הכנסת כלה/ בעז טרסי
וּמַה כְּבָר תִּרְאִי שָׁם?
חֲדָרָיו חֲשׁוּכִים?
הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ?
עֹפֶשׁ הַמַּיִם בַּדּוּתוֹת?
פַּחַד רָחֲבוּ עֵינַיִם?
הִנֵּה
רְחָצוּךְ וְסָכוּךְ וְקִשְּׁטוּךְ
וְרִקְּדוּ לְפָנַיִךְ
וְהָלוֹךְ לֹא הָלַכְתְּ.
וּמֵתַיִךְ לֹא הוּצָאוּ.
וְהֵיטֵב, עוֹד הֵיטֵב יֶחֱרֶה לָךְ.
וּמָה אִם לֹא נָסוּ הַצְּלָלִים?
וְלֹא יָפוּחַ יוֹם?
מַהֵר אָהוּב כִּי בָּא מוֹעֵד
כִּי בְּפֶתַח אָהֳלֵי קֵדָר
נָשִׁים שְׁחוּחוֹת תֵּשַׁבְנָה
וּבֵין הַכְּתָלִים צְחוֹק עִוְעִים,
עָשָׁן זָעוּף עוֹלֶה כָּל הַיָּמִים
מִמַּרְגְּלוֹת הָרֵי אֶלְפַּחַת
וְנֶשֶׁר קָמוּר עוֹד מַמְתִּין
וּכְנָפָיו נְכוֹנוֹת.
*
הנה
החלוק והמסך אותם אעטה כמדו, אהדק כפפות על ידיי ואטול האזמל בימיני, בשמאלי אכוון
את פנסי הקטן להתבונן ברווח שבין מילה למילה לשמוע ולראות, תודה על הזכות.
חלקו הראשון של השיח בשיר - דף הפייסבוק של בעז טרסי
מומלץ לקרוא עם עכבר ביד ...[ סאבטקסטים]
*
שלשה בתים לשיר ששמו: " הַכְנָסַת כַּלָה" [אינו מנוקד במקור] שאותו נניח לעת עתה בצד.
בית א
וּמַה כְּבָר תִּרְאִי שָׁם?
חֲדָרָיו חֲשׁוּכִים?
הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ?
עֹפֶשׁ הַמַּיִם בַּדּוּתוֹת?
פַּחַד רָחֲבוּ עֵינַיִם?
כל חמש שורותיו של הבית מסתיימים בסימני שאלה, מעין צד אחד של דיאלוג . אם אכן ישנה כלה ושעת רצון בסיפור הזה יש סיכוי שמקבץ השאלות יטע ספק בלבה.
ומה מעלותיו של אותו חתן, האם מדובר בבן אנוש, גבר ממש או דימוי ליעד אליו עתידה ללכת הכלה, שגם על מהותה טרם עמדנו.
*
שאלה ראשונה: לשון דיבור חולין " וּמַה כְּבָר תִּרְאִי שָׁם?" – התשובה המתבקשת והמתריסה, כלום! הרי אין יודע.
שאלה שניה: לשון פואטית מקראית " חֲדָרָיו חֲשׁוּכִים?" - היפוך משמעותו והאוירה בפסוק המקראי משיר השירים שכל כולו חדוות כלולות:" מָשְׁכֵנִי אַחֲרֶיךָ נָּרוּצָה הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ חֲדָרָיו נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בָּךְ נַזְכִּירָה דֹדֶיךָ מִיַּיִן מֵישָׁרִים אֲהֵבוּךָ" – חלומה של כלה מאושרת . על פי פרשנים; הכלה מבקשת לבוא אל חדרי החתן, חדרי הלב או חדר הייחוד.
ומה בחדרים שכאן: חושך. " חֲדָרָיו חֲשׁוּכִים".
