‏הצגת רשומות עם תוויות ממואר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ממואר. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 30 ביולי 2022

גִּיבְּלִי - סופה מהסהרה

 

  ממואר: אוגוסט 70 , סיפור קצר: טרצ'ינה 

תרגום מאיטלקית : ניצה נסרין טוכמן 

יום השנה ה- 55 לגירוש שארית הקהילה היהודית מלוב.

*

 גִּיבְּלִי (ברברית): רוח מקומית בלוב. נושבת עד משך 4 ימים בעונות מעבר ומוצאה רמת קירניאיקה או הג'באל, דרום ודרום-מזרח, לכוון הים התיכון. רוח חמה ויבשה במהירות של כ-80 קמ"ש עד לטמפרטורה של כ- 50 מעלות צלזיוס. בחורף, הרוח חזקה, יבשה וקרה. בשנת 1922 נרשמה באל- עזיזיה, דרום לוב, טמפרטורה של 57.8 מעלות .




ממואר: אוגוסט 70 / לוציאנה קפרטי
 GHIBLI (Milan: Rizzoli, 2003)


מחמוד הצליח, הוא שכנע את המשטרה כי החנות מגיעה לו, בצדק , הוא עבד בה עם אדונו האיטלקי לאורך שנים אז עכשיו הוא יושב בלב שקט בכיסאו. 

נרגש מסיפוק, חיוך מרוח על שפתיו הדקות והוא מחכה לסוף הגִּיבְּלִי, לא ממהר,  גִּיבְּלִי רבים עברו עליו עד היום הזה, יום השחרור, והוא יכול להרשות לעצמו להינות מהצלפות הרוח על קירותיה הלבנים של הסמטה שלו, זאנג'ת בֵּל-הֵר. חש את צליפות להט החום כמעט בהנאה. הנאתו של המחכה; זה שלא צריך עכשיו לזוז כדי לשרוד. רוח המדבר נשבה בחבטות עזות מתמיד במשרבייה, חודרת דרך חרירי העץ, מייבשת את הנשימה.

מחמוד התבונן בחול הפולש אל החדר, נערם ומתיישב בכל מקום, גובר על הסדר הלא-טבעי של הבית. נדמה היה כאילו החול גם הוא עושה מהפיכה משל עצמו, חונק את שרידיהם של שישים שנות פלישה. 

ריח קוסקוס עלה מהחצר ואדי התבשיל שימנו את אויר חלל הבית, חדר חדר נמלא בריח שנספג בקירות, במחצלות ובשטיחים, חדר לנחיריו של מחמוד ועורר את הזיכרון- איך נדד בין בתי האיטלקים למכור להם את הסולת, הקוסקוס של אמו בתמורה לבגדים ישנים או כמה מטבעות קטנים.

*



 GHIBLI  ( 2004)  


*
 מֵמוּאָר (צרפתית): כתיבת זיכרונות בסגנון ספרותי מתוך האוטוביוגרפיה. אין מדובר בספר זיכרונות שלרוב עוסק בקטע מהחיים וגם לא על רצף כרונולוגי מהילדות ועד לבגרות. ממוארים עוסקים בדרך כלל בעניינים ציבוריים ולא אישיים, באחרים, ולעתים כוללים מעט מאוד מידע על הכותב עצמו.


                                                                  Luciana Capretti


לוציאנה קפרטי : סופרת ממוצא איטלקי, בת למהגרי ה"עשרים אלף"-  Ventimila שהגיעו ללוב כמתיישבים חקלאים קולוניאליים בשנת 1938 כחלק ממפעלו של מוסוליני לספח את "החוף הרביעי" לאיטליה וגורשו  חזרה עם המהפכה הצבאית ועליית משטר קד'אפי בשנת 1970. GHIBLI הוא ספרה הראשון, נכתב בשפה האיטלקית כאוסף סיפורים מז'אנר/סוגת: "ממואר". הסיפורים מתארים את ימיה האחרונים של קהילת "האיטלקים" בלוב, נוצרים ויהודים, שגורשו וחולצו במבצע בזק באמצעות רכבת אוירית, חזרה לאיטליה מטריפולי שבלוב. 
"אני אחת מאותם עשרים אלף, בזמנו, כשירדנו מספינת הקיטור, הקפיצו אותנו ממקום למקום: פיאצה קסטלו, פיאצה איטליה, קורפו סיצ'יליה ובכל המקומות היו המון אנשים שהגיעו לראות, להריע ולברך, תושבים לובים שבהו בנו כמו במשוגעים ואנחנו, אכן, היינו משוגעים בכך שהגענו לארץ שהיה בה רק חול ורוחות ודווקא בה רצינו להיות חקלאים." 

 
"סיבוב הראווה" בעיר טריפולי נועד לשתי מטרות: האחת כדי להראות את השקעת המשאבים של המולדת "האם", איטליה, בפיתוח הארץ למען עידוד הגירה איטלקית ותרומה לעיצוב זהות איטלקית כעם צעיר יחסית. מטרה נוספת היא החצנת "הכיבוש הנאור" והצדקת סיפוח שטחה של לוב ל"מגף" האיטלקי כ"חוף הרביעי" כשלמעשה מתחת לפני השטח ננקטו דרכי מלחמה ברוטליות והפרדה מתוך השקפה גזעית. 



טרצ'ינה
סיפור - שהיה או לא היה ...
*


Terracina / Luciana Capretti 
 GHIBLI (Milan: Rizzoli, 2003)
.


"לא, זה יהיה בלתי אפשרי לעשות זאת בעזרת מטוס צבאי, מפקד הבסיס ביקש בפירוש להימנע מצרות אבל אני חושב שמצאתי פתרון, אמנם מסוכן, אבל המצב שלך - מסוכן." 

" ספר לי על זה."

לא הייתה בעיה להיכנס אל תוך הבסיס, החלק הקשה היה לצאת ממנו למרות שמאז הגיע לבסיס טרצ'ינה הרגיש הרבה יותר רגוע, כמו חיה שמצאה מסתור במאורתה. נושמת אבל לא שוכחת שבחוץ אורב האוייב, ממתין.  מק'קיין הזקן הוכיח את נאמנותו, קיבל אותו וחימם עבורו מרק 'קמפבל' מפחית. כשסיפר לו את מה שעבר, מק'קיין הקשיב בריכוז ופניו היו נתונות בהבעה האמריקנית הזאת, של מציאות שפתע נסדקה מבעד למראה גילו והמדים המתוחים שלבש. הוא הציע לו שישן הלילה על הספה ולמחרת בבוקר ימצאו פתרון. אבל טרצ'ינה לא היה רגוע, הוא ביקש שיבטיח לו כי יוכל מיד עם המראת המטוס הראשון לצאת מהבסיס ומהארץ. 

