ה"בסיסה" - טקס המשפחתיות של יהודי לוב טוניסיה וג'רבה

מהי "בסיסה" ?

תמונת תערובת התבלינים מאתר של בית הכנסת "בושאייף"המרכזי ליהודי לוב, במושב זיתן- משם נקנתה הבסיסה שצולמה בהמשך הפוסט.

בסיסה הוא שמה של ההתכנסות המשפחתית בא' ניסן וגם, 
תערובת זרעים קלויים וטחונים. טעמם הגולמי מר ומרקמם כשל חול ים, אבל מתבלים בדבש, שמן זית, אגוזים ופירות יבשים ומקשטים בסוכריות "פאניד בלוז" - אלו שצורתן כשל ביצה ממולאת בשקד המסמלות פריון. מקשטים בעדיי זהב של נשות הבית וב... מפתחות !

אנחנו הלכנו על הזהב וזרמנו איתו צעד אחד נוסף כמו שניתן לראות בהמשך וגם מפתחות לא חסכנו ...

תחילה התכשיטים של אמא.

הוספנו ...

"אתה הפותח, בלא מפתח,
פותח ידיך ללא כל גמול
הרעף עלינו מטובך וניתן גם אנו ממנו לכל."


מאחלים זה לזה: "עאקבל דייאר" או כל ברכה לשפע וטוב.

אמא מתבוננת בתוצאה ומרוצה...


אבל בכל זאת ... "בסיסה" על שום מה ?

ובכן, לשנה העברית יש ארבעה ראשים:

א' תשרי- ראש השנה שבימינו הוא המוכר והנחגג. מהותו קשר העם העברי לארץ ישראל, ראש השנה הזה מתחיל את מניין שנות השמיטה, שנות היובל וכן מועד לנטיעות ואסיף. כלומר הקונספט של ראש השנה הזה הוא חקלאי.

א' שבט - הוא ראש השנה לאילנות, בימינו מציינים זאת בט"ו בשבט. גם ראש השנה הזה חקלאי במהותו.

א' ניסן - החשוב מכולם כיוון שבחודש ניסן חל החג החשוב שסביבו מתהווה הזהות היהודית. חג הפסח. בראש השנה הזה מונים שנות מלוכה וגם מונים את מניין שלשת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. שלשת הרגלים הם החגיגות שהעם עורך לאלוהיו.

ראש השנה הזה הוא היחיד שמבטא קשר אחר לארץ, קשר של זכרון והוא אינו חקלאי.

א' אלול - שנוי במחלוקת ויש הטוענים שראוי להצמידו לא' תשרי. בראש השנה הזה נהגו לעשר את הבהמות, כלומר גם מהותו חקלאית.


*** למה לא חוגגים את א' ניסן כראש השנה המרכזי במקום את א' תשרי ? ***

בגלל סיכסוכים בין פלגים ביהדות. כרגיל. כוהני הפלג הנבחר היו שתלטניים קצת יותר מכוהני הפלג הפורש והם שיבשו את סדרי הפולחן הדתי כמו שהכתיבו אותו הכוהנים שלפניהם. כתוצאה מכך גם השתבש סדר השנה.
(ע"ע המגילות הגנוזות ממדבר יהודה.)

*** למה רק הלובים והטוניסאים (וחלק מן האליג'ראים) חוגגים את ה"בסיסה" ? ***

כי על פי התלמוד לשם, ל"טריפולי ברבריא" גלו הכוהנים לאחר חורבן בית המקדש השני ואולי זו הסיבה ששם דווקא נשמרה המסורת. כידוע האי ג'רבה בדרום טוניס נקרא גם- "אי הכהנים".

יש סיבות נוספות המפציעות בכל שנה בבסיסה אבל לטעמי זאת הכי הגיונית.

לפיכך, ה"בסיסה" משמעה תחילת הספירה, הבסיס.


*** אז למה מקשטים את ה"בסיסה" במפתחות ותכשיטי זהב ??? ***

במפתחות- כי בפסח שיחול בעוד שבועיים הבית ננעל לשבוע שלם מפני ה"חמץ" ונושאיו.

בתכשיטי זהב- כי ראש חודש הזה ניתן במתנה לנשים על שהסכימו לתת את עדיי הזהב שלהם לשם בניית המשכן ובעבור אי הסכמתן לתת את עדיי הזהב שלהם לבניית עגל הזהב. אז לזכר שיקול דעתן הנבון "עאקל בזייד" הן מסירות את זהבן ועונדות לקערת ה"בסיסה".

בתיאבון - עכשיו זה גם טעים.



הערה: הפרשנות מעלה היא אישית ועל דעתי בעיקר וגם לא הובאו תימוכין "מדעיים". 

