( מ- 2010 התבגרות נשית- דור שני יהדות לוב )
כשדודה שלי שרה מגיעה מירושליים היא תמיד מביאה איתה גם את ה´שָם´. לכוד בין כפות ידיה המצלצלות בצמידי זהב דקיקים, ושבסוף כל משפט הן צונחות אחת על השנייה אל חיקה. ה´שָם´ ניתז גם מבין שפתיה הפולטות בדיבור חצי רך מילים שאת משמעותן אני לא מבינה, טעמן מתוק וכבד כמו העוגות המזהיבות הטובלות בסירופ דבש שהיא מביאה עמה.
בעיניה מתרוצצים שני אישונים שחורים שמכסים יותר מאשר מגלים, את כל תולדות לוב מאז חורבן בית ראשון ועד למלחמה ממנה ברחה עם אמה. שעות ספורות לאחר שהבומבה נחתה אצלם בחצר והרגל של בובה היפה עפה. היא, דודתי שרה, חטפה את האולר'אן שלה, טיפסה אל המשאית של הצבא האנגלי ובאותו יום יצאה לאלכסנדריה. בת שש עשרה, יחידה לאימה, רק שמלה לגופה וכמה שביקשו, לא הסכימה לרדת ולשוב הביתה. בגלל זה רשם הפקיד במשרד הפנים שהיא ממצרים. עכשיו תנועותיה מתונות והיא מתנודדת מצד לצד בפינוק נעצב כזה שיש לכל הנשים שבאו מ´שָם´. תו התנועעות גיאוגרפי של אורחת גמלים עמוסות משא, נושאות בשתיקה את גורלן, חוט סמוי קושר זמן ומקום ומחבר בין אישה לרעותה.
כשאני מביטה בה, בשעת הדיבור תמיד עומד בינינו אותו אירוע נושן בו רדפתי במדרגות אחרי איתן, בנה היפה. משכתי בחולצתו המתוחה והמגוהצת כדי שלא ירחק, אבל הוא ניער אותי כי מה יש לו עם ילדה בת חמש, בחור יפה תואר כמוהו שבחורות כמו גרביים מחכות לו... אז הוא נמלט במדרגות גוואטמלה ואני נגררתי עד שלא יכולתי לצעדיו. דודה שרה מיהרה אלי ובקולה המפייס ומקלל לסירוגין, השיבה לי את כבודי. אחר כך מילאה את כף ידה בשמן חמים ומרחה על רגליי שנפצעו מן הנפילה, צרב מעט אבל למחרת נמחק האירוע וגם הכאבים אבל העלבון נשאר.
דודה שרה הייתה גם בפעם הראשונה שקיבלתי, בחופש הגדול , לא מגלה בין אלו כיתות. אמא שלי, מבוהלת יותר ממני נאנקה בכאב " לאן את ממהרת יא בינת´י", אולי אפילו כעסה, אבל מזל שבדיוק היתה חופשה מבית ספר ודודה שרה התארחה אצלנו לכמה ימים. היא עמדה שם במטבח ואמרה בשקט שלה, משהו בערבית , זה נשמע כמו משהו טוב. הוסיפה ששם בלוב נהגו ביום כזה לעשות חינה כמו לכלה ומהיום אני כבר לא ילדה אלא נערה ושאני צריכה לשמור על עצמי.
נערה, התואר הילך עלי קסם מסחרר ולא ידעתי מהו אותו דבר שעליי להיזהר ממנו. אחר כך היא הלכה אל חדר השינה וכששבה דחקה אל תוך כף ידי זוג חישוקי זהב כבדים, "זה בשבילך", שאמא תיקח אותך לעשות חורים.
"מצד אחד שמחתי שהיא הרגיעה את אמא אבל לא רציתי את המתנה, רק עולות חדשות ואימהות הסתובבו מחוררות אזניים ועגילים הטלטלו מתנוכי אזניהן. באמת אמא לקחה אותם לעצמה אבל באותו יום למדתי להכין באזין ליצ´אמה.
השם הזה של התבשיל באזין ליצ´אמה, צליל השפה שנשמע כמו ערבוב של ערבית וסינית מקסים אותי עד היום בזרותו מלאת המעצורים. דודתי אמרה שזה מאכל שטותי ולכן מתאים ליום שמח כי "עכשיו יודעים שהגוף שלך פועל כמו שצריך".
היום, כשאני בעלת משפחה, הכנת הבאזין ליצ'אמה ואכילתו עושה את כל הסועדים שמחים.
אמא נתנה לי במתנה גופיה צהובה שאפילו צעקנותה לא הצליחה להכניס באירוע איזו הארה. בדיעבד, הצהוב הזה הדביק אליי כל מיני טיפוסים שהדליקו אצלי את נורות האזהרה, אלו מן האזהרה של דודה שרה.