מק'קיין נתן מבט חטוף בשעון היד ונזכר שקבע עם חברים בבריכה, כוסית הוויסקי שמחכה לו והשיב: "הכל יהיה בסדר".
למחרת, ההבטחה הזאת לא בדיוק התיישבה עם הפרוטוקול של שרשרת הפיקוד וה"כן" הפך ל"אולי" ואז גם "סליחה, אין מטוס, אבל אולי יש רעיון אחר" טרצ'ינה התחיל להרגיש איך גורלו סוגר עליו.  "זה באיזה אופן הממ...תכנית מורכבת, אבל היא תביא אותך לשם, והרי זה מה שחשוב, נכון?" מק'קיין מיקד את הדברים, כאילו בוחן את הלך רוחו של ידידו ואם מתאים להציג בפניו את התכנית החלופית. מק'קיין ידע שהתכנית אותה הציע מטורפת אבל הוא לא יכול היה לחשוב על רעיון טוב יותר, ועל טרצינה לעזוב מיד. ראשית משום שנוכחותו במקום יכולה להוות בעייה עם הלובים וגם משום שהוא כבר בעייה, עבורו. "אז תגיד לי מה עתיד להיות" טרצינה התעקש בקול שבור.

"המורה למוסיקה עזב עם מי שכבר שבו למולדת, אבל השאיר כאן את הכלים של הילדים כדי להעבירם בספינת המטען. הכל כבר ארוז, ומחר יעלו אותם במכולה של האנייה לנמל במלטה."

טרצ'ינה בהה במק'קיין כלא מאמין אבל מק'קיין המשיך לדבר בבטחון.

" אתה תוכל להכנס אל תוך תיק של צ'לו, זה גדול מספיק כדי שתוכל לעשות זאת. ומחרתיים תהיה במלטה, משם תוכל לעלות על מטוס ולפגוש את המשפחה שלך שנמצאים כבר באיטליה."

כשסיים התפרץ טרצ'ינה: " השתגעת! איך את יכול לחשוב שאני מסוגל לעשות את זה ?! איך אני אנשום? ומה יקרה שם ברציף, הם הרי פותחים את הכל, אם ימצאו אותי בתיק הם הרי ישאירו אותי שם להירקב!" 

"ראה, אתה רוצה לצאת מטריפולי, אין לך דרכון, אין לך ויזה ואתה יהודי... האם יש לך רעיון אחר איך לעשות את זה? אם אתה מרגיש שאתה לא מסוגל אז אל תעשה את זה, אבל אני לא בטוח שתהיה הזדמנות טובה יותר. חבר שלי הולך עכשיו לאסוף את הכלים והוא מחכה לך. הוא יפתח את התיק, בלי שאף אחד יראה, ייתן לך דרכון מזוייף כדי שבמלטה תוכל לעלות על מטוס הביתה. אני כבר דיברתי איתו והוא מוכן אבל אם אתה לא רוצה, רק אודיע לו ונשכח מהכל."
 
מק'קיין כבר היה עצבני. הוא ידע כי טרצ'ינה בצרות והבין את חומרת המצב, הרבה לילות הם בילו יחד במשחקי קלפים והוא חשב שמצא בעבור חברו פתרון אפשרי. אבל, אם הוא לא אוהב את זה אז פשוט צריך יהיה לחשוב על משהו מתאים יותר. חייב להימצא נתיב בריחה ואי אפשר להשתהות.   
 
"לא נחכה." אמר טרצ'ינה כשחשב על משפחתו שהצליח להוציא מייד, בתחילת ספטמבר, רגע לפני שהמהפכה עלתה לכולם לראש. ברגע שהמשפחה יצאה הוא רק חשב על המזל שהיה לו ושכח את עצמו, לדאוג לביטחונו והנה עכשיו לא נשארה לו ברירה אלא מארז של צ'לו, צר מלהכיל אותו ואת פחדיו.

" אני יכול לפחות לראות את הכיסוי לפני שאחליט ?"

בפינת חדר המוסיקה נערמו הרבה כלים. מר ניקולסון עשה כנראה עבודה טובה בתזמורת שהקים, כמותם של כלי נשיפה ומיתר מעידה על כך, אפילו פסנתר כנף עמד שם. 

טרצ'ינה בהה בפסנתר ומק'קיין ניחש מיד מה עובר במוחו ומיהר לקטוע אותו. "נכון, זה באמת גדול אבל כדי להשתלב שם אייכשהו אצטרך לפרק את כל המנגנון הפנימי של הפטישים והמיתרים, ואין לי מושג איך עושים זאת." הוא הצביע על מארז הצ'לו שנבחר, בנפרד משאר הכלים. כנראה כבר נבדק, נמדד והוערך. 

היה מעט יותר מרווח משאר המארזים, אבל למרות מימדיו המצומצמים של טרצ'ינה קשה היה לו לדמיין עצמו נכנס פנימה. " נסה את זה. אני לא הצלחתי להכנס" אמר מק'קיין בחיוך מתנצל והצביע על כרס השתיין האירי שלו. חיוכו הרגוע וההומור שלו רק ליבו את זעמו של טרצ'ינה, הוא כעס על הטייס שחש עצמו בטוח מדי וזעם על הלובים שהביאו אותו למצב הזה, רתח על גורלו ועל טיפשותו. הלך אל הכיסוי בפינה, הביט בו ושתק, מתוסכל על העולם, הרים את התיק הכבד ושחרר בחבטה. הצ'לו שבפנים השמיע צליל שנשמע כמו כאב וטרצ'ינה חשב שבקרוב זה מה שיקרה לו וגם הוא, ככלי הזה, ירגיש אומלל.

אחר כך, קצת יותר בתשומת לב שלף את הצ'לו ונכנס פנימה אל תוך המארז שעמד זקוף מה שגרם לו להתנדנד ולהשמיע קולות פירוק. חלץ נעליו ושוב נכנס פנימה, דחק את רגליו בחלק הצר שידית מארז הצ'לו מחוברת אליו. כך, אם מישהו ישא את תיק הצ'לו בידית, הוא יהיה הפוך. הוא קם ויצא, העביר את גב כף ידו על מצחו לנגב את הזיעה שכבר החלה זוחלת אל תוך עיניו, הסיר את משקפיו כדי לנגבם ואמר, "בסדר, אבל אני חייב לקדוח כמה חורי אויר, אחרת אני אחנק." הרים ראש והביט בעיני חברו הוותיק שנראה לפתע מרוחק מאוד. מרחק שהלך ונפער בין שני אנשים שעוד רגע יפרדו דרכיהם ואחד מהם מכוון עצמו אל נתיב מסוכן מאוד. טרצ'ינה אפילו לא רצה לחשוב עד כמה מסוכן ורק שאל את מק'קיין: "עד כמה קרוב אליך החבר שלך שיאסוף אותי במלטה? אתה בטוח שהוא יעמוד במילה שלו?"