שאלה שלישית: " הֱבִיאַנִי הַמֶּלֶךְ?" , נגזרת של אותו פסוק משיר השירים בשאלה הקודמת אבל כאן, היפוך הסדר ועצם השאלה יוצר רושם של תמיהה, ספק. האם "הַמֶּלֶךְ " הוא שפעל כאן? האם הוא ש" הֱבִיאַנִי"? מיהו המלך ? האם הכוונה למלך מלכי המלכים הוא הקב"ה? הם הוא "החתן" הפועל בעולם? ואם נרחיב את השאלה: האם יש מלך בעולם/בחדרים ובכלל?
אולי פנטזיה של כמיהה, דמיונה של כלה משתוקקת. הכלה בהקשר זה יכולה גם היא להוות דימוי: אולי הכוונה למאמינים הדבקים עד עוורון באמונתם ב"אהבה עוורת"? ב"חתן" שאינו ראוי לאהבה, בחתן שאינו .
שאלה רביעית: שפה נשגבת " עֹפֶשׁ הַמַּיִם בַּדּוּתוֹת?" האם זאת שאלה בכלל, שמא קביעת עובדה? ראשית אקפוץ רגע למילון כדי לעמוד על המשמעות:
עֶפֶשׁ הוא עובש, רקבון שפשט במיים ב- דּוּתוֹת. [" דּוּת" מילה מעולם ההידראוליקה, מדע, רציו.] מדובר בבורות קיבול המשמשים לאיחסון תבואה או יין, ממגורות מזון. כאן המאגרים מלאו מיים מעופשים, גם כדימוי ללימוד, לידע רוחני, להעמקה באינסוף "ארון הספרים", המיים הללו אסורים [תרתי?] ודווקא למי שחפץ חיים. הכלה שבאה אל החדרים.
[ הבור הזה להרגשתי עמוק ומזמין צלילה... אבל נסתפק בזה, אעזוב]
שאלה חותמת, חמישית: "פַּחַד רָחֲבוּ עֵינַיִם?" לשון ציור פואטית של אימה. מי אחוז אימה? הכלה? החתן/המלך?
* *
מה יש שם בחדריו של המלך? חושך, צלמוות, ריקות ההיעדר, סכנת מוות ואימה
מקבץ המזכיר את אווירת הירידה לתופת ב'קומדיה האלוהית' של דנטה [ תרגם: ז. ז'בוטינסקי]:
הוֹי מָה אַכְזָר הַסֹּבֶךְ הַשָּׁחֹר –
אֶת אֵימָתוֹ לֹא יְתָאֵר פִּי־גֶבֶר;
גַּם זִכְרוֹנוֹ הוּא רַעַד וּמָגוֹר,
וְלֹא יֵמַר מִמֶּנּוּ חַת הַקֶּבֶר.
ואם תוזח מילה : " "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, [לֹא]-אִירָא רָע- כִּי-אַתָּה [לֹא]עִמָּדִי"
(תהילים, כ"ג, ד')
המלך-האל נעדר, האם נטש את העולם? נטש את המשורר ? הנפקדות הנוכחת של המלך יוצרת רושם של חלל מרוקן,
תוכנו נשאב באמצעות רצף שאלות שתוקפות את "אופק האירועים" [ גבול "חור שחור"] ובד בבד מסמנות אותו .
* *
בית ב
הִנֵּה רְחָצוּךְ וְסָכוּךְ וְקִשְּׁטוּךְ
וְרִקְּדוּ לְפָנַיִךְ
וְהָלוֹךְ לֹא הָלַכְתְּ.
וּמֵתַיִךְ לֹא הוּצָאוּ.
וְהֵיטֵב, עוֹד הֵיטֵב יֶחֱרֶה לָךְ.
וּמָה אִם לֹא נָסוּ הַצְּלָלִים?
וְלֹא יָפוּחַ יוֹם?
בית זה מזמין אותי להתבונן דווקא בשאלות שבסופו, שהרושם שהן עושות עלי הוא של ספק, היסוס.
