוטבעו בחול.

 

 מעשה התרגום 

עפ"י מילון אבניאון:

" תִּרְגּוּם"- [ניקוד תחילית בחיריק ]

1. ניסוּחַ בלשון אחַת של מה שנֶאמַר או נִכתַב בלָשון אחֶרת, העתקה מלשון ללשון

2. בֵּיאוּר, פֵּירוּש של מֶסר

3. (בהשאלה) העברה של טקסט ממדיום למדיום או מסוגה לסוגה

[אנגלית: translation, rendition]

 

תַּרְגּוּם  [ניקוד תחילית בפתח]

1. [תמ] יצירה ספרוּתית מתוּרגֶמת, כגון: תַרגום אוּנקְלוס לַתורה (מעברית לארמית)

2. [עח] (במחשבים) המרת נתונים מצורת ייצוג אחת לצורת ייצוג אחרת, מבלי לשנות את המשמעות שלהם.

3. [עח] המרת הוראות

*

על פי הויקימילון:

בארמית – תרגם, פירושו ביאר;

באכדית – targumanu, תורגמן, [משמעותו ק־ר־א]

באוגריתית השורש ר־ג־ם הוא דיבר.

 

תרגום כדרך פרשנית 

”אמר רב הונא בר יהודה אמר רבי אמי: לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצִבּור שנַיִם מקרא ואחד תרגום.“     (בבלי, מסכת ברכות – דף ח, עמוד א)

כלומר, 

 יש לקרוא פסוק פעמיים ולאחריו קריאת תרגומו, התרגום עליו הוסכם הוא אונקלוס (ארמית). 

אריכות ימים מובטחת ללומדים בדרך זו , כך על פי האמונה. 

*

"תַּרְגּוּם הַשִּׁבְעִים" – התרגום הקדום ביותר של המקרא שהמסורת זוקפת לשבעים חכמים יוונים.

ההמרה משפה לשפה מאפשרת פרספקטיבה נוספת וגם בהכרח יצירת רווח שוני בין המילים.

כלומר, "הסדק", הארה, ראשיתו של התהליך הפרשני. 

 ג'יבריש, "על-שפה" - לא צריכה תרגום... (סוניה: חיים צינוביץ)

שישו ושמחו ... ואוטוטו שבת ולא בישלנו כלום כמעט מרוב חדווה

:-)

:-(

מה הפשיטא ? 

ואיפה המדרש ?

:

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.

מַעֲשֵׂה תָּמָר, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.

מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם;

וְהַשֵּׁנִי, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.

בִּרְכַּת כֹּהֲנִים,

מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן,

לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין.

אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה;

וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אֵין מַפְטִירִין בְּ"הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם" (יחזקאל טז):

:

 נראה כי מדובר בהלכות קריאה בתורה בציבור, עם ובלי תרגום לפסוקי ה"סיפור"

נבדוק כל מקרה לגופו ואולי תוך כדי כך תעלה איזו הבנה כללית 

:

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.

מה המעשה ? 

וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא

 וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו 

וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר.

תכ'לס ...

ראובן, בנו הבכור של יעקב אבינו שכב עם בלהה פלגשו של אביו,

האב שמע , ישראל= יעקב, ובכל זאת מניין בניו נותר ללא שינוי.

כלומר, אף שהבן, ראובן, הבן הבכור עליו אמר יעקב אביו שהוא "כוחי וראשית אוני"

חילל את יצוע אביו ואולי אף חטא בחטא מקביל ל"גילוי עריות" 

(ייתכן משום שאין מדובר ברעיה אין עבירה ממש אבל כדאי לבדוק?)

ולמרות זאת, התורה מספרת, כי יעקב , שהוא (אבי) ישראל החליט להבליג

ולהמתין עם העונש שיבוא במעמד הצוואה/ירושה. 

ראובן לא יקבל את שמגיע לו בתוקף מעמדו כבכור בשל מעשה זה. 

אז למה לא מתרגמים ורק קוראים?

 אולי כדי להבליט את המעשה בהיעדר התרגום שלו מחד 

ומאידך להצביע על "חוסר שביעות רצון" בו בזמן. 

אולי ... נמשיך? 

מַעֲשֵׂה תָּמָר, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.