"אנחנו מכירים עוד מהאקדמיה הצבאית." 


"מה... לעזאזל !?" קרא מעמיס הכלים אל תוך המכולה וכמעט תלש את הידית ממארז הצ'לו. למרבה המזל החליט להניח על הקרקע ולגרור עד לארגז המטען, הוא הונח אחרון ושמע את חבטת הסגירה של הארגז כדי להעבירו להעמסה בידי הסבלים. לקח להם זמן, עד שסוף סוף העמיסו את הארגז על המשאית שהסיעה את המטען לרציף, נעשה מאוחר וחם והסבלים תשושים עד שהם לא שמו לב שעל הארגז, מה שהיה כתוב "למעלה" הונח כלפי מטה, והחלק התחתון כלפי מעלה. גם סוף היום של פקחי ההעמסה מנע תשומת לב אל הארגז, הם התחבטו שעות להחליט מה יעלה על הספינה היוצאת. בינתיים השמש להטה על המטען וכשהספינה יצאה לבסוף, טרצ'ינה כבר לא הרגיש טוב. 

הוא היה תקוע בתחתית הארגז, וחורי האויר שקדח בכיסוי הצ'לו נחסמו. הוא לא הכיר את תחושת הקלסטרופוביה קודם ועכשיו בא לו לצרוח, בשלב מסויים גם צרח אבל מה שיצא מגרונו היה מעין חריקה עמומה מרוב פחד. הוא ניסה להגיע אל הכיסוי הדק שהסווה את חורי האיורור כדי לתלוש ולפתוח אותו אבל עד שמצא את החורים הוא לא הצליח לדחוף את הבד. פאניקה החלה להשתלט עליו והוא חשב שהנה הוא נקבר בעודו בחיים. נואשות ניסה לצאת מהתיק, נע וזז בתוכו עד כמה שאפשר במנח הארוז והמפותל בו הוא נמצא, כמה שדחף עצמו לא עזר, המצב נשאר ללא השפעה. הוא הזיע, ומשקפיו החליקו מעל אפו ונתקעו בקצה, בגדיו היו ספוגי זיעה, הוא היה כאחוז טירוף. שתן החל זולג לאורך רגלו ונספג בחלקו הרחב של המארז, גולש ומרטיב את זרועו ומעט החלל הפך חם ומסריח עד שלאט לאט הצטנן.

חשב שהוא חייב להרגע, לנשום רגיל כדי לאפשר זרימת אויר מספקת. המעבר בים ארך זמן רב וכשהספינה הגיעה לרציף כבר היה לילה. איש לא חיכה לו בצד השני וגם המטען הושאר בבטן האניה.


למחרת, יום ראשון, פישר חזר לרציף מוקדם בוקר, יום קודם הוא הגיע אחר הצהריים במועד המתוכנן, אבל הודיעו שהספינה מתעכבת ושיחזור למחרת. בימים הללו תנועת הנמל עמוסה ומשלוחים רבים הגיעו מטריפולי וחיכו למיון על הרציף. סבלנות עובדי הנמל הייתה מועטה במיוחד כלפי מישהו שברר לגבי משלוח כלי נגינה. בבוקר למחרת ראה פישר שיש פחות אנשים מיום קודם ואלו שהיו, היו עסוקים מאוד. הספינה שהגיעה מטריפולי עגנה והפקודה לגביה הייתה; לפרוק את מטענה רק ביום שני מכיוון ששום דבר דחוף לא היה על סיפונה, זה מה שמסרו עובדי המזח בעודם מטפלים בפירוק מטען אחר. 

פישר דאג והחליט לחפש מוצא אחר מהמתוכנן. הוא היה אדם שומר חוק, חייל ממושמע, למרות שכבר עזב את הצבא אבל כבוד לחוק ולכללים הוטבעו עמוק באופיו. אפילו לא העלה בדעתו לשחד את אחד מעובדי הנמל או למצוא מוצא "יצירתי". הוא רק חשב על האיש שבנרתיק הצ'לו ורצה לשלוף אותו משם ולא ידע איך לעשות זאת אלא על פי הסדר המקובל של שרשרת הפיקוד. לפיכך הלך לחפש אחר רב החובל של הספינה, הוא יאמר לו שהוא זקוק לכלי הנגינה כי יש קונצרט שעתיד להתקיים באותו ערב- "שקר לבן" שעלה במוחו לאחר מחשבה מרובה- כך, חשב, יקבל אישור לפרוק את ארגז המטען. פישר מצא את הסולם אל גשר הפיקוד וטיפס מעלה.

"הקפטן יצא לעיר והוא ישוב בלילה." 

בשלב הזה טרצ'ינה כבר היה חסר נשימה. שעות חלפו ואיש לא בא לשחרר אותו. הספינה עוגנת כבר זמן רב, הוא מתקשה לנשום, חושב שאולי הוא שומע מישהו קורא: טרצ'ינה... אבל שום צעד לא קרה. השקט הפך לעינוי הוא לא דמיין שכך יהיה מותו, הרגיש איך נוזל חם זורם, הפעם מעיניו, גולש ומרטיב את כתפו ומטפטף על מארז הצ'לו. דמעות ויבבות חרישיות. טרצ'ינה בכה מרוב פחד ורחמים על עצמו וגורלו. הוא מונח שם ספוג שתן, זיעה וקיא שנפלט ממנו בטלטלת ההפלגה. אפילו לא יכול היה לנגב את זויות פיו שיבשו עם כל הסחי, שלח לשון בתקווה לקלוט מעט מדמעותיו כדי להפיג את הצמאון הנורא שחש אבל הדמעות זלגו לכוון הרקה, לבסוף ויתר, נרדם מותש או שאיבד הכרתו, או גם וגם. 



"מהר, אבל בזהירות." אמר פישר, נסער, מדלג בין הרציפים עד שהצליח למצוא את הארגז בשעה מאוחרת של הערב. כשנמצא הארגז, ניסו למצוא דרך לפתוח אותו, סביב סביב עם פנס וצבת. הקפטן חזר בתשע בלילה: נינוח מיום החופש הספונטני שלו במלטה, הוא מצא על הספינה את פישר, עצבני וחסר סבלנות. הוא לא הבין איך בשעת ערב מאוחרת כל כך אפשר לקיים קונצרט אבל הוא הסכים, אולי משום שהבין כי בעבור פישר מדובר בעניין של חיים או מוות. 