אשמח לפתח והתווכח עם מי שטוען אחרת :)

[בינתיים חלף עשור, 2021 , לא נרשם חידוש בתיאוריה והיא אף הורחבה במחקר שבע"ה יפורסם בקרוב.]



תודה
לתלמידתי מריה [שהוותה נקודת משען  עצומה עבורי] כששאלה אותי היום באמצע שיעור מתמטיקה... "מה זה בסיסה?" :)
מה שהניע אותי להתיישב ולהשיב על כך בחריצות [ולהתחיל במחקר ארוך שנים].

"ליל הבסיסה" מתוך: הלו"ז העברי / חלי טביבי ברקת  (קליק) 

לכל ידידיי ובני משפחתי היקרים והאהובים איחולים לחודש טוב ופסח אביבי וכשר לכולם. 

לזכרה של אמא, המופיעה בתמונה, אשר הלכה לעולמה לפני שנתיים, בפברואר 2020.

עאקבאל דייאר 

אינשאללה כל סנה כייר מסנא וזיידין ומוש נקסין 

מועדים לשמחה

ברצון האל כל שנה טובה מקודמתה ושנתרבה ואיש לא יחסר. 

*

שבוע טוב וחודש טוב 

ושתבוא עליינו שנה שמחה של בשורות טובות, ריקודים, מחולות וחתונות, לידות , סיומים מוצלחים והתחלות טובות.

*

"בסיסה" סרטו של עמיחי חסון 

 

 

ברצ'ה הוא שמה האיטלקי של העיירה אל מארג' (בתרגום לעברית : האחו ) מחוז קירנאיקה , בנגזי, לוב. עיר הולדת אימי.

אסטרטגיה למילוי ארטישוק

אפשר לראות במה שהתרחש אמש אירוע קטן ולא משמעותי. מסוג התקריות שהבנאלייה מזמנת לכל אחד, ושאינה מוערכת ברגע ההתרחשות. אבל בתוך תוכך אתה יודע שלמרות הכל היא תצוץ ותצוף בהמשך חייך, ואפילו יום אחד אולי ההזכרות בה תמתח את שפתיך בחיוך של התרפקות.

אני אסווג אותה כ"תקרית של חסד נסתר".

סימה, אשת אחי שתחיה, הזמינה השנה לליל הסדר את המשפחה על פלגיה. כמו בכל שנה, גם אושפיזין של פסח מוזמנים אל השולחן  כמאמר המצווה " כל דיכפין יתיי וייכול". כיוון שכך, כל בית אב קיבל על עצמו מספר מטלות, על מנת שלא תבוא מצווה בעבירה ולא תיפגם שמחת החג של המשפחה המארחת.

מנת חלקי השתתפות בהכנת סעודת החג: חרוסת לקערת הסדר, סלט, וארטישוק ממולא. 

בדרך כלל אני מעדיפה מרחב פתוח לביטוי אישי, יחד עם זאת תמיד קיימת האפשרות למרוד. כבר קרה לא פעם ששניים ואף שלשה מרדו אותו מרד ממש והכינו את אותו תבשיל, מה שגרם לסכסוך משפחתי, כי גם במשפחות הכי טובות, לפעמים מעדיפים מנות לגופו של טבח. השנה אני לא נכנסת לפלונטרים כאלו יותר. מעולם לא מילאתי ארטישוקים ואני לא בטוחה בכלל מה שמו העברי – נדמה לי שקינרס∞. שם מוזר.

מדובר בקוץ.

תחילה חשדתי בגיסתי כי היא משלחת בי איזה רמז דוקרני אבל אחר כך החלטתי לבוא אל הקוץ והחג ברוורס, רק יד רגישה כמו שלי יכולה להפוך קוץ למעדן. נבחרתי ולכן אקיים.

כל האקדמה הארוכה עניינה לספר את הקורות אותי  בדרך לקיום אותה מצוות אילוף, אילוף החיך.

(נכון, ההקדמה לא נחוצה להמשך הסיפור, אבל אני אוהבת אותה ולכן לא אמחק או אקצץ בה.)

ביום שני לפנות ערב חזרתי מלוויה§ אמא שלי אומרת שאסור לשוב מלוויה ישר הבייתה, צריך לשחרר את הג´נון שנדבקו אליך בבית העלמין. הכי הגון לשחרר אותם במקום ציבורי. הלוויה זאת נתמשכה הרבה זמן כך שבטח גדוד של ג´נונים הספיק לטפס עלי. אז חיפשתי היכן לעצור.

עברתי חורשה מרהיבה שפרחה בוורדרד ושמיים אימפרסיוניסטים, אבל להיות לבד בחורשה ותהיה יפה ככל שתהיה זה לא שונה בהרבה מאיפה שאך יצאתי.