מזכיר לי שיר אנה אפנה/ ארז לב ארי אבל משערת שכאן המקור הוא משיר השירים, ב - יז:
"עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה־לְךָ דוֹדִי לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל־הָרֵי בָתֶר:"
" עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים" – משמעו מועד, נקודת זמן. צהרי היום, היום שנוכח בכל מהותו היומית כשכל הצללים, הקשורים למהות הלילית, נסו, נעלמו ואינם. בצהרי היום השמש נמצאת ברום השמיים, והעולם מלא חסד ואור.
משהו מעיב על חסד האור, התפרקות הפסוק ושני סימני השאלה. מה הטעם, האם מדובר בכריכה עם בית א.? ויזואליות המדמה חוליות בשרשרת, וו תליה, עִבּוּר ואולי "מעורין זה בזה" כבתיאור הכרובים.
בשורות הראשונות מתוארת הכנת הכלה, באווירה הכללית המלנכולית של השיר בו המלך/ החתן מתנודד בספקותיו אני חושדת כי הטיפול בא לרמז על הכנות בנוסח יהדות המזרח[ קדם, קדמה]- מסורתי[ מקראי] שיש בהם מימד של מוות.
[גזיזת שערה האדמוני של הכלה ב"עיר קסומה"/ יהושוע בר יוסף כתיאור קרבן מובל לשחיטה, בידי אוהביו.]
כמובן, פרשנית [אני] מפרשת מתוך עולמה, עולמי הוא יהדות המזרח, שלי אין ספק כי נותרו בה עקבות מהעולם המקראי.
הנה, ראו את שתי הכלות הניבטות מאז ימי המקרא ועד לא מזמן- מלחה"ע השנייה :
הראשונה, אסתר המלכה שבמשך שנה הוכנה לקראת ערב חתונתה עם המלך אחשוורוש, זווג אסטרטגי, אסתר הכלה היא קרבן, כלי משחק טקטי להצלת עמה. [ סך הכל ילדה בחשבון פשוט]:
" וּבְהַגִּיעַ תֹּר נַעֲרָה וְנַעֲרָה לָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, מִקֵּץ הֱיוֹת לָהּ כְּדָת הַנָּשִׁים שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ--כִּי כֵּן יִמְלְאוּ, יְמֵי מְרוּקֵיהֶן: שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים, בְּשֶׁמֶן הַמֹּר, וְשִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בַּבְּשָׂמִים, וּבְתַמְרוּקֵי הַנָּשִׁים."
(אסתר, ב, יב).
לעומת היענותה של אסתר זאת שלא הולכת: " וְהָלוֹךְ לֹא הָלַכְתְּ." היא דווקא המלכה ושתי.
מי הכלה הסרבנית שבשיר? והרי הן כולן בדרך כלל הולכות...גם אם כנדונות, הרוב הולכות ואילו זאת, אפיקורוס/ית?
כלה שנייה, יהודייה, גם היא בסביבה נכרית, מוסלמית, וגם היא הולכת שלא מרצונה - מרים [ ממנה למדתי את מה שלא מספרות הכלות בקול ממש על אותו "ספא" מפוקפק לקראת החתונה]. סיפורה נרקם כבדרך אגב על רקע מלחמת העולם השנייה בצפון אפריקה- טוניסיה. בסרט "שירת הכלות" של קארין אלבו. (בצרפתית: Le Chant des mariées). בסרט מצולם מסע ההכנה של הנערה ליום כלולותיה, ביוזמת האם, ששואלת את החתן- רופא, באיזה סגנון הוא מעוניין שהכלה תגיע אליו? הוא משיב בניב המיושן של השפה שהוא בוחר בסגנון "המסורתי" שיש בו יותר מקו דמיון לאסתר המלכה.
וכאמור, גם הכלה הזאת בסופו של דבר הולכת.
גם הכלות של ש"י עגנון [ תהילה], הכלה לאה ב"דיבוק" של אנסקי ועוד ועוד, כולן נענות לזווג מאמלל שעיוור אליהן.
"הדיבוק" כמפלט מזווג ונישואין - רחל אליאור
מנין כוחות הכלה הזאת לסרב? ואיך זה מתיישב עם כל המצוות הקשורות ל"הכנסת כלה" , שימוח כלה ??