אכן, זה מה שהיה. טרצ'ינה, התעורר מההמולה והחבטות, התחיל לזוז ולקרוא בקול. הוא לא יכול לחשוב על כלום מלבד לרצות לצאת מכלאו, עם זה כמה שניסה קולו היה עמום בתוך כל הארגזים וטבע ברעש העבודה בנמל וקולותיהם של עובדי הרציף שהיו פורקים מלמעלה את מה שהיה אמור להיות חלקו התחתון של המטען. "כינורות, כנורות וקרנות ...אתה בטוח שיש כאן גם צ'לו?" 

כשהגיעו אל תחתית הערימה הבחינו בכתם רטוב שנספג בקרשים.  הם לא היו צריכים לחשוב או לנחש משום שנשמע בכי ברור שעורר את חשדם. רגע הביטו זה בזה לפני שמשכו את הצ'לו ופישר קרא להם לעצור; עד לאותו רגע פישר ששתק התמודד בהשבת השליטה העצמית שלו לעצמו ותכנן איך הוא נפטר מכל האנשים שבמקום ברגע הנכון. "בסדר. תודה. מפה אני כבר אטפל בעניינים." פקד על עובדי הנמל, אבל הם לא זזו. הוציא וחילק קצת כסף ועשה להם סימן שיתחפפו. הם התרחקו ונראה שעשו זאת, אבל הסתתרו כדי לראות מי הבוכה. ראו איש שיוצא מתיק הצ'לו, הם לא היו בטוחים אם באמת מדובר באיש, הוא היה כל כך מעוך ושפוף כערימת סמרטוטים. 


פישר כרך זרועו סביב כתפיו של טרצ'ינה כדי לתמוך בו ולעזור לו ללכת אבל טרצ'ינה היה כל כך המום שלא היה מסוגל לזוז, או לעשות איזה צעד. פישר פשוט הרים אותו על ידיו כדי למהר ולצאת מהמתחם. עובדי הנמל שנרעשו ממה שראו מיהרו אל הפאב המקומי כדי לפרוק את מטענם, סיפור שלא יאמן. 

"אני חי" נשמע קול ברור ונוקב.  הוא לא אמר "אני דויד" או "אני במלטה"  אלא רק את שתי המילים "אני חי" כמו נאחז בהן בשארית כוחותיו. זה היה הדבר היחיד שחשוב, אסימון ההכרה ירד, הוא שרד. פתאום נדלק אור בחושך האינסופי בתוכו שהה יותר מדי זמן. עצם את שתי עיניו ופקחן שוב, פער שפתיו ופיו לנשימות עמוקות של אויר חופשי. הוא חזר ואמר כלא מאמין: "אני חי, אני חי". שום דבר אחר לא עלה על דעתו.

לאחר שנרגע מעט מן ההלם הראשוני ביקש להתקשר לאישתו אבל בקושי יכול היה להוציא מילה. מצידה השני של השיחה לקח לזוגתו קצת זמן להבין מה קורה ואיפה הוא נמצא. היא שאלה אותו מתי הוא מתכוון להצטרף אל המשפחה ואיך הגיע למלטה מטריפולי. עשרה ימים לא שמעו ממנו, דאגו לו במיוחד כשהשכנים סיפרו על חיילים, ארבעה עם כלי נשק, שלקחו אותו מהבית ואיך שהם בכו מרוב דאגה אבל עכשיו היא מבינה שהוא בסדר- "אתה בסדר, לא?"

הוא הקשיב לה אילם אבל מאושר, הדאגה בקולה שנשמע אפילו מעט עצבני, כל כך נעים, כל כך מנחם, כל כך מלא אהבה ולא כמתוך הרגל או זוגיותם ארוכת השנים. אבל הוא רק אמר לה " בלילה אני אספר לך הכל. אל תדאגי. אני אעלה על הטיסה הראשונה." ואחר ביקש לשמוע גם את בתו. הוא הקשיב רגע לקול האהוב ורגע לפני שהתנתקה השיחה עוד הספיק לומר: " כמה נפלא לשמוע את הקול שלך" ואז הטלפון נדם. לאחר השיחה הבין שהוא לא יכול להישאר כמות שהוא, חייב להתנקות ולהחליף את בגדיו המצחינים משתן וקיא, לשטוף את עצמו, הוא חיפש שירותים, בדרך ניסה לשחזר את האירועים שעברו עליו לעשות סדר בבוקה מבולקה הסוערת בו. 


פישר, איאן פישר, היה כל כך טוב אליו שהוא חייב למצוא דרך כדי להודות לו. הוא ליווה אותו כל הדרך למלון, שכר בעבורו חדר ועם כל הסירחון השכיב אותו במיטה, תשוש מהתרחשויות הוא נפל ונרדם מיד. כשהתעורר ניסה להבין איפה הוא נמצא, מלון שרתון, חדר נעים. טרצ'ינה הסיט את הוילון וראה שהמלון נמצא באמצע העיר. הוא נכנס למקלחת ואחר התקשר להזמין ארוחת בוקר ועיתון.

 כמה נעים לשוב לחיים חשב טרצ'ינה כשעמד ובהה בחלון הפתוח אל הנוף העירוני.

 
"נוסע סמוי חי נמצא בתוך צ'לו" הכותרת הראשית בלטה בעיתון המקומי, הכתב הצעיר שדווח על מה שראה במקרה בלילה בנמל הביט בסיפוק על פרי פועלו. הוא בכלל תכנן לספר על חייהם הקשים של עובדי הנמל ויצא לו סקופ. העיתונאי בהה בכותרת בתחושת סיפוק עמוקה, שמח על האינסטינקטים הטובים שלו אף שהוא רק בראשית דרכו. הוא האמין כי אושרו של כתב טמון בפרסום ידיעה בעמוד הראשון של עיתון. 

ממש קלי קלות, שני בחורים מפטפטים על כמה בירות ואוזן כרויה להקשיב לדבריהם, ודאי שהבטיח להם ששמותיהם יופיעו בעיתון, והם בתאוות גילוי סיפרו על רוח רפאים שהגיחה מתוך ארגז כלים. הוא הבין מיד שיש כאן סיפור ושעליו לרוץ למשרד העורך כדי להספיק להשחיל את המידע לעמוד הראשון בטרם יודפסו העיתונים של מחר. ממעט הפרטים אפשר היה להניף את הכותרת אבל שאר הסיפור יכול להגיע גם למחרת ועכשיו עליו להשיג את מה שקרה. "זכור אסוולד" פקד עליו העורך שהזכיר לו, ככתב צעיר, את חמשת המ"מים של דווח: מי, מה, מאיפה, מתי ומדוע והכל צריך להגיע "עד שש". 