היו שתי תמר- יות

 תמר בת דוד המלך שכמצוות אביה התבקשה לסעוד את אחיה החולה המדומה, אמנון

 שהסתבר בדיעבד כי זמם לאנסה לכשתגיע.

האם אל תמר בת דוד התכוון המדרש?

נראה שלא 

כי

 מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן,

לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין.

 במדרש תמר לא נזכרת אבל יוזמי העוול כן... 

[האם היה מעשה דוד ואמנון משמעותי נוסף ? מוזמנים לבדוק.]

הייתה עוד תמר, קדומה יותר, שמצאצאיה נולד דוד המלך.

 תמר כלתו של יהודה, בנו של יעקב, ש"גנבה" בתחבולה את לבו של יהודה, 

אבי בעלה- עֵר, ויבמה- אוֹנָן לאחר מות שניהם. 

 תמר הייתה מה שנקרא "רעיה/אישה קטלנית" כלומר, שניים מבעליה מתו לה בטרם העמידו זרע. 

לפיכך על פי החוק המקראי (הילכתי?) אביהם, יהודה, סירב לבנו השלישי לשאתה - להיות יבמה 

מחשש לחייו כבעל לאישה כמותה. 

[ כדאי לגגל וללמוד מעט על שני בעליה המתים של תמר, ער ואונן, שכך או כך נחשבים כמתים 

כי תפקידם ב"סרט" הזה הוא לא להמשיך את הגזע של בית יהודה ממנו יוולד דוד המלך והמשיח]

חשוב גם להבין כי אותם ימים אישה ללא בעל שידאג לצרכיה ופרנסתה, 

כמצויין בכתוּבּת האירוסין,  דינה הפקר אלא אם ימצא לה "גואל" כמו במגילת רות

 או לחילופין ... עצמאות כלכלית אבל נחותה חברתית, כ"זונה". 

[ עד לא מזמן, מאה- מאתיים שנה אחורנית, המצב היה כך ביחס לנשים, נשים גם לא היו יורשות צוואת/רכוש בעליהן או אביהן] 

[אשמח לתיקון בעניין זה, כמדומני שיש קהילות יהודיות בהן תוקנו חוקי ירושה, אלג'יריה ? 

משהו שקשור לגולי ספרד ...? אולי בקהילות נוספות, דרוש בדיקה.]

ו... תמר, כשמה כן היא, בזקיפות קומתה הלכה ועשתה לחייה, ישבה ב"קובה של זונות" .

טו מייק לונג סטורי- שורט... 

בא יהודה, נהנה מחסדיה אבל ביקש לשלם אתנן בהקפה... 

תמר שכבר הייתה בעלת ניסיון עם גברים משפחת יהודה, שמבטיחים ואולי לא מקיימים- 

ביקשה ערבון, נטלה פיקדונות ייחודיים, שיבטיחו את שובו וגם את עתידה כאישה הגונה 

והשבח לאל ...  הצליחה.

ולענייננו ...הפסוקים המתארים מעשה זה

נקראים ואפילו מתורגמים 

התמר: גידולו ומקומו בתרבות (מאמר) - גילי חסקין 

קליק

:

מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם;

וְהַשֵּׁנִי, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.

*

מאיפה צצו שניים הָרִאשׁוֹן ניחא וְהַשֵּׁנִי ...??

עגל הזהב 1 [אזהרה: בוטה]

מה החטא?

"וַיַּרְא הָעָם כִּי-בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן-הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל-אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה-לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי-זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה-הָיָה לוֹ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן, פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ, אֵלָי. וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל-הָעָם אֶת-נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל-אַהֲרֹן. וַיִּקַּח מִיָּדָם, וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר, חַג לַה' מָחָר. וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק."

— ספר שמות, פרק ל"ב

עגל הזהב 2 [אזהרה: בוטה!] 

מה שלוּמדנוּ בביה"ס [ זיכרון נושן מלימוד ספר "הכוזרי" ] 

לאחר צאתם ממצרים  בני ישראל מתקשים להבין את מהות האל נעלם פיזית ונטול ההגדרות.

משה משמש מתווך בין חכמתם שעדיין לא הבשילה לאמונה "אחרת". אבל כשמשה יוצא לשליחותו,

 הם מבקשים במצוקתם ביטוי צורני של "אלוהים" להאחז בו, לכוון אליו את תפילותים.