האם כלתינו היא "אישה מורדת" [ המלכה ושתי]? שמא אחוזה היא בידי כוח עוצר המונע ממנה מללכת [ "הדיבוק"]?
את זה אולי עוד נראה ...
"וְהָלוֹךְ לֹא הָלַכְתְּ.
וּמֵתַיִךְ לֹא הוּצָאוּ.
וְהֵיטֵב, עוֹד הֵיטֵב יֶחֱרֶה לָךְ."
הכלה הזאת נושאת מטען עבר. מטען חורה- חורג של זיכרון אשר המטפלים בגופה, הטורחים על קישוטו [קישוט- קשוט] הרוקדים סביבה לא מתייחסים אליה, אל נפשה, אלו עסוקים במצג החיצוני. בקליפה. הכלה בשיר רוחשת כקן צרעות של זיכרונות מוות ובתהליך הטהרה המהווה תנאי לכניסתה אל חופתה היא אינה מטוהרת/ נפטרת מטומאת המתים אותם היא נושאת בתוכה.
" וְהֵיטֵב, עוֹד הֵיטֵב יֶחֱרֶה לָךְ."
אחוזת תיסכול וצער על ההזדמנות שלא התממשה. העבר מעיב על ההווה, קל וחומר על העתיד ומונע אותם, לא מאפשר הליכתה לקראתם, "וְהָלוֹךְ לֹא הָלַכְתְּ".
אולי רצתה ללכת אבל לא היה בכוחה? האם הלכה , נסוגה? נשארה כקפואה על מקומה?
בכל החברות היהודיות במזרח או במערב, הזווג נעשה מטעמים רציונליים, בדרך כלל כלכליים, והוא נקבע לרוב מבלי להתחשב ב"זווג משמיים"- האהבה, שחתרה תחתיו.
דיסוננס גורלי שיצר מערך סיפורי פולקלור המתארים את צער המזווגים ללא יכולת להשלים עם שיבוש מזלם.
[ מַכְּתוּבּ, בערבית: מה שכתוב/חקוק מראש, חוזה שמימי. ע"ע רחל ויעקב, לילא ומג'נון ושיבוש יעודם הפטאלי]
צערה של הכלה גם מונע ממנה מלקבל את שמגיע לה; מתנת מצוות שימוח כלה.
*
ומפורש בתלמוד הבבלי, מסכת סוכה, דף מ"ט, עמוד ב':
"דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך
כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" (ספר מיכה, פרק ו', פסוק ח')
"עשות משפט" - זה הדין,
"ואהבת חסד" - זו גמילות חסדים,
"והצנע לכת עם אלהיך" - זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה."
*
משמעות התלמוד להבנתי: שהשניים הראשונים, המשפט וגמילות החסדים, יפה להם הפרסום, יש בו טעם חינוכי המעצב חברה מתוקנת לעתיד. לעומתם, הכנסת הכלה והוצאת המת [ זאת שמתקדשת ונכנסת אל בית וזה שיוצא מבית והפך טמא] יש וגורלם נתון בידי הזולת. שני מועדים של אמפטיה וולונטריות המהווים הזדמנות להפגנת 'ערבות הדדית'. שכרו של השותף, המצניע לכת, המלווה, בעיתות קודש אלו, יהיה בסיכוי שלו לפגוש את האלוהים על הדרך. כאמור, " הצנע לכת עם אלוהיך".
*
והנה שמו של השיר: "הכנסת כלה"
זו שמתיה לא הוצאו, לפיכך נמנע ממנה/ נפגם יום כלולותיה.
מדוע לא הוצאו מתיה? איך יוצאים המתים? מי מוציאם? האם קיים טקס כלשהו? אולי מעצמם יוצאים בעצם השימוח?
ואולי מוציאים את המתים בכך שמזמינים אותם לשמחה?