"אסוולד מיסלי: נוסע סמוי חי, מלטה." שורת הכותרת הזאת עשתה לו את זה והוא קיפל את העיתון באופן שהשורה תציץ משולי כיס מעילו כשהלך ברחובות מלטה לחפש את הסיפור השלם. 



הסוד שלו הפך גלוי. הנה הוא מונח לצד הקפה של ארוחת הבוקר האנגלית במלון היוקרתי אחרי יומיים שלא נכנס דבר מאכל לפיו. טרצ'ינה הזמין לעצמו ביצים מטוגנות ובייקון, עגבניות צלויות, לחם, ריבה, חמאה ומיץ תפוזים. בצע חתיכת לחם ועוד לפני שמזג את הקפה לספל, כשפיסת הלחם מתלעלעת בפיו ומחכה ללגימה ראשונה של קפה, קלט את העמוד הראשון. השתהה רגע על האותיות ופניו נפלו. הניח את כוס הקפה ומיהר לבלוע את הלחם:  "נוסע סמוי חי נמצא בתוך צ'לו" הוא קרא מילה מילה בקול, בקושי בלע את שבפיו, הסוד שלו היה עכשיו גלוי לכל דכפין.  מה אני עושה עכשיו? אמנם לא כתוב את שמי אבל אפשר למצוא אותי בקלות, כל מה שצריך הוא פשוט לעבור ממלון למלון באיזור הנמל, סך הכל אי קטן ולדבר עם השוערים. מישהו ודאי הבחין בי אתמול בלילה, אדם מסריח ומבולבל ונישא על ידיים.
 
אני חייב לעוף מכאן ומיד, חשב במהירות, המצב עלול להסתבך, להיות לי בעיה עם השלטונות באי. הייתי צריך לבקש מיד מקלט מדיני, הם לא יאמינו לי עכשיו, במיוחד עם המסמכים המזוייפים שבידי.

 הוא חשב על אשתו, השיחה בה הבטיח לה שבלילה יפגשו בבית, על הבכי שלה והבטחתה להכין ארוחת ערב, אהבתה, אהבה שלובתה מחדש מתוך דאגה. מעולם לא הביעו רגשות בגלוי, בתם הצעירה שצריכה לעבור את כל הסיפור הזה. המחשבות על אשתו ובתו המחכות לשובו, כל הבלבול שמסחרר את ראשו עכשיו, הוא שם ולבש במהירות את בגדיו המלוכלכים לאחר שניערם היטב, יצא מבלי להתבלט, מחיש צעדיו ישר אל נמל הדייגים הקטן, בצידו השני של האי. 



דייג, מסירקוזה לפי האיטלקית שפיו, הסכים לקחת אותו, בלי שאלות, מאותם דייגים עתירי נסיון באי- שאלות. הספיקה לו הבעת הטירוף בעיניו של האיש המבקש סיוע מיידי. החווה כלפיו סימן בתנועת ראש מהירה לכוון תא סירת הדייגים והנוסע הבין שהוא צריך שוב להתכנס במסתור, קצת יותר נוח מהקודם. בזמן הזה הדייג אסף בחיפזון את רשתות הדייג והעמיסן על הסירה, לעס את שארית הסיגריה הלחה שבפיו וירק למיים. כל האחרים ביום ראשון ורק הוא בכובע המרופט שלראשו, זקן מדי למשחקי קוביה ולנשים. מבוגר להכל ושבור-לב לאהבות וצרות, יום יום, גם שבת וחג על הסירה, רק כדי לא להיות לבד והנה אלוהים שלח לו עכשיו את הנוסע הזה לחברה, גם אם בשתיקה, נחבא ומפוחד, אבל יהיה עם מי לסעוד את סעודת יום ראשון שהוא יכין לשניהם בזמן שיפליגו בין מלטה לסיציליה.  לאיטליה.   

  
*

עובדות


















יום ראשון, 1 בנובמבר 2020

מפות

 

סיכום חודש מאז התחדשות הפעילות בבלוג לאחר הפסקה של כ- 10 שנים.     תודה 💙


בגיל 10 קיבלתי חדר בשותפות עם אחותי שצעירה ממני במספר שנים, זה היה החדר האמצעי של בית הורי, היתה לשתינו  מיטת " ענג" נפתחת,  ארון מיושן מפותל רגליים שצבעו חום ומכתבייה מפורמייקה לשתי תלמידות. חדר נזירי במידת מה ביחס לחדרי הנעורים בימינו, אבל מרווח וממוקם בלב הבית והיה בו אויר נעים ומרחב.

בלילה היינו פותחות המיטה אבל ברוב הפעמים התעצלנו אז ישנו לנו "ראס ודימבה" כמו שתי סרדיניות , "ראש לזנב". 

על רצפת החדר שהייתה קפואה בחורף נפרש שטיח  ובקיץ הוא הוחלף בג'ריד, פרוות כבש שהפיצה ריח של שווארמה למרות ששערותיה נחפפו שוב ושוב בשמפו ריחני, לא עזר כלום, הדיר פעה בעוז. 

[שתינו עד היום לא מסוגלות לסבול ריח בשר כבש ... מיד נוצרת התניה פבלובית של שטיח רגליים שעיר...]

 אבל, לא על כך באתי לספר. לא על חדר הבנות, לא על כבשים (אף שיש לי הרבה סיפורים בקנה על כך)  אלא על הארון החום. על העולם שהונח במרווח בינו לבין התקרה. אוצרות ידע מאובקים שלא נמצא להם מקום.

היה שם מטוס כבד של חברת תעופה גרמנית ניצב על כנו 

היה שם משחק אסטרטגיה ששמו - גו ( אף אחד לא ממש ידע לשחק בו) 

היה שם גלובוס גדול ורב צבעים ( ליודעי ח"ן: המדינות נצבעו בו בארבעה צבעים בדיוק! )  מסתובב על צירו 

ואטלס,

 אטלס ידיעות אחרונות אדום, ענק.  עולם ומלואו.  שימש יצועי בכל חופש גדול. 

קוויתי שאולי כמו עליסה באחד הלילות אשאב אל תוכו. 

היינו אחותי ואני פורסות על הרצפה הצוננת "לחאפ"- שמיכה חורפית מרופדת מבד סאטן מצד אחד ורוד ושני כחול. הכחול תמיד למעלה, הוא הים עליו הפלגנו אל הדמיון. ובלילות הקיץ בהן לא היו הגבלות שעת שינה הייתי מורידה את האטלס המאובק ובוחרת בכל פעם מדינה חדשה . ככה בקיץ אחד הספקתי לנסוע בעולם ומלואו, בגיל עשר ראיתי עולם. 