"מה פירוש בזיליצ´מה ?"
היא מחייכת "זה תבשיל של יתומים."
"מה מצחיק ביתומים?"
"זה אוכל טיפשי".
נראה לי מסוכן לאכול מן התבשיל הזה כשאבא ואמא עדיין חיים.
כאילו קראה את מחשבותיי הוסיפה "צ´לה רָאִי, איזה טעם נהדר יש לשטות הזאת."
כפות ידיה המצלצלות קלפו שן שום שמנמנה שנשמטה אל תוך השמן התוסס בסיר. חצו פלפל ירוק בהיר, באבחת להב הסירו עוקץ וכדור הגרעינים, והסכין המהירה ניתקה רצועות דקיקות שנשרו ישר אל הסיר. כף גדושה של רסק עגבניות ועגבניה טריה נוטפת עסיס וקצוצה. ערבוב זריז, אדים וניתזי שמן חמקו מן הסיר, הבית נמלא ניחוח חריף של שמן חם , שום ופלפל. ויש את הרגע ההוא, כמעט דתי, מעולם לא הצלחתי לאתר בדיוק איפה נכנסת הנשמה היתרה לתבשיל שמרכיביו הם פשוטים שבפשוטים. אולי היא נחבאת במשחה האדומה הזאת שנקראת פלפלוצ´ומה שאמא כותשת ביגע רב במה'רזה שלה וחופנת ממנה לכל תבשיל.
אחר כך שופכים פנימה מים בתנועת יד סיבובית ובהטיית הראש לשמאל, עד שהסיר הרוחש נרגע. על המיץ צפים איים ממנצנצים של שמן אדום כדם. אפשר להוסיף קמצוץ של מלח.
אחר כך פתחה את הסיר טעמה, הנמיכה את האש והזליפה סילון דקיק של סולת פנימה. מעט, לא להגזים. ביד השנייה ערבבה עד שהאדום העז התרכך ונקודות זעירות לבנבנות צפו על פניו.
כשהמרק האדום הלך והסמיך ובועותיו התפצפצו בנתזים סמיכים. כיבתה את הגז וטפחה על מכסה בקצות אצבעות שעורן צבה ואמרה "מוכן" בשביעות רצון.
באותו יום האדמומית נראתה מסגירה אבל שמרתי על שתיקת האשמים, סמכתי על הדודה הטובה שתדע גם הפעם לשחרר אותי מן המבוכה ולהרגיע את הרוחות במטבחה של אמא.
בינתיים אמא ערכה שולחן, שלש צלחות עמוקות ושלש כפות במרכז השולחן, קנקן זכוכית מלא לימונדה שעלעלי נענע צפים מעליו. "בחוץ לארץ היינו לוקחים מחצלות מבריקות כמו ראי, והולכים לאכול על החוף. הים היה ממש שתי פציעות מן הבית."
היו גם סיפורים חוזרים שסבלנותי פקעה מלשמוע, על שתי בנותיו של עמיברוך שעיניהן הסגולות זהרו בחושך ובפרעות, כשבאו הפדאין לא ברור מה היה מפחיד יותר, השהייה בחברתן בסידּא או הפורעים הפראיים. חלקי סיפורים נזרעו בתוכי מבלי שארגיש והתערבבו בריחו החריף של מרק היתומים.
הסיפור על התרנגול וגרגר החימצה.
האימא של הילד השחור שבעיניה הוא היה הכי יפה בעולם.
אחרי כמה דקות שהתבשיל הטיפשי גמר את מנוחתו בסיר, היא יצקה ממנו אל הצלחות, מן מרק דייסתי, הניחה באמצע שניים שלשה עלי נענע וסחיטה נחושה של לימון.
"ככה, יפה." סיכמה " כּוּלי, יא בינתי"
אני הרגשתי שהצטרפתי אל איזו כת סודית שמאמינה ביתמות נרגשת.
היא מרחה באצבעה מעט שמן על לחיי ואמרה "מברוק עליק" ושתיהן, אמא ודודה צחקו כמו נערות.
עכשיו הרבה יותר טוב.
טעמו החמוץ וחריף של האדום הזה לעולם יפזר את הספק.
*
אחת לשנה אני מכינה את באזין היתומים, בעשרה בטבת- יום הקדיש הכללי יום האזכרה לאבא שלי גם כן. יום ראוי בהחלט. ילדיי המחציפים פנים אל רוחות ושדים אוכלים בתיאבון את הבאזין ליצ´אמה ולא אכפת להם איך קוראים לאוכל העיקר שיהיה טעים. הם מטבילים בלבה האדומה של כור ההיתוך הר שקדי מרק צהובים וסיפור חיי הופך למשל בהינף כף מרק.