אחר כך חלפתי על פני מרכז מסחרי כלשהו, אבל פקק התנועה שהשתרך ממנו שכנע אותי להמשיך.

משתלות ...נו, כאילו שחסרה לי עבודה?

כבר ממש קרובה הביתה והאמונות הטפלות הללו מכבידות על ראשי.

עוד רגע ונגמרת לי הבחירה. אבל גורל הוא גורל,  בדיוק מול הכניסה לסופר שלי התפנתה חניה, דבר שהסיר כל ספק בנחיצות העצירה. שילבתי להילוך אחורי, שתי משיכות הגה, מעיכה קלה של הפגוש ואני בפנים.

 ארטישוקים, בשר למילוי ושוקולד מריר לניחומים. אני יודעת בדיוק היכן נמצאים המצרכים, הכנסתים אל סל המתכת וניגשתי לקופה, מסלול מהיר.

לפניי רק איש אחד. העמדתי פני מתעניינת במעמד של המסטיקים, יש כל כך הרבה סוגים, וגם קצת ציטטתי: "שמעתי שיש עכשיו שני טייסים חבשים." אמר האיש שבתור אל הקופאית האתיופית עטורת הצמות  שרק מהדקת חבילת תלושי חג באטב, ואומרת "אדוני, חסר לך 24 שקל ושבעים אגורות."

"אז מה, אני צריך לתת לך עוד תלוש ?" והוא משליך תלוש נוסף שעובר את מסלול העיין האלקטרונית מסיים והולך.  

 "כרטיס מועדון, גיברת? "

 "לא"

"מה מספר זהות"

אני אומרת במהירות ובשקט את כל שמונה הספרות כולל ספרת ביקורת ומקווה שהיא תשגה בהקלדה. המצרכים שלי מתחילים לזוז על הסרט הנע. אוטומטים. ארבע שקיות של תחתיות ארטישוק קפואות גולשות במורד מסלול הנירוסטה וזהו.

"מה את הולכת לעשות עם זה?" הסתער המאבטח של הסופר ששמו דרור או אייל ותוך כדי כך כבש את תשומת ליבי. הוא הצביע על שקיות הארטישוקים המזיעות.

"הממממ הטילו עלי ..."

"את יודעת, זה דבר טוב מאוד"

"כן, טעמתי פעם. אבל הטילו עלי להכין לליל הסדר ארטישוקים ממולאים." מיהרתי לדחוק את המילים שלי. הקופאית הרימה את עיני האיילה המאופרות בורוד מרשמלו וחייכה אלי במאור. היה לה עגיל בלשון.

"תשמעי, צריך לבשל אותם קודם ואחר כך לטגן הפוך."

"רגע , רגע, תסביר לי  שלב שלב , למה לבשל לפני כן? "

"ככה!" השיב בנחרצות "אני, אל תראי אותי ככה, אני יודע מה זה דברים טובים. "

כאן כבר ויתרתי לו, ידעתי, רע זה כבר לא יכול להיות.

"נו, תסביר מסודר,  שלב שלב".

"אולי גם אני אכין את זה לליל הסדר? " אמרה הקופאית לא ידעתי אם היא מתבדחת.

"הרווחנו." אני אומרת לה במתק של קנוניה.

"תראי" הוא אמר והפקיר את הכניסה למפגעים זדוניים.

"את צריכה לבשל את התחתיות ואחר כך למלא בבשר, כמו קציצות, אני אוהב הרבה פטרוזיליה, אשתי לעתיד לא נותנת לי לבשל, כי כששנינו במטבח זו מלחמת עולם. אחר כך תטבלי בקמח וביצה ותטגני הפוך, מן הצד של הבשר, הבנת?"

"כן. אבל זה פסח, אפשר להחליף לקמח מצה?"

"החברה שלי דתייה, גרושה ויש לה בנות גדולות, אני קורא להן פרימדונות, היא רוצה לשמור שבת, פלטה, מייחם, בהתחלה זה היה לי קצת מוזר אבל עכשיו אין לי בעיה עם זה, התרגלתי וטוב לי. אם הבנות שלה היו יוצאות מן הבית היה לנו יותר טוב."

הכניסה המופקרת לסופר ממש הטרידה אותי, בזמן שדרור או אייל המשיך לספר את קורות חייו. בחנתי את האנשים הנכנסים, כדי שלא תתרחש איזו תנועה חשודה מבלי שאיש ישגיח. שדרור יוכל לספר מבלי מפריע, והוא באמת הרגיש חופשי להמשיך.

כבר עזבנו את הקופאית והנה המכונית שלי במרחק מספר פסיעות, מול הפתח.

 "אחר כך תסדרי יפה בסיר רחב. אני משתמש בקופסה קטנה של רסק עגבניות, ערבבי עם קצת פלפל ומלח, לפי הטעם, אני לא יודע אייך הטעם שלך, אבל אני ואשתי לעתיד יש לנו אותו טעם. היא מבינה אותי."