ומאז אין חביב עליי מקריאת מפות. 

עוד יורחב בעניין ואף אביא מתוך עולם החסד הזה של ילדותי תמונות נאות שקשורות לנושא הבלוג : לוב. 

היום האטלס האדום, הדחוס כל טוב נמצא בביתי.  

אבל לחובבי מפות נוספים הבאתי כאן הבוקר שתי מפות מעניינות: הראשונה - מי מתבוננים בנו כאן ומאיפה הם בעולם. השנייה- סיכום פעילות מאז הווסדו של  הבלופ הקטן. 


אז שוב , תודה💙 לקוראים ולמקורות ההשראה, האהבה. 


* הסטטיסטיקה הנ"ל ללא כניסותיי. יש אופציה לסנן את עצמי החוצה לעומת התכנסויות אחרות ודל"ב. 


שבוע טוב.





יום שישי, 9 באוקטובר 2020

אסתר הזמרת ובנה השייך הממזר

 " השירה בנושא האהבה מאפילה, לפחות בכמותה, על כל נושא אחר, ועל כולם יחד כאחד. האם ידעת כי למושג "אהבה" יש לפחות שבעה שמות וכינויים אשר כל אחד שונה מחברו בעצמת הרגש?  חוב, עזאז, מאדי, גלה, עאשק, גראם, צאחב, האווה (נסי לתרגם ...)

מה שמאפיין את שירת האהבה שהיא שירה רוגשת וסוערת, שירה שבה הרגש גובר על ה"שכל" תוססת וקצבית. הכאב והתשוקה , הפרידה והערגה משמשים מניע לכתיבה וגם כמוטיב מרכזי בה. אמנם גם בעמים ולשונות אחרים מתייחסים לאהבה כמוטיב מרכזי בחיים, הגלגל שמניע את העולם מסביב- כאן פשוט חבל על טיפת חיים בלי זה, שירה מוקצנת ומוחצנת על פי כל קנה מידה." 

ציטוט מתוך דבריו בכור ג'יעאן מי שהקדיש שנים ארוכות מחייו לאיסוף ותרגום שירת החולין של יהודי לוב וגם תוניסיה.

*

 בשנת 2010 , בשנות מחקרי הראשונות, הייתה לי הזכות להשתתף במפגשי משוררים בביתה של פנינה פטיאן-כלפון, אבירת "מסדר הקוואלירי" ואחיה ציון כלפון משורר, אלוף במשקל כבד של וחרוזים ושפת שיר בסגנון תור הזהב של ספרד.  אפילו הצטרפה אלינו בביקורה בארץ הזמרת והפייטנית הנדירה מרים מגנאג'י שחיה ברומא ועוד חוקרים אוטודידקטיים שבאים אל אוצרות הידע מאהבה ותשוקה, אוספים ומפיצים במסירות אינסופית את נכסי הרוח של העדה. כולם כותבים מיומנים שפתחו לי דלת לעולם מופלא של שורשיי שלא ידעתים עד אז. אמותיי ואבותיי הרוחניים.  

במפגשים נהגנו להתכנס סביב שולחן האוכל, איך לא, בדירתה של פנינה- קו ראשון לים בנתניה, פנינה הייתה מכינה לכל החבורה ארוחה שהגיל בה לא היה פונקציה וגם לא מין האנשים, אישה או גבר, למרות שכולם היו דתיים ברמה זו או אחרת.  אני דימיתי את המפגשים הללו לתכנון המהפיכה- רזיסטאנס בשפה הערבו-איטלקית לובית רק בלי עשן סיגריות ג'יטאן .... 

ואכן זה מה שהיה. ממפגשים אלו נולד כתב העת "לבלוב" וכל אלו היו מייסדיו (!), אותי מינו לסקור את בתי הכנסת של הקהילה, לכתוב את סיפור הקמתם. אני. הכי פחות דתיה אבל הכי צעירה בגיל, לא ברוח, אבל מי העז להתנגד מול כל הארטילריה הכבדה.... הצלם אלי צרור ז"ל , נשמה יקרה ועדינת לב ואני התרוצצנו בכל הארץ כדי לצלם ולראיין את האנשים שהקימו וניהלו בתי כנסת אלו. לא פעם הכנסתי ראש "פתאים" אל לוע אריות ומלחמות יהודים שרק בדיעבד הבנתי אותם. 

 בדרך אירחו אותנו למטעמים שמעולם לא הכרתי קודם (באזין אצל משפחת גלאם בשדה עוזיה, נפתחו אלינו אוצרות ממש כמו הזרייר דארנה... מי התקרב אל המיתוס הזה שיכולתי לגעת בגוויל ולחטוף מכוות אש בקצות אצבעותי...  וכך גם הכרתי את לילו וקיו- אליהו מכלוף  גיבור המחתרת היהודית בטריפולי וגם את נחום גלבוע- נחצ'ה כורם מלכיש ו"ענבי טלי" ועוד ועוד . 

אחרי כל מפגש תנובת היצירה של הגדולים הללו הייתה נובעת ושופעת, מן הנביעה הזאת לדעתי נולד גם האלבום הנהדר של מרים מגנאג'י, מי ששרה על הבמה בבר אילן קדיש בעברית ובערבית היא פונה אל אמה המנוחה "יא ממתי יא מחבובה" , אימי האהובה, מול קהל מעורב. 

הנה כאן בקליף : מתוך דיאלוגים ים תיכוניים Miriam Meghnagi: Dialoghi Mediterranei 



 אחד השירים המענגים והמערסלים באלבום הוא על ספינת העלייה מלוב "גלילה" , שהביאה לארץ ישראל את משפחת אימי ומשפחות רבות בין 1949-1951 ... מרים שרה בקול הפעמון שלה: "יא מחלאה באבור גלילה כיף היא שטא עלא ב'חאר..." כמה מתוקה/חמודה האניה גלילה ואיך שהיא שטה בזריזות על הים ... כאילו מדובר בתינוקת שאך החלה לצעוד את צעדיה הראשונים.  

את כל ממואר "מהפיכת הפייטנים" אכרוך כאן עם שורשי המהפיכה בפיוטי החולין ומקומן של נשים בתוכה שהתחילה בלוב, לצד מאמרי שהופיע  בגליון "העאדא" של חגי תשרי , אוטוטו שמחת תורה בימי קורונה, גליון מס'  179 , תשפ"א 2020- "אור שלום" ופורסם גם באתר : אקדמיה  כאן.