 הם כן מכירים באלוהים שעשה להם את כל הניסים הגלויים והמטלטלים, אי אפשר שלא.

אם כך, במה חטאו ?

החטא היה בבחירת הדימוי אותו נטלו מאלילי הנוכרים. שם הבעיה  כי הערבוב בין 

מה שראוי למה שאינו ראוי, דבר מגונה. חצי אמת גרועה משקר. 

התעתוע והולכת השולל באמצעות חצי אמת היא עניין גדול ביהדות, אנחנו מוזהרים בקשרי נישאין 

עם עמים שדומים לנו, הקו הדק נוטה להתפוגג ... הובלת תמים אל טעות, "מראית העין", 

אלו עניינים קריטיים.  

כל כך קריטיים עד ש 3000 איש , יוזמי המעשה, נענשו בגזר דין מוות. 

מחצית מן העם נהרג משום שהוליך שולל - - - "חטא העגל" היה בהטעיית העם!

עובדה היא שהאל וגם משה לא נואשו או זנחו את הנשארים [התמימים או המתנגדים למעשה] והמשיכו להוליך אותם ממש כמו קודם, אחרת איך הבדילו בין אלו לאלו ומה הלקח הנלמד מכך שמחצית מהעם "נעלמה", והרי  כל העם נכח למול פני העגל.

לאחר החטא:

ניתן להם המן 

הוליך אותם עמוד הענן 

האל דיבר אליהם מתוך הנבואות 

והכל נשאר כשהיה, מלבד הלוחות שמשה בזעמו ניתץ

ויש אומרים ששבריהם נשמרו בארון הברית, הוא "ארון העדות". 

" וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל-הַמַּחֲנֶה, וַיַּרְא אֶת-הָעֵגֶל, וּמְחֹלֹת; וַיִּחַר-אַף מֹשֶׁה, וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָו אֶת-הַלֻּחֹת, וַיְשַׁבֵּר אֹתָם, תַּחַת הָהָר.  כ וַיִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  [ טקס שתיית  "מיים מאררים " בדומה למשפט האל "אישה סוטה" ...]

  כו וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה, בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה, וַיֹּאמֶר, מִי לַיהוָה אֵלָי; וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו, כָּל-בְּנֵי לֵוִי.  כז וַיֹּאמֶר לָהֶם, כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, שִׂימוּ אִישׁ-חַרְבּוֹ, עַל-יְרֵכוֹ; עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר, בַּמַּחֲנֶה, וְהִרְגוּ אִישׁ-אֶת-אָחִיו וְאִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ, וְאִישׁ אֶת-קְרֹבוֹ.  כח וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-לֵוִי, כִּדְבַר מֹשֶׁה; וַיִּפֹּל מִן-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא, כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. "

* *

איני יודעת מהו חטא העגל השני ? אולי האזכור מפי משה בספר דברים ט' ואולי נבנה עגל נוסף 

בהמשך קיומו של העם ....   

עגל הזהב 3 

אז מתי קוראים ומתי מתרגמים ? ולמה ? 

מַעֲשֵׂה רְאוּבֵן, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.

מַעֲשֵׂה תָּמָר, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם.

מַעֲשֵׂה עֵגֶל הָרִאשׁוֹן, נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם;

וְהַשֵּׁנִי, נִקְרָא וְלֹא מִתַּרְגֵּם.

בִּרְכַּת כֹּהֲנִים,

מַעֲשֵׂה דָּוִד וְאַמְנוֹן,

לֹא נִקְרָאִין וְלֹא מִתַּרְגְּמִין.

את הפינאלה אני לא מבינה בפשיטא

אֵין מַפְטִירִין בַּמֶּרְכָּבָה;

וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:

אֵין מַפְטִירִין בְּ"הוֹדַע אֶת יְרוּשָׁלַיִם" (יחזקאל טז):

💙💚💛💜

לסיכום השערותיי: 

 נִקְרָא  בלבד אולי משום שברור הסיפור וברור האיסור. 

נִקְרָא וּמִתַּרְגֵּם ייתכן במקומות בהם יש מחלוקת

 והגבול בין מותר ואסור דק עולה הצורך בקריאה והדגשה באמצעות התרגום המהווה גם פרשנות. 