נעלבתי קצת כי גם אני הרגשתי שאני מבינה אותו.

"כן, אני מכירה את צורת הבישול הזאת, אתה יודע מה זה מפרום?" הירהרתי אם הוא יכול להיכלל במפעל התיעוד שלי. לא, מה פתאום. צעיר מדי, לחינם אני מחפשת צידוק להקשבה הזאת. למה את מתנשאת מעליו? כך ביני לבין עצמי. הבטתי בצווארון הנקי והמעומלן, בפנים המגולחים בקפידה, בשיער המסורק בשביל לצד. בתנועות הגוף המתנועע בעקבות הדיבור, הוא אינו מביט בי בכלל. 

"לא, אני לא מהעדות האלו, אני תימני וגם החברה שלי, אבל אני מבשל בכל מיני סגנונות, היא, זה לא נראה לה. לא מעריכה את זה. אני חייתי לבד, היו לי המון חברות, כל הסוגים, אפילו דוגמניות. אני יודע לגהץ, לשטוף, להדיח כלים, אני לא עושה עניין ומקפל גם כביסה. אבל היא לא נותנת לי. היא לא מעריכה."

הוא מנצל אותי, זה ברור אבל אני לא מתנגדת.  בתוכי גואה איזו חיבה אבל אשתו לעתיד מתחילה לטפס לי על העצבים, אישה מטומטמת ופרימיטיבית. אני מכירה את  הנשים הללו שמקלקלות את הגברים הטובים.

דחקתי את ידי אל תוך הכיס ושלפתי את המפתחות, שיחקתי עם הצרור, כדי שיירמז, הזמן שלו הולך ואוזל.

מישהו שהחזיר עגלה הביט בי במבט משתאה, הרגשתי קצת נבוכה על שאני מתירה למאבטח להשתמש בי כך בפרהסיה, לחלוק איתי את הפרטים האינטימיים מתוך קורות חייו. יש משהו לא נעים במבטים של העוברים סביב.

האיש עם העגלה נעץ בעיני מבט ארוך ובוחן "אם את ממהרת, את צריכה לומר לו, הוא בחור טוב ויש לו הרבה מה לספר." אחר טפח לדרור או אייל על הכתף והסתלק.

"בשבוע הבא אנחנו הולכים לבחור יחד טבעות נישואין, ככה היא רוצה. היא גם רוצה חתונה ממש עם שמלה והכל." הוא חייך וברור לי שהוא איש טוב לב.

"זה רומנטי ונחמד, לא?" אני אומרת לא משוכנעת אם צריך להציל את האיש מעצמו או מן האישה שלו שמבינה אותו אבל לא מעריכה.

 "כן זה נחמד." הוא משיב

"מה, מה שמך?" הוא רוכן לעברי ומושיט את יד ללחיצה.

אני אומרת ולוחצת בחיבה ובהקלה את ידו הרכה וכבר אני בקצה המדרכה.

 "תבואי עוד? ברור, הרי יש כל הזמן מבצעים."

"אבוא" הבטחתי ונכנסתי למכונית.

מכונית שצבעה זהוב  המתינה שאצא כדי לתפוס את מקומי.

*

לחג אבשל את הארטישוקים כמו שהוא הדריך אותי.

הם יהיו נפלאים זה ברור.

ערבית למתחילים

"אצלנו, הטראבלסייה, אומרים שאמא היא 'רְ´בּה פיל חוש' כלומר, מחנכת בני הבית. מצד שני אומרים שהשכל של האישה נמצא אצלה בין הרגליים. אנא, אנא מוש טראבלסייה- אנא ארסישראל אבל ככה אומרים, עאקל איל מרא פיל חַאז´רְק".

 "מה זה חַאז´רְק ?"

"חַאז´רְק, לא חְזָ´אר או חָאז´רִיַיה שזה אבן, הכוונה לשקע שנוצר בבד של השמלה שעוטף ושוקע בין הירכיים. שם היא, האמא, מניחה לפעמים את התינוק שלה והוא יכול להתנדנד, שם היא גם יכולה לשים לה איזה חופן גרגרי ח´מסה, זה חַאז´רְק. "


ואז הוא מחייך, זיק בעיניו, אני יודעת שזה הרגע בו נטמנת לי עוד מלכודת קטנה, אבל אני שמחה במלכודות שלו. "שם" הוא אומר בנימת ניצחון, "שם גם השכל של האישה."
אני קצת נבוכה.

"עכשיו , תשאלי, מה קורה לו לשכל כשהיא נעמדת ?"

"נופל ? "


הוא צוחק
אני צוחקת גם כן.




*תודה לכלפו