ההיסטוריה היא מעיין מים חיים, רוחשת  וכל הזמן בזרימה ...בניגוד לדיעה המיושנת שמדובר בידע שקפא בזמן. העבר וסיפוריו יכולים להיות מלאי טעם ואהבה רבא והנה גם מפולפלים וממכרים כמו כל ההוויה של קהילה זאת.

 בהמשך יובאו גם שירי אהבה ותאווה ע"פ מסורת יהודי לוב, מבטיחה !! בפוסט נפרד. 

המידע כבר הוכנס לסיר ומחכה שתובער תחתיו אששש - סטאנה שוואייה יא נאס, ת'ישא בת'ישא ....חכו רגע אנשים, מעט מעט ... 


יום שני, 9 במאי 2011

המלחמה הראשונה שלי - סיפור ילדים ליום הזכרון תשע"א



המלחמה הראשונה שלי

תוקע כף ידו בידי, נוטל את שקיק האוכל התלוי על לוח הווים שבכניסה לגן ומזרז אותי "יאללה בואי, יש מלחמה, באו מהצבא לקחת את אבא, אם נרוץ מהר נספיק להגיד לו שלום." אני שמחה, מעולם קודם לכן לא בא לקחת אותי מהגן. יד ביד. אחי הגדול ואני. מלחמה- איזו מילה משמחת.

בכל יום אחר, אני חוזרת בעצמי דרך השדה ואחר כך מבעד לפרצה שבגדר לבד, עד השכונה. בחורף חלזונות וחמציצים ובקיץ, צרצרים מתפקעים בנפץ והרבה קוצים לפעמים נחש חוצה את שביל החול. אחר כך חיכיון אפלולי עד שאמא חוזרת מן העבודה.

אבל עכשיו יד ביד אפילו שממהרים וכמעט אין לי אויר מההליכה המואצת, זה נעים, הלוואי והמלחמה הזאת תמשך כל הזמן.

 בקצה הרחוב המוליך אל הבית שלנו אבא של נאווה עומד במדיו החדשים, הוא רק התגייס למשטרה, שורק במשרוקית ומזרז את האנשים לשוב אל בתיהם. הוא מביט אלינו ומזרז ´קדימה קדימה´ הוא אומר במבטא הזה שלו.  בפינת הצומת, עומד ג´יפ ירוק שחסר לו החלק עליון, אנחנו מאטים כדי להביט במתרחש, משהו חשוב עומד לקרות .

"קדימה קדימה, ילדים, מהר הביתה. " אבא של נאווה זועף ועוד קצת "קדימה" אני אתעלף כי כבר אין לי אויר לנשום.
 "זה רק אבא של נאווה." אני מסבה את תשומת ליבו של אחי אולי יאט, אולי הוא לא מצליח לזהות את השכן מתחת לכובע המצחייה שלו. אמא אומרת שאבא של נאווה הוא טמבל ושרק במשטרה הוא יכול היה לקבל עבודה אבל אני יודעת שהוא איש טוב. 

לאחי צעדים גדולים משלי והוא מושך אותי בכוח אחריו. "נו ..זוזי כבר הג´יפ הזה מחכה לאבא, הוא ילך ואת לא תספיקי ובגללך אני גם אפסיד אותו." אני מבינה את המילים ובכל זאת שום דבר לא ברור. 
בבית, אמא ואבא מדביקים על הזגוגיות שתי וערב של נייר דבק חום.
דווקא הכל נראה רגוע ונעים, אמא היפה שלי עם הבטן הגדולה שיש בתוכה תינוק, אבא מגיש לה רצועות נייר דבק רטובות, היא מותחת ומצמידה אל הזגוגית. בשאר הבית אפלולית כי תריסי העץ שתמיד פתוחים עכשיו מוגפים. הכל נראה אחר.

אמא נראית לי קצת עצובה זה בגלל הבטן הכבדה שלה שמציקה לה.
בימים שיבואו לאחר מכן היא תקשיב לרדיו ורוב הזמן תבכה.

פתאום יללה ארוכה ונוראה ממלאת את האוויר. אזעקה.

חיבוק, הנפה ונשיקה דוקרת אבא שלי רץ אל הג´יפ שבקצה הרחוב, הוא רץ מצחיק, אף פעם לא ראיתי אותו רץ. אנחנו ממהרים אל חצר השכנים ממול. משפחת צברי,  יורדים אל תוך בור ארוך וצר, חם וקצת מחניק, מלא בריח אדמה מתוק. כולם צפופים ומגע קיר האדמה על השורשים שמבצבצים ממנו מוזר אבל גם נעים, נעים לי מאוד.

אני אוהבת את השכנים שלנו.  כולם ביחד.

 אני נרדמת די מהר. 
*

מישהו ממלמל בחושך ואני לא רואה אותו, רק מרגישה את רכות החיק של אמא שעל ירכיה אני מניחה את הראש. אי אפשר לצאת ולחזור הבית לישון היא אומרת בלחש, מלבד המלמול הקבוע אף אחד לא מדבר, אני נרדמת שוב. 


*

אבא שלי בחיל רגלים וזה דווקא חבל. למה דווקא הוא מכל האבות בשכונה חייב להיות בחיל שכזה שאין בו שום דבר מיוחד. הלוואי והיה תותחן, לפחות טנק. אני לא מגלה את זה לאף אחד שלא ידעו שאבא שלי חייל פשוט כל כך. בחלומות אני מדמיינת איך אבא שלי הולך במלחמה ומחפש, הולך ומחפש, הולך בלי סוף שם בשדות.

*

מוישיק אומר שאבא שלו בחיל תובלה והוא נהג במשאית.
ככה הוא פקיד בקופת חולים, ראיתי אותו שם.
אני אוהבת את מוישיק יש לו עיניים חומות וטובות.
מוישיק לא יודע שאבא שלו נהרג מיד עם תחילת הקרבות. 

*

כולם כבר יודעים על אבא של מוישיק אבל אסור לגלות
כבר כמה ימים שהוא נמצא אצל השכנים כי אל הבית שלהם באים הרבה אנשים. אמא שלי אומרת שהם באים לנחם את המשפחה.
 מי ינחם את מוישיק ואיך הוא ידע את מה שקרה?

*

מוישיק כבר יודע.