בני דורי הם "דור שני". לפני שנים נכחתי בחתונת חברה בה החתן, מתחת לטלית החופה, שלף רשימה ארוכה של שמות מתים שהכיר והלכו לעולמם ב"מיתות משונות" מה שהטיל צל של עגמומיות ובכי על הטקס שכל כולו אמור להיות חג של שמחה.
*
רגע סיכום בייניים חלקי: השיר מציג ומגדיר את מרחבי רשויות/מלכויות: "המלך" ו"הכלה",
שניהם נושאים "חדרים אפלים", זה של ריק והיעדר וזאת של זיכרונות מוות. מין זווג מקברי של שניים אחוזים ככרוכים בריקוד שהוא: " La Danza Macabra".
*;*
כיצד מרקדין לפני הכלה? שואלים חכמינו כאן
האם, מניפים ומרכיבים את הכלה על הכתפיים?...תלוי מה עובר בראשו של המשמח כשהוא נוהג כך...וזה, משמח כלות?
אוי, נפשי כלתה - - אה יענער טאנץ ... כמו שאמא הייתה אומרת "גם כן ריקוד..."
אולי הכוונה כאן היא שהכלה כספר תורה? חלילה חפץ? מועברת ביום חגה מיד ליד? מרוב שמחה אפילו מלך מתבלבל קצת:
"וְדָוִיד מְכֻרְבָּל בִּמְעִיל בּוּץ, וְכָל-הַלְוִיִּם הַנֹּשְׂאִים אֶת-הָאָרוֹן, וְהַמְשֹׁרְרִים, וּכְנַנְיָה הַשַּׂר הַמַּשָּׂא הַמְשֹׁרְרִים; וְעַל-דָּוִיד, אֵפוֹד בָּד. וְכָל-יִשְׂרָאֵל, מַעֲלִים אֶת-אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה, בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר, וּבַחֲצֹצְרוֹת וּבִמְצִלְתָּיִם; מַשְׁמִעִים, בִּנְבָלִים וְכִנֹּרוֹת. וַיְהִי, אֲרוֹן בְּרִית יְהוָה, בָּא, עַד-עִיר דָּוִיד; וּמִיכַל בַּת-שָׁאוּל נִשְׁקְפָה בְּעַד הַחַלּוֹן, וַתֵּרֶא אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּוִיד מְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק, וַתִּבֶז לוֹ, בְּלִבָּהּ. " (דברי הימים א טו)
*
~~~~~~~~~"וְקִשְּׁטוּךְ"~~~~~~~~
קישוטי הכלה - "לילא דכלה"
מדרש תנחומא כי תשא פרק טז - "מה הכלה הזו מקושטת בעשרים וארבעה מיני תכשיטין כך תלמיד חכם צריך להיות פקח וזריז בעשרים וארבעה ספרים."
"הכלה" אינה אלא "תלמיד חכם" ?
רש"י, הכוונה לקישוטין בספר ישעיה פרק ג : " בַּיּוֹם הַהוּא יָסִיר אֲדֹנָי אֵת תִּפְאֶרֶת הָעֲכָסִים וְהַשְּׁבִיסִים וְהַשַּׂהֲרֹנִים: הַנְּטִיפוֹת וְהַשֵּׁירוֹת וְהָרְעָלוֹת: הַפְּאֵרִים וְהַצְּעָדוֹת וְהַקִּשֻּׁרִים וּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ וְהַלְּחָשִׁים: הַטַּבָּעוֹת וְנִזְמֵי הָאָף: הַמַּחֲלָצוֹת וְהַמַּעֲטָפוֹת וְהַמִּטְפָּחוֹת וְהָחֲרִיטִים: וְהַגִּלְיֹנִים וְהַסְּדִינִים וְהַצְּנִיפוֹת וְהָרְדִידִים: וְהָיָה תַחַת בֹּשֶׂם מַק יִהְיֶה וְתַחַת חֲגוֹרָה נִקְפָּה וְתַחַת מַעֲשֶׂה מִקְשֶׁה קָרְחָה וְתַחַת פְּתִיגִיל מַחֲגֹרֶת שָׂק כִּי תַחַת יֹפִי:"
* *
נעבור אל הבית השלישי נראה שיש קריאה לפעולה ואולי יהיה איחוד:
בית ג
מַהֵר
מַהֵר אָהוּב כִּי בָּא מוֹעֵד
כִּי בְּפֶתַח אָהֳלֵי קֵדָר
נָשִׁים שְׁחוּחוֹת תֵּשַׁבְנָה
וּבֵין הַכְּתָלִים צְחוֹק עִוְעִים,
עָשָׁן זָעוּף עוֹלֶה כָּל הַיָּמִים
מִמַּרְגְּלוֹת הָרֵי אֶלְפַּחַת
וְנֶשֶׁר קָמוּר עוֹד מַמְתִּין
וּכְנָפָיו נְכוֹנוֹת.