 

:

שבת שלום

 ותודה על עוד שיעור מענג בדרך המסע אל הלב 

לשונות של אש 

 

הנהר/ אחמד פיקה * Never Seen a River/Ahmed Fagih

 תרגום ועיבוד: ניצה נסרין טוכמן (הסיפור נכתב בתקופת שלטון קד'אפי, 2008)  

בין השולחנות הפזורים על המדרכה עמד כיסא פנוי. הוא ביקש את הסכמתו של האיש שישב שם להצטרף וצנח מותש אל תוכו. מיד ניגש אליו המלצר והוא הזמין ספל קפה, הצית סיגריה ומבטו המנומנם בהה בכביש העמוס בתנועת כלי רכב. לרגע דימה שהרחוב נהר וכלי הרכב הן סירות הנושאות זוגות נאהבים הגולשות לאיטן במורד הזרם. בגדה הרחוקה זרח ירח זהוב שצבע את כחול מי הנהר בריצוד מזהיר. התרווח בין העצים על עשב שבצבצו ממנו פרחי ורדים, פרפרים ריחפו סביב כי הכל שפע פריחה, מלבד עץ אחד בצילו ישב זוג מלחשש שהשיק כוסות כל הזמן. העץ ההוא לא פרח. מילא ריאותיו בריח הורדים והניח למוסיקה המתוקה שהגיעה מאיזה מקום לשאתו. העץ בצילו ישב שפע ניצנים אבל אף אחד מהם עדיין לא פרח, כי תחתיו נהג לחכות, כהרגלו למתוקתו, שכל רגע עמדה להגיע. פתע רעש כלשהו הפריעו וכשפנה לכוון מקור ההפרעה, העץ המנץ הפך למלצר שהגיש לו את הקפה שהזמין. הוא סינן קללה מתחת לשפמו כי בבת אחת נעלמו הסירות, האוהבים, הורדים והמוסיקה.

הוא הביט סביבו ביושבי הקפה ושאל עצמו אם מישהו מהם ראה גם הוא את אותו נהר?

אבל הם רק ישבו שם, חסרי הבעה ומאובקים כאילו פוזר עליהם אפר. ברור שאיש מהם לא ראה נהר מימיו והוא שב ועצם את עיניו. ניסה להתעלם מהם כדי להשיב את הנהר שם ודאי אהובתו הרוחצת במים עומדת לעלות אבל לגימותיו הרועשות של האיש לצידו הרסו כל סיכוי. הוא נעץ בו מבט – גמל! כל לגימה שמשך ברעש מן הקפה הסירה ממנו את אנושיותו והגמילה יותר ויותר את צורתו.

***הקלק על התמונה***

ובעצמו חש פתאום את צווארו.

זה או נהר או גמל. הו אלוהים, האם יוכל לראות שוב את אותו נהר נהדר?

דחה את הקפה מבלי שנגע בו וחשב על אימו, על צווארה הארוך, על מקום ישיבתה הקבוע ממנו היא חולשת על הנעשה בבית ומחוצה לו, עוקבת אחר השכנים. בעיניה הבורקות היא בוחנת את הנעשה במטבח, את מצב הסדקים בקירות, מה מונח מתחת לכיסאות ולמיטות, הכריות, השמיכות ומחפשת נערה טובה שתתאים להיות כלה לבנה.

לאימו, שעדיין חיה בדור קודם, בנה הוא זר שהיא לא מבינה, מה מחריד אותו וממה הוא טרוד כל כך, למה הוא ממעט לאכול ובקושי ישן. הוא נראה כמו רדוף רוח רעה ולכן הניחה שאם לא תמצא לו במהירות בת זוג הוא יאבד. הוא היה מודע לדאגותיה אבל גיחך לעומתה כשאמר לה: " אמא אמיתית הייתה משיגה לי נהר במקום אישה." בליבו חשב, מה יש להאשים אישה מסכנה שאין בחייה שום נהר וגם מעולם לא היה.

הגמל שלצידו הניח לרגע את ספל הקפה ושאל בגמלית "אמרת משהו?" הוא הבחין ששפתו העליונה שסועה. שוב אותו תיעוב וכעס כלפי הפולש אל עולמו שעתה גם מנסה לפתח שיחה, עליו להדביר סופית את נוכחותו של זה. הוא עשה עצמו משיב לברכתו של מישהו שישב בקצה המרוחק של בית הקפה. הגמל משך חזרה את צווארו ושב לשתות.