*
מוישיק כבר יודע.
דפס המטומטם גילה את הסוד.
הוא התעצבן על מוישיק שהכניס לו את המקל של הדודס ונפתחה לו הגבה. הוא נפצע  ואיבד המון דם היה צריך לקחת אותו למגן דוד אדום כדי לתפור את החתך אז הוא צרח כמו משוגע " יא בן זונה, מגיע לך שאבא שלך מת." ושייקה הבן של השכנה שהכי התאפק מכולם לא לגלות למוישיק את הסוד, בכה. כי מישהו עקף אותו וגילה את מה ששמר כל כך.
אחרי כן מוישיק רץ ישר הבייתה שלו, לא אל הבית של שייקה, לא אל הבית של אף אחד. הדמעות של מוישיק ירדו בלי קול והוא כל כך כעס שאפילו לא עצר כדי להכניס לדפס מכות, סתם הלך הביתה כמו כולם.

*
אף אחד לא משחק בשכונה. כולם מחכים.

*
מוישיק לא יוצא מן הבית כבר כמה ימים.
אף אחד לא משחק עם שייקה.
אף אחד לא משחק גם עם דפס.
 אף אחד לא משחק בכלל.

*

כשמוישיק ואני נהיה גדולים, נתחתן.

*

כבר כמה ימים שאין יותר אזעקות וגם כבר לא כל כך נכנסים יותר לשוחות. חבל.

*
"מטוס נפל בשדות , השדות של כפר-סירקין עולים באש."

טלי שצורחת ורועדת איך שהיא שומעת מטוס חולף, רצה מיד להסתתר מתחת למיטה. אחי הגדול הביא מן המחסן את הסולם של אבא כדי שנוכל לטפס אל הגג ומשם נוכל לראות את המטוס שהתרסק, אולי נראה את השדות של סירקין בוערים. 
אני לא רואה כלום, אפילו לא סימן של עשן, רק שדות מצהיבים לאינסוף ושמיים כחולים עד האופק.

*

אמא של מוישיק לובשת בגדים שחורים ומטפחת שקופה שמכסה לה את הפנים. כשהיא עוברת בשכונה כולם שותקים יש כאלו שאומרים לה שלום שקט כדי לא לפגוע בעצב שלה. מוישיק משחק איתי אבל לא אני לא מדברת איתו על אבא שלו אני נזהרת לא להזכיר את המילה ´אבא´ לידו.

*
אבא שלי חזר.
לא אכפת לי אפילו שהוא חיל רגיל.

*

עוד שני חופשים גדולים יחלפו ואנחנו נעבור דירה מהשכונה.




 

Carlos Amorales












יום חמישי, 19 באוגוסט 2010

ירח ממואר



מה שראיתי מחלון השירותים בבית של סבא וסבתא לא ראה איש מעולם. איש גם לא האמין לי כשסיפרתי על כך. עם השנים האירוע או הסיפור, נשכח מלב כמעט. 

 סוף הקיץ אולי ראשיתו. פנים הבית חשוך, מחניק וחם למרות החלונות הפתוחים לרווחה. בחוץ אור ירח מלבין את הרחבה המרוצפת וזו- משליכה בוהק לבן אל חשכת בוסתן עצי הפרי, שבחצר האחורית. 

חלל החדר מלא בנחרות ונשימות כבדות. לחץ השלפוחית העיר אותי משנתי. 

"אמא.. אמא" לחשתי באין קול, אמא ודאי שקועה בעומק שנתה ולא שמעה כלום. עלטה סמיכה וחמה ולא רואים דבר, רק שומעים וממששים. הנה ידיי הקטנות מגששות את הדרך לשירותים, הקיר המחוספס אשר חום נעים עובר ממנו אל קצות אצבעותיי. כפות רגליי נוגעות ברצפת האבן הצוננת, אני פוסעת אט נזהרת לא להיפגע, אני יודעת הקיר רץ ישר עד לקצה. 

בקצה, דלת החדרון, מושב העץ שעל האסלה ולצידה קופסת קרטון ופיסות נייר הטואלט הגזורות בדיוק במידה שאינה מחללת שבת. מעל האסלה החלון הקטן פתוח. בדיוק בגובה שלי. מבעד לחלון אני רואה את הגינה האפלולית. גן עצים שסבך עלוותם גוש גדול ואפל הנשען בכבדות על רגלים קצרות ועבות בוהקות בלובן סיד, כמו מרבה רגליים אדיר ותפוח הנשען על קביים ותמוכות הבדים עמוסי הפרי כמשענות הנוטות ליפול. 

 בפינת החצר, מתנועעות זוג רגליים קטנות ורזות. לא רחוק מהן עוד זוג רגליים ארוכות. תנועת הרגליים זריזה ושקטה מתחת לעץ השזיף הזקן בגינה של סבא שלי. שם, בחדרון, עומדת ומביטה החוצה אני. ודאי שלא עפעפתי בעיניי, רק רציתי להימלט, לברוח או לצעוק אבל רגליי דבקו למקומן וגם הקול התכדר ואטם את הגרון. 

פתאום הרגליים החלו לפסוע לכיוון הבית, אליי. הגוף שעליהן יצא מן הסבך ונגלה. אישה. ראשה נטה בזוית ועליו- נח ברפיון שביס אפור. היא הייתה גבוהה ורזה. היה איתה גם ילד, אבל לא ראיתי אותו ממש, מבטי השתהה עליה, דמותה ריתקה והפחידה אותי. הרגשתי שהיא יודעת שאני צופה בה. אבל לא היה לה אכפת בכלל. התכופפה בתנועה איטית והרימה סל גדול מן האדמה. עמוס וכבד, מלא בפירות שקטפו. הצמידה אותו אל גופה ובידה השנייה אחזה בילד הרזה ושתי הדמויות האפורות הלכו ונעלמו בשביל היוצא מן החצר. 

 לא ראיתי אם עזבו כי את זה לא ניתן היה לראות מן החלון הצר של השירותים. הרגשתי שגם אני מאפירה כמותם. באחת נמס בי הקיפאון ושבתי במהירות אל מיטתי שבחדר השינה של סבא וסבתא והמתנתי לאור הבוקר. לא עצמתי עין, מהפחד שמא ארטיב את המיטה כי לא הספקתי לעשות. ידעתי שאם אירדם אז השלפוחית תשתחרר ואשכח את המראה שנגלה לי .

 * שנים לאחר מכן, האשה האפורה והסל תחזור לפקוד את לילותיי, בלי הילד. אני כבר לא אפחד ממנה, אעמיד פנים שהתרגלתי לפגישות הליליות איתה, לפעמים אפילו אחכה לה. במיוחד בארצות זרות ורחוקות מן הבית, היא תשתוק אליי בעיצבונה מתוך מראות של חדרי אמבט ארעיים ורק אני אדע, שבסלה היא נושאת פירות מתוקים.



טריפולי, חאראת אל יהוד, סביבות 1914