תיאור ציורי פותח , כך נראה, באנרגיה ותשוקה , הכלה מדרבנת/מזמינה את האהוב/ החתן/ המלך.
" מַהֵר, אָהוּב, כִּי בָא מוֹעֵד" או אולי " מַהֵר אֱהֹב, כִּי בָא מוֹעֵד " שמקורו ב"ידיד נפש"מזמירות השבת .
אולי נמצא המענה להארת האופל בחדרי המלך והוצאת מתיה של הכלה?
על פי שורת הסיום של המזמור בהתאמה לשתי הורסיות הספרדית והאשכנזית:
" וְחָנֵּנִי / וְחָנֵּנוּ כִּימֵי עוֹלָם!"
HAPPY END ?
אולי.
ואולי רק החתן/המלך והכלה יגאלו ... שלום ביניהם
כי כל שאר הנשים, הכלות שהלכו, ימשיכו לשבת בפתחי אהלי הנשים ויחכו להתגלות אלוהית:
"וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם".
ואולי כלהקת מקוננות, שחוחות מעומס עול גורלן, גוון קמור כגב נשר המחכה לאות לעוט על הפגרים.
למי אלו אורבים? האם לנגאלים? והרי האושר כמו הצער, זמניים, והמוות אורב לכולם.
והיכן הם "הָרֵי אֶלְפַּחַת" ?
*
*
לדעתי, השיר מתאר מסע גלוי וסמוי של שתי מהויות שמתקיימת ביניהן מידה של זהות, הן משתקפות זו בזו, נעות זו לקראת זו, מתנתקות ומזדווגות בדיאלקטיקה של דחייה ומשיכה, כמעין ריקוד. אחוזות בגורלן תלויות זו בזו, וכמו בחיים ממש הן מתכנסות אל סופן הנעלם אך הידוע מראש.
שיר שהוא ציור בגוונים של אור ושחור .
ראשית על הביטוי "הרי אלפחת", שנראה במבט ראשון כחסר פשר, שכן לא מוכרת מילה זו במילוני. אבל יש "פחת" -שהוא בור, בעיקר מלכודת, וגם פיחות/פחות. וכך האל- אלוהים - הוא הן מלכודת והן חסרון (או פיחות), המנוגדים להר הנישא. וכך לפנינו אוקסימורון כפול שבו האל וההר - "מובילים" מטה.
העניין השני הוא הנשר, שאפשר למצוא בו מחד הד לנשר הרומי, סמל הלגיון ששלט וכבש את ירושלים, ומאידך לשירו של טשרניחובסקי עיט עיט על הריך, שיש המוצאים בו ארמז לגרמניה הנאצית. הנשר הקמור וממתין - קרי אורב.
השיר מסתיים באיום, כשהמוות ואפלה הנוכחים מתחילתו, וניכר שהסכנה היא פנימית אליו מובאת ה"כלה" (חדרים חשוכים, מים מעופשים כמו בימי מצור, הפחד בעיניים), בהבטחות השווא (הריקוד), וזאת בתוספת רמזי ירושלים (כאן ובשירים נוספים, למעשה כבר בשיר שאחריו)) כל אלה מחדדים את משמעותו הפוליטית, הביקורתית, אף הנבואית של השיר.