הוא ניסה להסביר לאימו מדוע הוא צריך נהר ולא בת זוג, אבל היא לא הבינה. איך יוכל לשכנע אותה להפסיק לחפש עבורו בחורה טובה ומתאימה בין כל החרכים והסמטאות המעופשות. הרי מן היום הראשון בו ראה את בת השכן ידע שזה עשוי להיות קשר רך ומוצלח. באותו יום בת השכן חייכה אליו מפתחה הצר של הדלת והוא ידע שמקור כל הנהרות בעולם נחבא שם, בבית השכן. אבל הקסם התפוגג מהר מאוד כי למחרת, כאקט של ענישה, מישהו תלה בחצר חבל ולולאה בקצה והנערה הפכה לכבשה. אותו לילה העצב פילח את לבה החם של העיר ובאותו לילה גם הבין שבבתים רבים בעיר חיה נערה צעירה שיום אחד פתחה הדלת והציצה רק כדי לספק את סקרנותה ולראות אם זורם בחוץ נהר.

אימו לא הבינה את זה, היא לא תיארה לעצמה שנערות רבות בעיר הופכות לכבשים וגברים לגמלים במהלך שתיית הקפה שלהם, ואולי אם מישהו מהם היה מנסה לראות את הנהר זה לא היה קורה. הוא עצמו נרעש ממה שקרה, הרגיש שעוקבים אחריו, כל אחד מההמון ברחוב איים עליו. ענן כבד התיישב על חזהו ובערבים הרגיש שהוא עומד למות ממחנק. בלילות נדדה שנתו, רוחות ביעותים הפריעו מנוחתו. טעם חמוץ עמד בפיו תאבונו אבד, החשק לפעול ולעבוד עזב ואפילו קריאת עיתונים שהיה מכור לה נמאסה. האותיות העקרביות עמדו לקפוץ בכל רגע מן הדף, מקלטי הרדיו הרבים בבית הושתקו – לא יכול היה לשאת את להגם, אט אט ניתק עצמו גם מחברת עם בני אדם.

ערב אחד, כמו ברק, חצה את מוחו הרעיון. הוא ישב בבית הקפה כשנזכר באיזו תכנית בה הראו תמונות של נהרות ברחבי העולם, אבל למעשה לא ראה בחייו אפילו לא נחל, במציאות שלו מה שזורם הן שיירות של נמלים וגמלים, אותן הכיר עוד מימי ילדותו בכפר שבלב המדבר, ותעלות ההשקיה של נאת מדבר אבל בעיר אליה עברו צריך נהר. על גדותיו אפשר לחכות לנערה מתחת לעץ, כרגיל, והיא הייתה עולה עירומה מן המים. אז לב העולם היה רוטט בשירה ובריקוד ולחיים הייתה משמעות. לא לחינם בני אדם בחרו לפתח להם תרבויות סביב נהרות, נהרות נבראו למען האדם בגן עדן ומן הסתם המקום ממנו נעדרו הוא המקום האחר, הגהינום. חסרונו של הנהר הווה סיבה שניתן לתלות בה הכל, מרכז סביבו התגבש ההיגיון. אל ערוץ ההעדר התנקז כעסו כלפי הערותיהם המגונות של הגברים בקפה, הצעירים השועטים ברחובות כאילו היו פרים אחוזי אמוק- אלו מעולם לא הושטו בסירה. אנשי הרדיו, כותבי העיתונים, מחברי המוסיקה והפזמונים, המושרים בפי העם, כולם יחיו וימותו מבלי שראו נהר.

הוא העיף את בדל הסיגריה והביט מבוהל בספל הקפה שלא נגע בו. אולי יום אחד כל האנשים האלו יצאו למצעד ארוך והם עצמם יהיו נהר, אולי צעדיהם יבקעו את האדמה ויעלה משם הנהר שלהם. אבל עכשיו הוא צריך לדאוג לעצמו לפני שגם עבורו יהיה מאוחר מדי. הגמל שישב לצידו ברך לשלום מכר שעבר והזמינו להצטרף, הזמין עבורו קפה, לגימה אחת וגם זה הפך לגמל. זה כנראה בלתי נמנע, עניין של זמן.

אחוז אימה לא ידע מה לעשות. מה יעזור אם יצעק?

ממי אפשר לבקש הצלה?

כולם גמלים!


העיף את ספל הקפה ומשך עצמו מן הכיסא, אסף את סנדליו אל מתחת לזרוע ומבלי לדעת לאן הסתלק. רץ. במורד הכביש רץ כחץ שלוח אל יעדו, ראשו מושך את עקביו. מקדים את גורלו. הוא רץ ורץ, לרגע לא חדל. לא הבחין בזריחה או שקיעה, לא חש ברעב ולא צמא. התעלם מגובה ההרים ומן הסלעים במורדות, החולות הלוהטים והים דבר לא עצר אותו מריצתו.

הוא כבר חצה את כל הארץ, הוא ירוץ עד שיגיע.

חייב להיות נהר באיזה מקום וכשיגיע ישליך עצמו אל תוכו. יניח למים לעטוף את גופו וכך יגיע הסוף לכמיהתו, נהר יזרום בעולמו.

שיר המגורשים: " Naci en Alamo נולדתי באל-אמו(ר)"

  

 Naci en Alamo בתרגום פשוט הוא "נולדתי באלמו"  

איפה זה אלמו? אלמו היה שמו של חבל ארץ, שדה קרב, בו נלחמו מקסיקו ומדינת טקסס, דרום ארצות הברית. 

זה יכול להסביר למה ערים רבות בקליפורניה ובכלל נושאות שם ספרדי (סן פרנסיסקו, סן דיאגו, לוס אנג'לס וכו ) 

אבל בשיר המצורף יש הטוענים כי אין קשר לאמריקה וכיבושיה וכי מקור הרומנסה הוא בגירוש היהודים מספרד, בסוף המאה 15. הרומנסה מדברת כנראה בניב קסטילאני של הספרדית מולדת הלדינו, שפתם של היהודים, אותה נשאו עמם למחוזות הגירוש. ליהודים באשר הם תמיד הייתה שפה משל עצמם. 

באיזור הבלקן הלדינו, ספאניולית,הכי צמודה למקור העתיק. 

בצפון אפריקה, זאת ה-חיכיתיה, שהמיוחד לה הוא השימוש בעומק החייך והחיכיון ...  אבל ברצועה הצפון אפריקאית דיברו יהודים גם בשפה הערבית- יהודית שהיא שונה בין ארץ לארץ ואפילו בין עיר לעיר או בין עיר לפריפריה שלה. 

לפעמים גם מקומיים לא-יהודים השתמשו בשפות היהודיות, אני מניחה שזה נבע כצורך מתוך אורח החיים ששיתף מסחר או סתם שיחה בין שכנים. בבלקן גם שבטי הצוענים דוברים כנראה שפה שזיקתה ספרדית. שני שבטים ידועים וגדולים הם 'רומא' ו'סינטי' שכל הזמן נעים על פני היבשת האירופית. לאחרונה חברתי סילביה בובליל דדוש מרומא סיפרה על פריסה בגינות ובין הבניינים של המוני צוענים. 

תוכן הרומנסה התאים להלך הרוח הנוודי של הצוענים, מה גם שיש הרבה יותר מקו דמיון גורלי אחד בין יהודים לצוענים, והם אימצו את השיר שהתגלגל גם אל שבטי ה'חיטאנוס' מאנדלוסיה בדרום ספרד.

אולי כוון נדידת הפיוט היה הפוך ואולי אלו השערות חסרות שחר ... אבל אלו ואלו אוהבים מאוד את רומנסה השורטת שמתלבשת נפלא עם הקולות החרוכים של הצוענים, כמו בקליפ המצורף מטה שמבוצע בידי אלפונסו סיד ומיד לאחריו יסמין לוי שנותנת לו קונטרה יהודית- צוענית מנפצת זגוגיות -

ביוון, לוחמי העצמאות היוונים (יורגוס דלארס גם מבצע את השיר ויש ביצועים נפלאים כדאי לחטט ביו טיוב) ביוון מלחמות העצמאות הם סיפור היסטורי עקוב מדם ושופע צליליות מרטיטת נשמה, גם הם יודעים מה טוב ואימצו גם הם את הרומנסה ההימנונית והמאוד עצובה.

מה שייך אלינו? גם ליהודים הלובים יש היסטוריה של גירוש ופרעות, האחרון ב1967.  גירוש ברכבת אווירית במבצע בזק של אלפי היהודים בטריפולי ובנגזי ישר לאיטליה. אבל גם לאורך כל שנות שהייתם בלוב לא ידעו היהודים שקט. כל כובש והיו הרבה כאלו ישר ניגש לטפל בחוליה החלשה אבל עתירת הממון יחסית, שדדו, בזזו, טרפו ושאר פורענויות.    

ניסיתי לתרגם מספרדית לעברית משוחררת את לב הדברים החוזרים שוב ושוב כתחינה חסרת תוחלת. 

תודה ליוסי בנג'ו דובר חיכיתיה מבית שאישר את התרגום שלי, "כן, המממ... התרגום נעים ... " :-) 

*

"אנ אלמו" הוא למעשה "אל- אמור", בהגייה ספרדית ורי"ש סופית מרחפת ואילמת,  משמעו "האהוב". 

כמו אצל היהודים  מושא האהבה תמיד בשירות הדת או הלאום והכוונה היא לאב, הפטרון, פאדרה... בלטינית, ה"פטריה" PATRIA שבלטינית משמעה ארץ אבות. 

גם בעברית ניתן למצוא הקשרים אלו וגם את המולדת המתקשרת ללידה, אימהוּת בהתהוות. באנגלית המלכה התנחלה והיא אוחזת חזק באדמת ה-  MOTHERLAND אמא אדמה. 

ואולי כמו שנוטים לפרש את שיר השירים האירוטי מדובר בפרשנויות מסיחות דעת מן האישי,  מרחיקים קצת מהלב את הגעגוע לאהוב/ה הנמצא/ת אי שם, צרת רבים הרי חצי נחמה, הנה זאת כנסת ישראל העורגת לדודה... 

בלב בוכה שר אני

נע אנה ואנה ונודדת רוחי 

גרשו אותי ממכורת אבי 

מלהניח ראשי על אבניה

לאוספן אחת לאחת באצבעות של אש

ליבי תש וקולי השר לוחש   

אני יליד מחוז האהבה

האהבה היא מולדתי

אבל עכשיו אין לי מקום

הנוף שם נולדתי נחטף מליבי - 

האנדלוסית של ירושלים והסולן : אלפונסו סיד

https://youtu.be/gg0-VuhtgLg

נמצא !!!!

וורסיה בערבית-יהודית-מרוקאית וספרדית , מבצעת תמר בלוך היא "ללה תמר"

ישראלית שעושה בית ספר לזמרות הערביות, חפשו את היפהפיה הזאת ביו טיוב

כאן "נולדתי באלאמו" הוורסיה שלה

https://www.facebook.com/lalamusiclala/videos/1015311172230520

משנתו הדתית של סבא שלי - לכבוד ראשית הקריאה והלימוד בתורה - הקפות שניות ושבוע טוב.

 לסבא שלי, אליהו-לִיָהו ברמלי, הייתה מזוודה שניתן היה להסיר את חלקה העליון ובתוכה הסתתר פטיפון קטן על בסיסו היה מניח בחרדת קודש של מוצאי שבת את תקליטיו המעטים. גאולה ברדה או יוסף-מנגו בוארון, גם ג'ו עמאר, הזמרים ששיריהם דיברו על מציאות חייהם של העולים בשנות החמישים והשישים.

התקליט מצידו, תחילתו תמיד הייתה חורקת וגרגירית עד שנכנע ואז היה נשמע מין קול שלא דומה לשום קול אנושי מוכר, קצת יללני לאזניי. אבל היה אסור להפריע כשסבא היה עוצם את עיניו, דוחף את הקסקט מאחור לכוון מצחו עד שהיה מכסה את עיניו העצומות, נשען לאחור על הספה בסלון של הבית ברחוב הרצל, פתח תקווה, ליד הפיקוס הענק, מעל מפעל האריגה, הסמבטיון, שלא נח לרגע אלא בשבת.

         

תצלום: אלי אליהו

 לכמה דקות סבא היה שט על גלי הקול ושב אל המקום ממנו בא, מאתחל את השבוע החדש.

בבית המטופח שכנו זיקנתו הכנועה לצד סבתא זמרלדה, זוג יונים אחוז זה בזו. רצפתו המצוירת של הבית בצבעי מדבר גם היא, נתונה על בלימה מנומסת מאוד. מסה כבדה של ביתיות בעננת ריח של פילפלצ'ומה וניחוח תבשיליה הנפלאים של סבתא שנועדו רק לסבא ומה שהותיר היה לברכה.  

אבל סבי הלובי היה אדם קל כנוצה ברוח לעומת סבי הטברייני שהיה אדוק וקפדן ולשון העברית בפיו הייתה חדה ולוהבת. סבא ליהו אהב להיות דתי, בכל שבת פקד את בית הכנסת, הגיש זבבטינו מוקצף לסבתא כדי שתקום טובת לב מן המיטה ולקראת הצהריים אבא שלי היה מצפצף להם שיצטרפו אלינו לביקור אצל הדודים. פעם נסענו ומישהו ציפצף שוב ושוב ולא היה ברור על שום מה, ברמזור, הוא אמר לסבא שאם נוסעים בשבת אז כדאי לפחות להסיר הכיפה ... סבא צחק היה לו הומור למרות האסונות הרבים ובכלל זה גם נישואיו המשולשים. 

בגלל שלסבא שלי היו שלוש נשים, את הראשונה גרש, השנייה איבד ואת השלישית אהב בכל מאודו, נאסר עלינו לשמוע בשורות רעות. אם בכל זאת כופים עלינו לשמוע אנחנו מצווים להשיב... איך? הושבענו שלא לגלות אלא לבני הדור הבא. למזלנו רצף האסונות הוחלף בקללת "מלַאייכַּת הבית", היא רוח הבית, היא הנותנת והיא גם האחראית למהות החיבור שבין הבית לדייריו. המלאייכה שלנו טובה וכך גם "קללתה", לדורי דורות ישכון אי סדר נצחי במגירת הסכו"ם. קיבלנו על עצמינו את הגזירה הבלתי נמנעת באהבה כמו גם את דרכו הרכה של סבא באהבת הדת.

האמונה התמימה בהשם יתברך שתמיד נמצא ותמיד קיים כדי לעזור למאמיניו. הוא לא מזיק כדי לחזק את האמונה בו. 

ברוך הוא וברוך שמו. כ'ייר ושלום!

 כדי לבטא את רוחו המיוחדת בעיני של סבי שלמרות סיפור חייו רחש בליבו זיק של אהבת החיים, תפיסת עולם אותה הוריש גם לילדיו, הבאתי כאן שיר שחיבר וגם כנראה ביצע יוסף מנגו בוארון, חביבו של סבא. 

בשיר התבוננות בשינויי העיתים שהתחילו כבר בלוב, כפי שהם מתבטאים מבעד לעולמן של נשים, חצי נוזף חצי צוחק, מתבונן סקרן במתרחש ומשווה לעולם שאך גז וחלף. השיר במקור בערבית יהודית לובית והתרגום שלי, בת הדור השני. 

ניסיתי לשמור על החריזה כמו בערבית אבל ... הייתי סלחנית כלפי עצמי.

שבוע טוב ומבורך והתחלה אוהבת ושמחה של קריאה ולימוד התורה בשנת תשפ"א.

 

אַדִִּנְיָה וַלְוַגְּת אַלְבַטָּאל  יוסף מנגו בוארון   אַדִִּנְיָה וַלְוַגְּת אַלְבַטָּאל                                 וּלַבְנַיָּיה לַבְסָת סַרְוָאל                                    כִּיף תַרְכָּב עַלּוֹטוּבוּס                                     מְעָה אַנָּהָג עַנְדְהָה נָמוּס                                וּמָשַאלָּה  בַנְת אַלְעַמְרוּץ                               נְסָאת אַרַּגְּעָה וַגַ'לָּאל                                     אַלְכָּמִיצֶ'יטָּה וַסִּיגָּארֹו                                 אַלִּי יִכַּלַּמְהָה חֵיהּ יָא נָהארֹו                          כָּה מְזַוָּוז תַדְעִי עְלָה זְגָארֹו                        כָּה בָחוֹר תְגּוּל טַמְבָאל

העולם והעת הריקניים יוסף מנגו בוארון   העולם והעת ריקניים הבת לבשה המכנסיים   וכשהיא נוסעת באוטובוס עם הנהג יש לה איזה נימוס כל הכבוד לך בת עמרוס שכחת מהר את הריחיים והנפה (של הקוסקוס)    והחולצה (המהודקת לגוף) והסיגריה ומי שיעיר לה חבל לו על היום ... (והלילה?) אם האיש נשוי תקלל את ילדיו אם בחור (רווק) תגידי...יא איזה טאמבּאל... 😊